הי לכולם. חדשה (כאן, לא בתפוז) ויוצאת סוף סוף מהארון

[הפוך עם ראש כפול]

הי לכולם. חדשה (כאן, לא בתפוז) ויוצאת סוף סוף מהארון כן. אי אפשר להכחיש את זה יותר... עד כמה שניסיתי להדחיק ולהתעלם ולהגיד ש"זה רק נדמה" ו"זה יעבור", נראה שהבכור שלנו נכנס רשמית לגיל ההתבגרות, וממש לא אתמול. הוא בן 11 וחצי, כיתה ו'. חוץ ממנו יש עוד מתוק אחד בבית, בן 8 (כיתה ב).
אז עד עכשיו רק קראתי כאן כסמויה, כחלק מניסיונות ההכחשה הבלתי נלאים

אבל הייתי רוצה לשמוע קצת מהניסיון שלכם, שחיים עם המתבגרים האלו יותר משנה.
השאלה שלי היא איך מתמודדים לכל הרוחות עם השינויים הקיצוניים האלו שלהם במצב הרוח??
תוך חצי שעה הילד הזה יכול להפוך מיצור רגוע, מקסים ומתוק, בר שיחה מרתק, למפלצת רוטנת, יורקת אש הישר מתוך עיניה, שונאת את העולם כולו ומפיקה בצרורות מרגליות ציניות מפיה הקטן. ואז, בלי שום סיבה נראית לעין, סר פתאום הכישוף והוא חוזר להיות מתיקות מהלכת על שתיים.
חוץ מתרופות פסיכיאטריות (לי, לא לילד), איך מתמודדים עם זה עכשיו 7 (8? 9?...) שנים? מתעלמים? סופרים בלב עד 100?... ומתי זה לכל הרוחות יעבור??

 

[הייתיאביבקיץ]

סופרים. הולכים לחדר אחר. אומרים לעצמך כל הזמן
שהוא נשאר המתוק שהוא, זה רק ההורמוניםֿ, וזה יעבור....

 

[הפוך עם ראש כפול]

אני אכן לעיתים קרובות הולכת לחדר אחר. ואז הוא הולך אחריי
וצועק דרך הדלת הסגורה

מודה שאני שוחקת שפתיים מאוד בכוח, למעט כשהוא עובר את הגבול ואז חשוב לי להבהיר לו שבדרך המסוימת הזו אני לא מוכנה שידבר אליי. ועד כמה שקשה לי, לבן הזוג קשה עוד יותר והתגובות שלו מחמירות את העניין. דברנו היום על העניין הזה, והוא אכן מבין את העניין רק שבזמן אמת הרבה פעמים קשה לו לשלוט בעצמו. הגענו להסכמה שבמצבים כאלו, כשהוא מרגיש שהוא מאבד שליטה, הוא יפרוש לחדר אחר ויניח לי להתמודד. מקווה שיצליח לעמוד בזה

היום אפילו הקטן כבר אמר לי ש"XXX מאוד עצבני כל הזמן וכבר שכחתי איך הוא נשמע כשהוא צוחק".
לגמרי מבינה שזו תקופה וכו', אבל זה מבאס אותי.

 

[Ani15]

מתרגלים
וזה לא יהיה כך 7 שנים אלא רק בשנה-שנתיים הראשונות
אח"כ יהיו צרות אחרות (אבל למה להיכנס לזה עכשיו)

 

[מירי,]

לומדים לספור אחורה ממליון.
אם למישהו יש פטנט שעובד להתמודד עם זה...
בפעם השלישית שאני עם מתבגרת, שום דרך לא עוזרת, ס-ב-ל-נו-ת.....

 

[לאונידס]

בשבילי עבד לכבד את הילד, להקשיב לו, להראות שדעתו חשובה
אני חשבתי שאם היו מבטלים רצונה או דעתה של אישה "כי היא הורמונלית", היא במחזור, או תיכף במחזור, או אחרי מחזור, או בהריון, או בדיוק בגיל הבלות ולכן אין להתייחס אליה חוץ מלחכות שיעבור לה
גם היא היתה רותחת מזעם ולא ממש נחמדה - ובצדק.
אז היה נראה לי שגם התנהגות מבטלת את ילד מביאה לתוצאה הזו.
ניסיתי אחרת ודי עבד לי.
את יכולה לנסות גם, אולי גם לך יעבוד.

