בין שאלת ״מה הייתם עושים״ לבין סתם לפרוק....

בין שאלת ״מה הייתם עושים״ לבין סתם לפרוק....

היום בבוקר הבת שלי סיפרה לי על מבחן שהיה לפני למעלה מחודש, והיא קיבלה בו את הציון 21. מתוך 100. היא טוענת שעוד ילדים קיבלו ציונים כאלה והמבחן לא היה הוגן.

זה כלכך מכעיס אותי.

לדעתי, המורה צריכה לעשות אחת מהשתיים.
אם המבחן היה באמת מאד קשה, שתגיד לילדים ״הרבה מכם נכשלו, אל תקחו ללב. המבחן היה מאתגר במיוחד״.

או - לבוא לאותם ילדים שנכשלו (ו/או אל הוריהם) ולהגיד - הילד שלכם עציץ בכיתה. לא מבין כלום. בואו נחשוב מה עושים.

הקטע הזה שיש ילדה שחושבת/יודעת שהיא לא יודעת כלום, ומבחינת המורה המקצועית והמחנכת זה אחלה, זה לא משהו שמצריך תגובה/פעולה, מרתיח אותי.
 
יש הרבה לברר לפני שמתחילים לכעוס

כשילד מדבר איתי על "כולם" אני קודם כל בודקת מי זה כולם... הרבה פעמים מתגלה שזה בסך הכל עוד 2 או 3 ילדים שלילד מתאים להסתכל עליהם ולא על האחרים (זה לרוב בא בקונטקסט של "לכולם מרשים" או "לכולם יש"). במקרה הזה הייתי בודקת בווטסאפ של ההורים האם יש עוד ילדים שקיבלו ציון נמוך ו/או חושבים שהמבחן לא היה הוגן.
&nbsp
צריך לברר האם יש לילדה בעיה נמשכת עם המקצוע או שהיה כאן משהו נקודתי, הן בהקשר של כמה היא משקיעה בלימודי המקצוע כמה השקיעה בהתכוננות למבחן והן בהקשר של הדימוי העצמי שלה.
&nbsp
צריך לשאול איך זה שאת יודעת על זה רק אחרי חודש? למה הילדה לא מספרת לך? אין לכם תוכנת משוב שאת יכולה להסתכל בה?
&nbsp
בקיצור, לתת לילדה שלך את התמיכה שהיא צריכה זה לא בהכרח להאשים את המורים. כדאי לעשות בירור יותר מעמיק ואז לטפל בהתאם.
 
למה לקח לילדה חודש? כי זה לא נעים.

היא יודעת שאני לא כועסת ובטח לא מענישה. אבל ממש מביך לדווח שנכשלת כלכך בגדול.
 

Ani15

New member
בין נכשל אחד לבין עציץ המרחק רב

בפעמים שזה קרה לי בד"כ קיבלתי מבט תמה מהמורה עם תשובה של "אני יודעת שהוא תלמיד טוב, אז נפל פעם אחת, למה לעשות מזה ענין?" והאמת, צודקות. תרימי טלפון למורה ותשאלי אותה. ואולי כדאי שתתחילי להתשמש במשוב, בשביל זה הוא קיים, כדי שלא תשמעי על ציונים כאלה חודש אחרי.
 
זהו, שקשה לי לראות את זה ככה.

כי ״נפל פעם אחת״ יכול להיות שזה יום שהיא לא הרגישה טוב, והציון לא אומר כלום. אבל גם יכול להיות שיש חומר שלם שהילדה לא קלטה. ויש מקצועות שאם לא הבנת משהו בסיסי - זה פוגע ביכולת ההבנה של המשך השנה.

ואני לא בוטחת ברוב המורים של הילדה, שיידעו לתת לי תשובה על השאלה הזאת. האם זו נפילה חד פעמית, או שהם חשים בבעיה אמיתית.
יש 40 ילדים בכיתה, המורים שמחים על כל ילד שלא מפריע... הם באמת לא מסוגלים להכיר באמת.
 

