~חדשות מאגף הסרטן~
היום התעללו בי. נפשית, לא פיזית. איך שהרגשתי נינוחה ומאושרת בחברת ההוא שהצחיק אותי בפעם שעברה (שתיחמן נואשות עד שהחליף כורסה עם זאת שישבה לצידי ובתמורה לאגרה סיפר לי בפרטי פרטים קוריוזים ממה שהוא מגדיר "ליל הסדר האחרון שלי") באה אחות וקרעה אותי באכזריות מממנו. קיבלתי צו הרחקה לחדר השני, איפה שכל יצרני הקרעכצן המומחים רבצו ככופתאות של פסח על הכורסות ופניהם מסמלות את כל עוגמתו של העם היהודי והשמַד שראה במשך אלפי שנות התפארת האנטישמית. נאנחתי גם אני. אכן מראות קשים, גדי. אחת המטופלות רבצה כשק שאין לו הופכין (ללא מנוף) ונאנחה מרה על כל המוצאות אותה מאז נולדה ועד היום, אחד נחר בעוז כשבטנו רוטטת עם כל שאיפת אוויר, ולידי ישבה גברת שאת מוצאה הרומני הס לי מלהזכיר, וטחנה לי את המוח במשך שש שעות ללא הפסקה (מסקנה: רומניות-לא-חשוב-מאיזו-עדה חולות סרטן לא צריכות לנשום כדי לחיות). לא עזרו הספר הפתוח שהצבתי מולי כמשוכה והאוזניות שעל אוזניי שנועדו לחסום כל קול מלבד זה של יוני רכטר - הגברת טחנה. וכשהיה נדמה לה שאני לא דולה את הפנינים שטרחה ומצאה בשבילי (פניני כל תולדות מחלותיה ומחלות בני ביתה ומכריה ומוקיריה ואלה שעבדו איתה מימי קדם ועד ימינו, פָּרֵט והַרחֵב) היא מִרפקה אותי פה ושם, להזכיר לי שהיא חולת סרטן ושצריך להקשיב לה, זאת זכותה להתלונן. ואני - איפה הזכויות שלי לצחוק? אותן שללו לי מהבוקר בלי רחמים! לא חוצפה? אבל אל תראו אותי ככה. לא כצאן לטבח! לא אני! הנקמה לא איחרה לבוא: הסבתי ראשי בחינניות ומטר שערות ניתך עליה. היא הביטה נדהמת בשיער שנשר עליה, נגעה בו, כאילו לוודא שזה באמת שיער-אדם ולא אחיזת עיניים, ו...לא. לא השתתקה.
שיט. לא עבד. זהו, עכשיו אני בבית, משירה אחריי את שביל קליפות-השערות באשר אלך ומתרגלת למחשבה שחנה-זלדה היקרה תתאחד איתי בקרוב, בע"ה יתברך, והחיים ייראו שוב שעירים, כמו פעם. למישהו יש כתובת מועדפת להקיא עליה? כאילו - אתם יכולים לשכור את שירותיי הטובים. לחברי אח"לה הנחה של 10% (מבצע מיוחד לחג!). שמרו על המולדת ועל אח"לה, ואני אשמור על המורל ועל הזכות לצחוק.
היום התעללו בי. נפשית, לא פיזית. איך שהרגשתי נינוחה ומאושרת בחברת ההוא שהצחיק אותי בפעם שעברה (שתיחמן נואשות עד שהחליף כורסה עם זאת שישבה לצידי ובתמורה לאגרה סיפר לי בפרטי פרטים קוריוזים ממה שהוא מגדיר "ליל הסדר האחרון שלי") באה אחות וקרעה אותי באכזריות מממנו. קיבלתי צו הרחקה לחדר השני, איפה שכל יצרני הקרעכצן המומחים רבצו ככופתאות של פסח על הכורסות ופניהם מסמלות את כל עוגמתו של העם היהודי והשמַד שראה במשך אלפי שנות התפארת האנטישמית. נאנחתי גם אני. אכן מראות קשים, גדי. אחת המטופלות רבצה כשק שאין לו הופכין (ללא מנוף) ונאנחה מרה על כל המוצאות אותה מאז נולדה ועד היום, אחד נחר בעוז כשבטנו רוטטת עם כל שאיפת אוויר, ולידי ישבה גברת שאת מוצאה הרומני הס לי מלהזכיר, וטחנה לי את המוח במשך שש שעות ללא הפסקה (מסקנה: רומניות-לא-חשוב-מאיזו-עדה חולות סרטן לא צריכות לנשום כדי לחיות). לא עזרו הספר הפתוח שהצבתי מולי כמשוכה והאוזניות שעל אוזניי שנועדו לחסום כל קול מלבד זה של יוני רכטר - הגברת טחנה. וכשהיה נדמה לה שאני לא דולה את הפנינים שטרחה ומצאה בשבילי (פניני כל תולדות מחלותיה ומחלות בני ביתה ומכריה ומוקיריה ואלה שעבדו איתה מימי קדם ועד ימינו, פָּרֵט והַרחֵב) היא מִרפקה אותי פה ושם, להזכיר לי שהיא חולת סרטן ושצריך להקשיב לה, זאת זכותה להתלונן. ואני - איפה הזכויות שלי לצחוק? אותן שללו לי מהבוקר בלי רחמים! לא חוצפה? אבל אל תראו אותי ככה. לא כצאן לטבח! לא אני! הנקמה לא איחרה לבוא: הסבתי ראשי בחינניות ומטר שערות ניתך עליה. היא הביטה נדהמת בשיער שנשר עליה, נגעה בו, כאילו לוודא שזה באמת שיער-אדם ולא אחיזת עיניים, ו...לא. לא השתתקה.