 

[הפוך עם ראש כפול]

כן, אבל בהרבה מאוד מקרים הוא הופך אותנו ל"שק חבטות" שלו
מה שלא ממש מקובל עלי, ולצרחות שלו אין באמת תוכן אמיתי שצריך להקשיב לו ולכבד אותו.
דוגמא - השבוע הוא נשאר בבית יומיים כי לא הרגיש טוב, והיה צריך כמובן להשלים את מה שהם למדו בכיתה ואת שיעורי הבית. עכשיו, הוא רגיל שאין לו ש"ב כי הוא בדרך כלל כבר עושה אותם במהלך היום בבית הספר (בהפסקות, בשיעורים אחרים...), והוא מאוד מאוד רגיל לעבודה קלה. הייתה כאן בבית סאגה של חצי שעה לפחות (ואני לא מגזימה) של צרחות, בכי, צעקות ("זה ייקח לי שלוש שעות! זה מלא!"), זרק את הספרים על הרצפה וכו' והכול הופנה אליי. ברור שלא שתפתי עם זה פעולה, כלומר היה לי מאוד חשוב לא לספק לו דלק לכל המהומה הזו, אבל באיזשהו שלב ראיתי שזה לא ממש נרגע, וגם היו כל מיני אמירות שלא מעניין אותו השיעורים וכו'. באותו רגע לקחתי לו את המסכים השונים ואמרתי לו שיקבל אותם בחזרה כשיסיים להשלים את השיעורים. כמובן שוב בכי, צרחות, צעקות וכו'.
לשמחתי הרבה היה לי תור לרופא ויצאתי מהבית. כשחזרתי שעה וחצי אחר כך מצאתי בית סופר רגוע, ילד שלו לחלוטין (!), שסיים להשלים את כל מה שהם עשו בכיתה ואת ש"ב בכל המקצועות תוך 45 דקות. זהו. ועל זה הייתה כל המהומה המטורפת הזאת.
עכשיו, לא תמיד יש לי תור לרופא. ולא תמיד אני יכולה לצאת מהבית כשזה מתחיל. זה גם לא נראה לי פתרון הגיוני, למרות שבדיעבד זה בדיוק מה שסיים את הסאגה.
לצורך העניין, לא באמת היה לי מה להגיד לו. כי כן ניסיתי לומר לו ממש בהתחלה שהוא צודק, וזה באמת מבאס, וזה הרבה להשלים. אבל תכלס זה לא עזר כי זה לא שינה את המצב עצמו. הוא עדיין היה צריך להשלים הכול כולל שב וכו'. וזה עדיין הטריף אותו (ולא, אין לו בעיות לימודיות. הוא תלמיד מצטיין, יוצא ליום שליפה וכו. לא היה כאן שום אתגר אמיתי או איזשהו קושי כלשהו). אני באמת תוהה מה יכולתי לעשות אחרת, אם בכלל. ברור לי שעצם זה שיצאתי מהבית פתר את הבעיה כי לא היה לו יותר למי להפנות את הצעקות האלו (הוא נשאר עם אחיו הקטן, ולשמחתי יש לו גבולות פנימיים חזקים מאוד לדעת שכלפי אחיו הקטן הוא לא יכול להפנות את כל זה, לפחות לא באותה עוצמה). אבל זה לא נשמע לי הגיוני בכל פעם שזה מתחיל שאני אצא מהבית!

