יש כאן הורים לילדים שסבלו מחרדות והצליחו לצאת מזה?

[ליאור 551]

אני באמת בחרדה יחד איתה

אני אתן דוגמא - הילדה שלי מאתמול טעונת שכואב לה ברגל ולא יכלה ללכת, אבל ברגע שהיה לה היפ הופ, היא אמרה שתשתדל ללכת ורק תשב ותביט בשיעור, כשהלכה, ראיתי דרך המרפסת, שלא רק שהיא מצליחה ללכת, אלא רצה לשם, ומהמורה הבנתי שהיא השתתפה כרגיל ואיך שהסתים השיעור היא חזרה להיות צולעת... :/ היום הלכתי להביא אותה מבית הספר - מצד אחד היא מבקשת עזרה, מצד שני אני כועסת שהיא עושה את עצמה - ואני לא יודעת איך להתנהג - אני חסרת אונים = היא גם ממש כועסת עלי שאני לא מאמינה לה...
&nbsp

 

[ליאור 551]

אני באמת בחרדה יחד איתה

אני אתן דוגמא - הילדה שלי מאתמול טעונת שכואב לה ברגל ולא יכלה ללכת, אבל ברגע שהיה לה היפ הופ, היא אמרה שתשתדל ללכת ורק תשב ותביט בשיעור, כשהלכה, ראיתי דרך המרפסת, שלא רק שהיא מצליחה ללכת, אלא רצה לשם, ומהמורה הבנתי שהיא השתתפה כרגיל ואיך שהסתים השיעור היא חזרה להיות צולעת... :/ היום הלכתי להביא אותה מבית הספר - מצד אחד היא מבקשת עזרה, מצד שני אני כועסת שהיא עושה את עצמה - ואני לא יודעת איך להתנהג - אני חסרת אונים = היא גם ממש כועסת עלי שאני לא מאמינה לה...
&nbsp

 

[חייבתלהגיב]

היא לאו דווקא מזייפת.

הבת שלי יכולה ללכת לשיעור התעמלות עם ידיים פצועות ממש (ורואים את זה) ולעשות הכל, ולהחמיר את מצב הידיים עוד יותר. אין שום ספק שהיא לא מזייפת, אבל מישהו מהצד שלא מסתכל ספציפית על כפות הידיים שלה לא יידע שמשהו לא בסדר. כשלא רואים את הדבר שכואב יותר קשה לדעת אם זו אמת - אבל זו בהחלט יכולה להיות האמת

 

[ליאור 551]

יש כאן הורים לילדים שסבלו מחרדות והצליחו לצאת מזה?

קודם כל הייתי שמחה לדעת אם יש כאן הורים שילדיהם סבלו מחרדות וזה עבר (עם או בלי טיפול פסיכולוגי) ואחרי כמה זמן.
הבת שלי, בת 11, מטופלת גם אצל פסיכולוגית וגם אצל פסיכיאטר?
אך אני תוהה עד כמה אפשר - המימון והזמן שנדרש הופך להיות עול לא פשוט עבורנו.
החרדות שלה נובעות (לדעתי) מהפחד שלא אוהבים אותה מספיק, גם אנחנו, מפחד להיסתדר במקום אחר (למשל טיול של הצופים).
וזה בא לידי ביטוי:
* בשטיפת ידים חוזרות (והיא מבקשת מאיתנו לאחרונה, לבוא, לומר לה שהכל בסדר ולהפסיק, כלומר לדרוש ממנה להפסיק את הפעולה).
סגירת הדלת מספר פעמים לפני יציאה.
הוסיפה לאחרונה נגיעה בפנים בצורה מוזרה, כמו כן שתיה, כאילו היא מתרכזת בכוס ושותה בצורה מוזרה
לפני היציאה לטיול הצופים זה היה נורא! באותו יום (היציאה לטיון הייתה בשעה שלוש) היא פתאום ברחה לבעלי, רק כי אמר לה לא עכשיו (בזמן שהחזירו את הקטן מהגן), בכי פתאומי בטענה שהיא מרגישה שרטוב לה למטה, פתאום שוב בכי, וקראה לנו וכשנכנסתי אליה לחדר היא כעסה עלי אבל מצד שני המשיכה לקרוא לי (הייתה מבולבלת ונסערת בצורה מטורפת), פתאום היא יצאה מהחדר, כולה נסערת, יצאה למרפסת וצעקה שנמאס לה ובא לה למות והיא לא יכולה יותר, החזיקה משהו ואיימה לשבור אותו, אני תפסתי אותה ביד והכנסתי אותה הביתה (גם מתוך פחד שתעשה משהו נורא וגם מהבושות), הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה וכל היום עשיתי לה דברים בשבילה (טענתה הייתה שאנחנו לא איתה, אבל היא לא נתנה לי להיכנס), לאחר מכן יצאה ונכנסה לשירותים מספר פעמים, שטפה ידים פעמים רבות, לקח לה זמן עד שיצאה מהבית, גם איחרנו קצת, אבל בסופו של דבר היא עברה את הטיול יפה, ללא טלפונים, מלבד אחד קטן בשעות הערב ובדרך חזרה הביתה.
אנחנו בטיפול פסיכולוגי, אבל תוהה לעצמי, עד מתי, אנחנו מכילים מבינים אותה מחבקים אותה, אבל אני עצמי הופכת להיות חרדה למצבה...
מה עושים?