נומלה

New member
זה באמת מרגיז אבל

מורים הם אנשים שלא מגיבים טוב לכעס עליהם (גם כשהוא מוצדק), ואת רוצה להשיג את שיתוף הפעולה של המורה. תבלעי את הכעס ודברי עם המורה בסגנון של "איך אני יכולה לעזור לבת שלי" ו-"רצוי שאם יש בעיה תידעו אותי כדי שאוכל לטפל". יתכן שהיא תגיד לך שהמבחן היה בעיתי להרבה (שזה כמו להגיד שהבעיה היא שלה ולא של הבת), ויתכן שהיא תראה בך שותפה ותתן אינפורמציה רלונטית להתנהלות להבא. בכל מקרה אין מה לעשות אלא להיות יותר מעורבת ולשאול את הילדה באופן שוטף ולעזור לה אם יש צורך.
 
אני מתלבטת מה לאמר. בגלל זה כתבתי ״עציץ״

כמובן אתאפק לא לכעוס ולא להעביר ביקורת.

אבל אני לא בטוחה מה לאמר.
המסר שאני רוצה להגיד, בערך -
האם הילדה עציץ, ואז נעביר אותה לקבוצה הקלה יותר (היא בקבוצה מתקדמת)

ואם היא לא עציץ - אנא במטותא ממך תגידי לה את זה. אני אמא שלה, היא לא מאמינה לי, היא חושבת שאני סתם רוצה לנחם אותה. תגידי לה, בתור מורה, שזה בסדר. שיש לה סיכוי להצליח. ושתציע לי מה אפשר לעשות, איפה צריך לעזור.


ואני מקווה, אבל אולי פה זו סתם תקווה שלי ״לחנך את המורה״ וזה ממש לא במקום - להעביר למורה את המסר שכשאתה נותן ציון כלכך נמוך, זה גורם לילדים לאבד אמון בעצמם. לא משנה אם זה חד פעמי או לא. בתור מורה - תגיד להם גם מילה טובה... אל תתן לתלמיד להרגיש כמו עציץ.
 
עברת איתה על המבחן, והיא לא מאמינה לך?

אני חושבת שאם הילדה לוקחת כל כך קשה ציון נמוך במבחן בודד, אז צריך לעבוד איתה על זה. היא צריכה לדעת שזה לא סוף העולם, ולא אומר כלום, ולא טוב אם היא מאבדת אמון בעצמה כל כך מהר. אני לא יודעת אם זה משהו ששייך לתחום של המורה. בטחון עצמי לא אמור להיות כל כך שברירי - ויהיו עוד כשלונות כאלה שהיא תחווה, ואם כל אחד מהם ישבור אותה זה ממש לא טוב.
לגבי איך לעבוד איתה על זה ומה בדיוק לעשות - לא ממש יודעת - צריך להכיר אותה הרבה יותר (מכפי שאני מכירה אותה - שזה בכלל לא) כדי לדעת למה זה המצב ומה צריך לעשות כדי לשפר אותו. אבל לא חושבת שלהפיל את זה על המורה זה נכון.

לשם האיזון עליי להבהיר שיש לי ילדה בבית שלא להיות הכי טובה במשחק פוקמון כלשהו שובר אותה - והצעד ההורי המבריק שלי בתגובה הוא פחות או יותר ללעוג לה על זה שזה כל כך חשוב לה
. אני לא מנסה להגיד שהתפקוד שלך כהורה לא טוב - אלא שהמורה לא נראית לי היעד הנכון לפנות אליו בנושא.
 
רק מילה של אזהרה - עוד מעט הבגרויות.

אני נכנסתי לדכאון בתקופת הבגרויות כי הן נראו לי דבר כל כך גורלי שכל עתידי תלוי בו, והתקשיתי לעמוד בלחץ הזה. חשוב שתהיי עם אצבע על הדופק לגבי מצבה, כי לייחס כזאת חשיבות למבחן כבר עכשיו זה סימן לא מאוד טוב בהקשר הזה (במקרה שלי גם רזיתי מאוד ואנשים כן פנו לאמא שלי והתריעו בפניה, אבל לא תמיד הסימנים כל כך ברורים).
 