 

[לאונידס]

אני לא ניסיתי להגיד שילד תמיד צודק
או תמיד ההתנהגות שלו סביר ומקובלת.
אפילו לא לרמוז.
בהחלט יכול להיות שבמקרה שתיארת ההתנהגות של הבחור בלתי מתקבלת על הדעת ולא צריך להשלים איתה.
&nbsp
אבל מכיוון שכל העצות שקיבלת היו להתעלם ממנו במסגרת ההנחה שהוא תמיד טועה בלתי סביר והורמונלי אני חושב שכדאי להציג צד שני.
הצד השני אומר שילד מתבגר מתחיל לגדל דעות ורצונות משלו, מתחיל ליצור עצמאות, ולחלק מההורים התהליך לא פשוט ואז ההתמודדות היא "יעבור לו".
&nbsp
ילד צריך לדעת שזכותו להתנגד לדעתו של הורה, שההורה מוכן להקשיב ולקבל את דעתו של הילד כמו דעה של אדם מבוגר ושקול. התנאי הוא שהילד צריך לנהוג כמו אדם מבוגר ושקול.
ואם הילד יתנהג כמו פעוט הסטרי הוא יקבל יחס שמקבל פעוט הסטרי.
בקיצור הילד קובע איך יתיחסו אליו בעצם ההתנהגות שלו.
אבל תנאי מקדים לכך הוא שלילד יש מסלול של בוגר.

 

[הפוך עם ראש כפול]

אני לגמרי מסכימה איתך. אגב, מאז ומעולם התייחסנו אליהם
כבעלי דעה ועמדה לגיטימית. לא תמיד מתקבלת, לא תמיד מוצדקת בעינינו, אך תמיד היינו מוכנים להקשיב ולשקול ולחשוב, ולא מעט פעמים גם שינינו דעות או החלטות שלנו אחרי שיחות איתם. וזה כבר מגיל צעיר.
אבל מה שקורה עכשיו קצת קשה לעיכול ולא תמיד אני מרגישה שאני יודעת מה לעשות.

 

[לאונידס]

אם כללי המשחק ברורים אז כנראה צריך לסדר טיפה את הגבולות
ברור שקל להגיד מאשר לעשות אבל אם לילד יש מסלול פתוח עם יחס מכבד הוא יצטרך ללמוד להסתדר.
אני לא הייתי מוכן להיות מגורש מהבית שלי בגלל טרוריסט קטן והייתי נשאר גם אם במקרה הייתי צריך ללכת. זה עובר את הגבולות שלי.
&nbsp
לסיטואציה הספציפית שאת תיארת אין לי פתרון. אני הייתי אומר שהשיעורים של הילד ולא שלי ואם הוא לא רוצה שלא יעשה - בעיה שלו.
הזוגה לא מסכימה עם המדיניות שלי.
כך שבניגוד לכל ההוראות החינוכיות לא הצגנו עמדה אחידה ובכל זאת לא נראה לי שדפקנו לילדים את החיים. הם פשוט למדו שאצל אבא ככה ואצל אמא ככה.

 

[הפוך עם ראש כפול]

אני עם הזוגה שלך

 

[iris mom of two]

גם אני הייתי
והיום אני חושבת שאולי טעיתי.
&nbsp
הילד באוניברסיטה. עושה שעורים. הוא גר 4 שעות נסיעה ממני, כך שאני לא יכולה לבדוק מה הוא עושה, ולא יכולה לצרוח. אולי אם הייתי מניחה הוא היה עושה שעורים גם בתיכון. מה שכן, לפחות הוא התקבל לאוניברסיטה טובה שמתאימה לו.

 

[הפוך עם ראש כפול]

אני אף פעם לא בודקת ש"ב לגדול. לא מעורבת בש"ב בכלל, אלא אם
כן מבקש עזרה ספציפית. גם לא לומדת איתו למבחנים, לא מכינה אותו למבחנים, ואם הוא לא היה טורח לספר לי, גם לא הייתי יודעת בכלל שיש מבחן. הוא זה שמספר לי שיש מבחן בX ביום שני ומתייעץ איך לחלק את החומר לימים.
מה שכן, אני בהחלט מבהירה ששיעורי בית ומבחנים הם בראש סדר העדיפויות ולא בתחתית. כשיש ש"ב אני לא אריב איתו שישב להכין, אבל אם אני מתרשמת שהוא דוחה יותר מדי זמן, אני כן אקח לו טאבלט וטלפון עד שיסיים את המטלות שלו. אם הוא יבחר לשכב על הספה ולבהות במקום להכין לעשות את זה - שיתמודד עם התוצאות של הבחירה שלו, בבית ובבית הספר כאחד.
באמת שלהכריח אני לא יכולה. אבל אני כן יכולה לעמת אותו עם תוצאות הבחירות שלו.