 

[יעל גגג]

בהחלט יקירה

מחזקת אותך.
זו תקופה קשה, ללא ספק.
ביתי כשהיתה ממש בגיל הזה, (כיתה ה׳) סבלה מהתפרצות של חרדה וocd ברמה אותה את מתארת. ויותר מכך... אפילו הפסיקה ללכת לביהס למשך כמה ימים תוך כדי הטיפול.
היא טופלה באותה שנה באופן אינטנסיבי.
קודם כל CBT, ממליצה בחום!! מטפל שזו ההתמחות שלו.
במקביל טופלה בטיפול פסיכיאטרי, התאמת הטיפול הנכון לקחה זמן, והשתנתה כל הזמן... היה אפילו שילוב של כדורים - לטיפול בחרדה, לטיפול ב-ocd כל פעם לפי המצב...
מוסיפה, להזהר מאד בשינוי מינון של כדור פסיכיאטרי, גם אם הפסיכיאטר אומר תעברו מחצי כדור לכדור שלם, לבדוק איתו בעדינות אם אפשר להגדיל קודם ברבע כדור ליומיים שלושה ורק אז להוסיף. יש לי נסיון מר מאד עם הקפצה של מינון (ולא רק לי).
ביתי היתה מטופלת באותה שנה אצל פסיכולוגית נוספת, שדאגה לכל נושא הדימוי העצמי (למה אני שונה מכולם, אולי לא אוהבים אותי וכו׳).

ולסיום -
ביתי היום בת 26. בחורה נהדרת, חזקה, יודעת מה היא רוצה. לומדת (על אף הפרעות הקשב), חברתית ומקסימה!
הטיפול הפסיכיאטרי נמשך באותה שנה ולאחר מכן ירד בהדרגה.
החרדה, לא עוברת. היא יכולה להרים ראש במצבים מסויימים (צבא למשל), וזה קרה גם אצלנו. אבל בטיפול CBT לומדים להתמודד, לא לפחד מהפחד...
במהלך השנים היו עוד פעמיים שהיא נזקקה לחיזוק של פסיכולוגית.
מחזקת אותך, תנו לה את כל הגיבוי. חבקו אותה. נסו להבין - החרדה היא אמיתי, הסימפטומים הפיזיולוגים הם אמיתיים. אין פה הצגות.
חבקו, אבל אל תוותרו על התמודדות, בהתאם לטיפול (התמודדות הדרגתית).

 

[ליאור 551]

איך את פעלת מולה? האם ביקשת ממנה להפסיק כאשר נכנסה לחרדה

והחלה פעולות כמו סגירה של דלתות כמה פעמים - מה את עשית שבסוף עזר לה?