צודקת. צריך לחשוב. מה אפשר לעשות?

מה היה עוזר לך, לא להילחץ מהבגרויות?

דבר אחד שאני עושה כבר מעכשו, זה להגיד בכל מיני הזדמנויות שבגרויות זה לא כזה חשוב, העיקר זה לנצל את גיל הנעורים לכל מיני דברים שממלאים גם את הנשמה, וותמיד אפשר להשלים את הבגרויות אחרי הצבא.

אבל אני יודעת שזה לא מספיק...

גם אם נעביר אותה לבית ספר פתוח בלי שום מבחנים, היא תמצא דרך להשוות את עצמה לאחרים ולהילחץ כשהיא תחליט שההשוואה לא מוציאה אותה מספיק טוב...
 
טוב, דבר ראשון,

אני חושבת שהמצב היום טוב ממה שהיה בזמני. מה שהלחיץ אותי היו הבגרויות ההומניות (הרגילות - היסטוריה בעיקר, האמת), שהיה להן המון חומר שצריך לדעת למבחן. מאז התחילו עם המיקודים, צמצמו את היקף חומר הלימוד באופן כללי, וכו', כך שמצד אחד הילדים יוצאים בורים יותר, מצד שני הם אולי נכנסים פחות לדכאון
.

דבר שני, מה שהכי הלחיץ אותי הייתה העובדה שרציתי ללמוד באוניברסיטה מייד אחרי התיכון - ולכן מבחינתי הבגרויות כן היו גורליות - לא הייתה אפשרות לעשות אותן שוב אחרי הצבא, והציונים יקבעו לאיזה מקצוע אצליח להתקבל, וכו'.

כך שאם במקרה היא מתכננת לעשות משהו כזה (ללכת לעתודה, או וכו') - חשוב להבהיר לה שגם אם לא יילך טוב בבגרויות, והיא תצטרך לשרת (רק כך וכך חודשים) ורק אז להשלים בגרויות וללכת לאוניברסיטה, זה לא מאוד משנה.

אם היא לא מתכננת ללכת לעתודה, אז באמת הקו שאת הולכת בו כבר - מבחינתי לא להגיד שהבגרויות זה לא כזה חשוב (כי זה לא יעזור ובעיניה הן כן חשובות, וזה עלול להיתפס בעיניה גם כסוג של זלזול במשהו שהיא כן רואה כחשוב), אבל כן להגיד שמקסימום אם לא יילך, תמיד אפשר להשלים. במקרה שאין לה תוכניות ללמוד בצבא, זה יכול מאוד לעזור, לדעתי.

לגבי השוואה לאחרים - זו לא הייתה הבעייה שלי בכלל. לא השוויתי את עצמי לאחרים אלא חתרתי לקבל ציון מסוים (למשל, לעבור
), ומה שהלחיץ אותי היה שאני עומדת בפני בחינה מאוד גורלית, ואי אפשר לדעת כלום על השאלות שיהיו בה, לכן צריך ללמוד הכל.
אני לא חושבת שצריך להעביר אותה לבית ספר פתוח - בסך הכל צריך להיות עירניים ולשים לב שהיא לוקחת את זה בסדר - ובוודאי שלא ללחוץ עליה לקראת המבחן או להגיד לה כמה זה חשוב וגורלי ולכן היא חייבת ללמוד, כי בתור פרפקציוניסטית היא כנראה חושבת כך ממילא. אם היא צריכה עזרה במקצוע מסוים - מובן שכדאי לעזור לה.
ההורים שלי, אגב, נבהלו מהמצב שלי, ופשוט הורידו כל לחץ ממני ואמרו שזה לא משנה, ולא התייחסו בכלל לעניין הבגרויות - אבל זה לא עזר. כן עזר שאמא שלי הייתה שם לחבק אותי ולנחם אותי כשבאתי לבכות לה, ונתנה לי לעשות מה שאני רוצה (כמו לשכב איתם במיטה - מדובר על גיל 16 או משהו כזה, כן?) - דברים רגילים שאמא עושה, אבל חשוב לעשות גם כשהילד בדכאון וגם כשהוא כבר גדול...
הדבר שהכי היה עוזר לי והם לא עשו, כאמור, היה לעזור לי להבין שבאמת לא נורא אם בסוף לא אלמד מייד אחרי התיכון. בני נוער נוטים לפעמים להתייחס לדברים כאל מאוד גורליים גם כשהם לא (ולרוב הם לא - יש הרבה מסלולים שאפשר ללכת בהם, והרבה הפתעות בחיים) - וזה נראה לי החלק שהכי מסוכן בשלב הזה, והכי צריך לשים לב אליו.
 
