באחרונה אני יותר ויותר

seabhac

Member
באחרונה אני יותר ויותר

מוטרד מחוסר האכפתיות של המורים ללשון מהדרך שבה הם מלמדים תחביר.

על פי הכללים שהם עצמם מעבירים לתלמידים, הנושא הוא מה שמדברים עליו.

הנשוא הוא מה שאומרים על הנושא.

עד כאן הכול יופי טופי. אבל כאשר הם מנתחים משפטים פועליים בכיתה, הם מחפשים את הפועל, קובעים שהוא הנשוא, ומכאן הדרך כבר סלולה לנושא - מה שמותאם לנשוא מבחינת מין ומספר, ואין לפניו מילת יחס.

זהו - בזה תמה העבודה העיקרית. עמודי התווך של המשפט, שהם בעצם שקובעים שהמבע הוא משפט מתמסמסים להם כך, ואין פוצה פה.

המורים לא מבחינים אפילו בבעייתיות של מה שהם מלמדים - שהם מגדירים את הנושא ואת הנשוא הגדרה מסוימת, הקשורה למבנה המסר, וכאשר הם צריכים לנתח הלכה למעשה את המשפט, הם הולכים לפורמליות, לחיצוניות בלבד.

זו עבודה טכנית שאין לה קשר למבנה המסר שעלי מושתת כל רעיון התחביר. אי-אפשר להגיע לתובנות באשר להיגיון של השפה בלי לחבר בין המשפט למבנה המסר שלו.

הייתי רוצה לשמוע מה אתם אומרים על העניין הזה.

תודה!
 

seabhac

Member
נתחיל במשפט שייכות

משפט "יש ל...":

לדודו יש כלב - מה הנתון, הנושא (הדבר שמדברים עליו)? אליבא דספרי הלימוד, מורי הלשון והמורים שמלמדים את המורים ללשון זה "כלב".
אבל אם תסתכל היטב תראה שדודו הוא בעצם מי שמדברים עליו. (כמובן אם זה היה משפט שאחד החלקים שלו מודגש היה מקום לדון בניתוח שונה, אבל זה לא משהו שמלמדים אותם, ולכן אני מדבר על משפט לא מאופיין).

ומה החידוש - מה שאומרים על מה שמדברים עליו (הנשוא)? שיש לו כלב.

(יש מדקדקים שרואים ב"יש" אוגד או שרואים בו ורבואיד, ויש שדורשים לבדוק את הקונטקסט קודם - לראות אם מדובר במשפט תגובה על משפט אחר).

ובכיתה כמובן - זה אחרת: ה"יש"הוא הנשוא. ה"כלב" הוא הנושא. במקרה הטוב אומרים ש"לדודו" הוא משלים פועל (משלים של יש) ובמקרה הרע פשוט מתעלמים מחלק זה במשפט.

הלאה - משפט כגון "דני הוא ששבר את החלון" מנתחים כך:

"דני" - הנושא

"הוא ששבר את החלון" - פסוקית נשוא. וזהו!

יפה אהה?

הבעיה היא ש"דני" הוא הנשוא - כלומר החידוש במשפט הזה, שנועד להדגיש את עושה הפעולה לעומת מישהו אחר.

ושאר המשפט הוא דווקא הנתון - כי ידוע שמישהו שבר את החלון.

וכך, אגב, יש למשפט כמו "רועי שבר את החלון" - משפט רגיל לכאורה שתי צורות ניתוח:

"רועי" הנושא, ו"רועי" החידוש (לעומת מישהו אחר).

זה בהינתן שלא משתמשים במונחים "נתון וחידוש" או "תמה ורמה".
 
זאת נקודת השקפה מעניינת. אני רוצה להציג נקודת השקפה שונה:

לצורך ניתוח דקדודי, וכדי ללמוד לבנות משפט נכון בשפות שיש בהן יחסות, נושא המשפט הוא החלק שבא ביחסת הנושא (יחסה נומינטיבית). במשפט ״לדני יש כלב״, שאפשר לבנות אותו בצורה דומה ברוסית ובגרמנית, המילה ״כלב״ באה ביחסה נומינטיבית והמילה ״דני״ לא:
&nbsp
У Маши есть собака (למאשה יש כלב) - מאשה ביחסת השייכות, כלב ביחסת הנושא.
Meiner Mutter gehört ein Hund (לאמי שייך כלב) - אמי ביחסת מושא עקיף, כלב ביחסת הנושא.
&nbsp
ולכן ״כלב״ הוא הנושא.
&nbsp
גם במשפט ״דני הוא ששבר האת החלון״ המילה ״דני״ היא ביחסת הנושא הן ברוסית והן בגרמנית, ולכן אני מסכים עם הניתוח של המורים ללשון.
 

seabhac

Member
אכן נקודת השקפה שונה

אבל היא לא שונה בהרבה ממה שמלמדים את התלמידים במקרה של משפט סביל:

הצלחת נשברה על ידי דני.

הצלחת - נושא, נשברה - נשוא, על-ידי דני - הנושא הפסיכולוגי או משהו דומה לזה.

הרעיון בתמה-רמה או בנתון-חידוש הוא שכל חלק - ולא משנה איך הוא מסומן, יכול להיות מה שמדברים עליו.

מכיוון שלא מדברים עם התלמידים על דגמים של משפטים, ולא מדברים אתם על מבנה המסר בהקשרו בטקסט אי-אפשר להתעמק במשפטים שמביאים להם.

גם המשפטים שאתה נתת יכולים, להשערתי, להיות מנותחים בדרך שונה, אם מדגישים בהם חלק מסוים בדיבור או בכתיבה.

על כן, אנו עושים שקר לעצמנו כל עוד תלמידים לומדים "לנתח" בצורה טכנית, בדיוק כפי שאתה הסברת, על פי דקדוק היחסות הלטיני.
 

seabhac

Member
כמו כן

מה זה "לאמי שייך כלב"?
&nbsp
האם זו הדרך המקובלת לומר לאמי יש כלב?
&nbsp
שים לב שהכלב אינו מיודע - זאת אומרת הוא משהו שהוחדר לשיח. חוסר היידוע שלו מסמן אותו ברמת נתונות נמוכה - האימא, לעומת זאת, מיודעת והיא מוכרת לדובר, במיוחד לאור העובדה שיש לפניה כינוי קניין.
&nbsp
האימא היא הנושא (התמה), ואילו השייכות של הכלב לאימא הוא החידוש.
 
למעלה