 

[יעל גגג]

הכל צריך להיות מתואם מול המטפל/ת

כמו שכתבתי, הטיפול CBT, הוא טיפול שעוזר בהתמודדות עם החרדה, ובהפנמה של הגוף ושל הנפש שגם אם לא תעשה הפעולה ״המשחררת״ החרדה תרד ותעבור.
מה שהבת שלך עושה זה טקס שהמטרה שלו זה לשחרר אותה מהחרדה.
היא חווה חרדה, היא מרגישה רע מאד, ומשהו אומר לה שאם תפתח ותסגור את הדלת 4 פעמים עכשיו, החרדה תרד....
&nbsp
לבקש להפסיק, להמנע...? בלי חיזוק אחר, זה סתם סבל.
אם היא חרדה ואת מונעת ממנה את הטקס, החרדה עולה.
חייב להיות טיפול תומך במקביל.
מה שעושים בד״כ בcbt זה שמנסים להתמודד בקטנה עם החרדה, כל פעם צעד ועוד צעד.
הבת שלי לא הלכה לביה״ס במשך כמה ימים, ותוך כדי הטיפול היתה צריכה לתרגל, הליכה ביחד איתי וחזרה הביתה, ואז הליכה ביחד איתי ושהמורה מקבלת אותה בחיבוק או בדרך אחרת והיא יושבת רק בשולחן מולה....
ככה לאט לאט מתקרבים אל הדבר שחרדים ממנו.
&nbsp
כשזה תוך כדי טיפול, את גם יודעת איפה לשים את הגבול, להגיד תתמודדי עם זה - כי יש לך את הגיבוי ואת יודעת שהיא כבר יכולה.
&nbsp
שוב, החרדה היא אמיתית, הפחד הוא גדול, אם יש סימפטום פיזיולוגי -זה לא הצגה - היא באמת מרגישה נחנקת/כאב בטן/בחילה/כאב ראש/דפיקות לב, או כל דבר אחר שנמצא אצלה.
המון אמפטיה
ושיתוף פעולה עם המטפל
צריך מטפל שאפשר לסמוך עליו וללכת איתו.
&nbsp

 

[ליאור 551]

סליחה שאני משגעת אותך, אני במצב של חוסר אונים

ביררתי לגבי CBT, בנוסף לפסיכיאטר והפסיכולוגית, הבנתי (לא מהמטפלים, אלה מאחרים), שטיפול בשיטה זו נועד לטיפול על חרדה ספציפית (כגון חרדה מטיסות, חרדה מקולנוע וכו).
האם יש לך המלצות למטפלים מהסוג הזה שיכול להתאים לבת שלי?
או למישהו אחר כאן?
אנחנו מאזור השרון

 

[יעל גגג]

מטפל cbt יטפל בכל חרדה באופן ספציפי

אבל לבת שלך, גם אם את לא יודעת, יש חרדה שאפשר לשים עליה את האצבע.
זה נראה לך שהיא סתם חרדה, והיא גם לא יודעת אולי להגיד ממה... אבל מטפל יבין איפה הנקודות הבעיתיות שלה.
יש לי 2 ילדים שטופלו בcbt לחרדה. יש לי רק מילים טובות להגיד על הטיפול הזה.
המטפלת שלנו, עמוסה ואני יודעת שהיא לא מקבלת חדשים.
נסי קצת לבדוק, להכנס לעולם הזה, לבקש המלצות על פסיכולוגים שcbt זו המומחיות שלהם.
יכול להיות שהפסיכיאטר יכול להמליץ, בטח עבד בעבר עם פסיכולוגים שמטפלים כך.
זה נשמע שהילדה סובלת, ואתם בודאי סובלים. זה משפיע על כל המשפחה ועל כל הדינאמיקה המשפחתית. אבל זה פתיר, וההתגברות על הקשיים תסתיים במשפחה חזקה ומאוחדת ובילדה שהיה לה קושי והיא הצליחה להתמודד איתו והיא חזקה ומכירה בחוזקות שלה.
כל הזמן לעודד אותה על הצלחות קטנות ובלי שיפוטיות על הטקסים.

 

[יעל גגג]

ואת ממש לא משגעת אותי. אין בעיה בכלל. תשאלי בכיף מה שבא לך..

 

[ליאור 551]

תודה!!!! אשמח בכל זאת לקבל את הפרטים של המטפלת שלכם בפרטי

כל עוד היא מטופלת אצל פסיכולוגית, אז יש לנו זמן המתנה, ותמיד שווה לנסות...