את מזכירה לי, בעצם, מקרה מסויים אצל חברים שלנו

הבת אצלם, בערך בגיל 8, הגיעה למצב איום ונורא. זה לא שהיא לא תפקדה בבית הספר, היא לא תפקדה בכלל. כל מיני תופעות התנהגותיות, כולל סרבנות אכילה.
הם בכלל לא קישרו את זה ללימודים או לחץ מלימודים. הם חשבו שזו בעיה נפשית/רגשית.

לקחו לפסיכולוג, דיבר עם הילדה, ואז דיבר עם ההורים והדבר היחיד שהוא אמר להם - תפסיקו לדבר איתה על בית הספר. אל תשאלו איך היה, מה למדו, אל תשאלו מתי יש מבחן או אם יש שיעורים. כלום.
הם עשו את זה, ואחרי כמה חודשים - הפלא ופלא, כל התופעות האלה נעלמו.

(הילדה, אגב, כבר נערה. תלמידה בינונית מבחינת הלימודים. אבל מה זה חשוב? חמודה ופעילה ועליזה)
 
זו נקודה מאוד חשובה,

ואחת הבעיות הקשות בהורות. מצד אחד אנחנו רוצים לשמור על הבריאות הנפשית של הילדים שלנו, כמובן. מצד שני, אנחנו לא רוצים לפגוע בהתקדמות שלהם ובאפשרויות שתהיינה פתוחות בפניהם. ההצטיינות כן פותחת הרבה דלתות בסופו של דבר. ואנחנו ההורים צריכים להחליט איזו גישה תביא לאיזון שבמסגרתו הילד גם יהיה מרוצה מהחיים עכשיו, וגם בעתיד.
 

נומלה

New member
ציפיות מוגזמות.

את מצפה מהמורה להיות דמות חינוכית???? היא לא שם בשביל זה (גם אם היא אומרת ההיפך). תבקשי שתגיד האם צריך מורה פרטית. לא הייתי מפתחת ציפיות מעבר לזה.
 

אימם

New member
התחילי בבירור כמה תלמידים קיבלו ציון נמוך עד עובר

אם אחוז ניכר קיבלו ציון נמוך זה אומר אחד מאלה:
1. שהמורה לא לימדה את החומר בצורה מובנת
2. שהמורה לא יודעת ללמד
3. שהזמן שהוקצב למבחן קצר מידי
במידה וכל הנ"ל לא מתאים, עדיין צריך לפנות אל המורה ורצוי בצורה חיובית,
כביכול להתייעץ עימה כיצד ניתן לשפר את המצב.
אם זה לא עוזר, לעלות בסולם ההיררכיה ולא לוותר
 
ככל הנראה, הבעיה היתה במבחן. זו מורה חדשה,

והיכולת לחבר מבחנים זה לא דבר פשוט.

בית הספר אמר שלקראת המבחן הבא, רכזת המגמה תשב איתה כדי לנסח את השאלות.

לשאלתך - ככל הנראה הרבה ילדים נכשלו. אני לא יודעת כמה זה ״הרבה״, אבל זה מה שאמרו לי
 
במקומך הייתי קודם כל משיגה את המבחן

ורואה בדיוק מה קורה שם - איפה היא טעתה ולמה. רוב הסיכויים שתוכלי לשפוט בעצמך אם באמת המבחן מאוד קשה ולא הוגן. רק אז תחליטי מה לעשות. לפני שהייתי רואה את המבחן לא הייתי עושה כלום.
 
למעלה