 

[מירי,]

ברור שלהתעלם מהסגה.
לא כי הילד טועה, זה ממש לא רלוונטי אם זה מגיע בפולס של ג'ננה מרעישה.
ההתעלמות היא ממש לא ממה שיש לו להגיד אלא מאיך שהוא אומר את זה.
&nbsp
אני לא יודעת מה לגביך אבל הורמונים בהחלט משפיעים עלי, החל בפעמים שבהם אני יודעת להגיד לסובבים עלי שאני יותר עצבנית בתקופה מסוימת וכלה בדיכאון אחרי הלידה השלישית... זה עדיין לא נותן לגיטימציה להתעלם ממני, אבל זה כן אומר להבין שתקופות הבכי הבלתי נגמר לא באמת היו בשליטתי ולהבין שכל דבר שהיה עובר באנחה כועסת לפני יומיים יכול להיגמר בשאגה שלי...
&nbsp
ועל אותו משקל גם נער/ה מתבגרים, צריך לנצל כל רגע שליו אתם ולקוות שהכעסים יהיו פרופורצינאלים לאירוע ואם לא, אז לספור ולחכות לזמן שאפשר יהיה לדבר ברגוע או לפחות בכעס סביר ומתקשר על מה מפריע- וזה יכול לקחת לפעמים שניות עד שהרגע הזה יגיע...ץ

 

[הייתיאביבקיץ]

כלכך מוכר התיאור. מ0 ל100 בשניה, וכך גם בחזרה...
רגע אחד - הכל כלכך קשה ונורא ובלתי אפשרי. ופתאום - הכל נחמד ונעים ובלי בעיות.

מעבר מהיר מ״לא אכין שיעורים כי אני בכלל לא יודעת אנגלית והמורה שונאת אותי״ ל״עשיתי כל התרגילים וזה קלי קלות״.

אני לא יוצאת מהבית... בשביל זה יש חדרים עם דלתות. ובדרך כלל האמת היא שהילדה מסתגרת בחדר שלה. כל מה שאני צריכה לעשות זה להתאפק לא להיכנס ולשאול מה קורה

 

[הייתיאביבקיץ]

כאישה, אני מעידה שזה גם כך וגם כך
אם אני אומרת דעות, אני אכן רוצה שיתייחסו אל מה שאני אומרת ולא יאמרו שאני אומרת שטויות כי אני הורמונלית.

אבל אם אני סתם בוכה משטות, או צועקת ״די, שיהיה כבר שקט״ או כל התקף התעצבנות אחר, אני לא צריכה שיכבדו את דעותי או ישאלו למה אני מתכוונת... ואני כן אשמח אם יגידו ״זה היום הזה בחודש״, ויזיזו קצת הצידה.

 

[חייבתלהגיב]

אני איתו, דווקא. אם מישהו יגיד "זה היום הזה בחודש"
זה ירתיח אותי (ובלי קשר לשאלה אם זה כן היום הזה בחודש או לא).
אין לי בעייה עם זה שיתנהגו בצורה שונה אם רואים שאני רגשנית במיוחד - אבל יש לי בעייה עם האמירה המבטלת הזאת, וסביר שזה רק ירע את המצב.

 

[בת האש]

 

[הייתיאביבקיץ]

לא להגיד ״זה היום בחודש״. לחשוב את זה בלב, ולהיות סלחן
אם לא הובנתי נכון - לא התכוונתי שיאמרו לי ״אני סולח לך כי יש לך הורמונים״. התכוונתי שיסלחו ויהיו סבלנים, בלי להגיד לי שהם מבינים שאני ביום הזה בחודש.

אני לא בעד להגיד לבן הנעורים הזועם ״טוב, אתה בגיל ההתגברות אז אני סולחת לך״, אלא פשוט להתרחק ולתת קצת מרחב.

 

[מירי,]

והם לא מרגישים שמשהו שונה?
הצעירה שלי כבר שאלה-אמרה לי 'אמא, אני לא מבינה, פתאום כאילו משהו מקפיץ ופתאום כאילו משהו מכבה' (אני לא מצטטת, אבל אלה היו הדברים).