 

[יעל גגג]

לא אוכל לתת את השם כי הפנתי אליה כבר ואני יודעת שהיא לא מקבל

לא מקבלת.
כותבת לך בפרטי בכל מקרה.

 

[ליאור 551]

קרה לך שהילדה עשתה עצמה חולה/פצועה/כאובה פיזית/צולעת?

הילדה שלי מאתמול טעונת שכואב לה ברגל ולא יכלה ללכת, אבל ברגע שהיה לה היפ הופ, היא אמרה שתשתדל ללכת ורק תשב ותביט בשיעור, כשהלכה, ראיתי דרך המרפסת, שלא רק שהיא מצליחה ללכת, אלא רצה לשם, ומהמורה הבנתי שהיא השתתפה כרגיל ואיך שהסתים השיעור היא חזרה להיות צולעת... :/

 

[חייבתלהגיב]

קודם כל, לא ברור לי

למה את חושבת שהכל נובע מחרדה שלא אוהבים אותה מספיק. מאיפה הגיע הרעיון הזה? מהטיפול הפסיכולוגי? כי זה לא נשמע לי בהכרח נכון.
דבר שני, אם הבנתי נכון, הדבר העיקרי שאת מתארת שמפריע זה OCD, ו-CBT אמור באמת לעזור.
דבר שלישי, אם היא לא רוצה ללכת לטיול של הצופים, למה היא חייבת ללכת? בסך הכל צופים הם לא חובה. למה חשוב שהיא תעשה דווקא את זה?
הבת שלי סובלת מחרדות מסוימות (במקרה שלה ברור ממה היא חרדה, כי היא פשוט מדברת על זה ומבטאת את זה), אבל לא מ-OCD, כך שהניסיון שלנו לא יעזור לך.

 

[דיברגנט חדש]

כי החוכמה היא להתגבר על החרדות ולעתים צריך לעשות גם דברים

פחות טבעיים לילד (במקרה שלה, ילדה) ולהוציא אותו מאזור הנוחות.

 

[חייבתלהגיב]

אבל אם אין צורך (כלומר זה לא חובה) ואפשר

לחכות שהיא תתבגר קצת ואולי תחשוש פחות מהפרידה מההורים (לא כל כך הבנתי אם מדובר בטיול עם לינה או לא) - אולי בכלל לא יהיה צורך לעשות משהו כדי להתגבר על הדבר הספציפי הזה. הרי גם ילד בן 5 היה מפחד לצאת לטיול בלי ההורים - לא היית שולח אותו דווקא כדי להתגבר על החרדה, אלא מבין שאולי כרגע זה מוקדם מדי בשבילו. במקרה שלה אולי גם הטיפול שהיא עוברת יעזור להביא אותה לשם מוקדם יותר - אבל בינתיים אפשר להימנע.
אם זה היה חובה הייתי מבינה את הדחיפות.

 

[דיברגנט חדש]

אני לא פסיכולוג, אך מהסתכלות על עצמי, דברים שלא מיגרתי

בילדותי, רק הלכו והחמירו עם הגיל, עד לשלב שנלחמתי בשיניים לדכא אותם בגיל מאוד מבוגר ועדיין הם לא נעלמו לחלוטין, קרי מניסיון על עצמי, עדיף לבלום כל עוד זה לא התעצם.

 

[חייבתלהגיב]

ושוב, אנחנו מדברים פה על משהו ספציפי

שהוא חלק מההתבגרות. יש מבוגרים רבים עם חרדות כאלה ואחרות כמו גבהים וטיסות. וכו'. לא שמעתי על מבוגרים רבים שמפחדים ללכת לטיול בלי ההורים שלהם...

 

[דיברגנט חדש]

זה שלא שמעת, לא אומר שלא קיים

השיטה שלי להילחם בחרדות מכל סוג, הוא להעלות את המינון כל פעם קצת ולהתאזר בהרבה סבלנות בתקווה שבסוף זה ייעלם.

 

[חייבתלהגיב]

תודה שחלקת.

עדיין לא רלוונטי, אבל תודה.