מרגיש לגמרי הורה גרוע.

itzik shpitzik1

New member
מרגיש לגמרי הורה גרוע.

יש לי שני ילדים בגילאים 12 ו 14 .
אני נתקל איתם במצבים שגורמים לייאוש ואובדן הדרך כאילו שלא חינכתי אותם .זה מתבטא בחוסר האחריות שלהם בנושא לימודים ולפעמים בעניינים הכי בסיסיים כמו תזונה לבוש וכדומה.
מרגיש שהם חסרי יוזמה נגררים לא יצירתיים עצלנים.
לא הרגשתי כך כשהיו קטנים אבל עכשיו כל ישיבה איתם על עבודת הגשה או מבחן ממחישה לי להקנות להם יכולות בסיסיות .
אמא שלהם אדם לא סבלני ופעמים רבות עזרה להם לסיים מטלות לימודים כדי לסגור עניין ולשוב לטלויזיה. אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות אבל לפעמים זה מזעזע שהיא מסוגלת לשבת שעות בחוסר מעש במקום לקדם אותם .
מאיפה מתחילים
 

3תיתי

New member
חושבת שכדאי להתחיל

בלא לבקר את "אמא שלהם" ולהחליט מה היא היתה צריכה לעשות. לא מוצא חן בעיניך? תעשה אתה. ואיך אפשר לרצות ללמוד וליזום באוירה כזו של חוסר כבוד בין ההורים?
 
אל תשכח שאמא שלהם כבר סיימה בית-ספר.

ואיזה כישורי למידה חסרים לדעתך? אולי כדאי לתת להם כמה שיעורים פרטיים עם מורה לאסטרטגיות למידה.
נכון, זו הוצאה כספית, אבל לדעתי כדאית.
 
עדיף להביא מורה פרטי

לפעמים להורים קשה ללמד את הילדים שלהם, בדיוק בגלל מה שתיארת כאן. המעורבות הרגשית הגבוהה.

מעבר לזה, המלצה חמה ללכת לייעוץ זוגי. למה לך לחיות עם אישה שלא אכפת לה מהמשפחה ורק יושבת מול הטלויזיה?
 

לאונידס

Active member
מהכרה בכך שאולי אתה גם לא בן זוג לדוגמה?

כל עוד אתה וזוגתך לא משדרים על אותו גל מבחינת הציפיות מהילדים,
וכל עוד אין בין בני הזוג כבוד הדדי, שבין השאר תורם חזק לחוסר ההסכמה בינכם.
אין לך גם כבוד לילדים, אני חושב שמי שמתייחס לילדיו כ"חסרי יוזמה נגררים לא יצירתיים עצלנים" לא רק שלא ימצא אצלהם אוזן קשבת. אני חושב שהתייחסות כזו היא הרסנית ופוגעת בו הרבה יותר מאיזשהו ציון על עבודה בבית הספר.
&nbsp
אני מציע שתטפל קודם כל בעצמך, אחרי כן במערכת הזוגית שלך מתוך תקווה שבהמשך תרכוש מספיק יכולות כדי לעזור לילדים.
אני משער שזו לא התשובה שציפית לה אבל זו התשובה שיש לי.
 

xfwind

New member
אלה נושאים שנבנים במשך שנים ולאו דווקא נבחנים בכל רגע

שיתוף פעולה ואחדות משפחתית חשובה להקנית "כיוון". תמיד תוכלו להעזר במרכזי הורות (מכון אדלר למשל) ולקבוצות מונחות שיעזרו לכם להתוות את הדרך.
יש מהמורות וקשיים, אבל עם הרבה קשב וסבלנות, אני חושב שאפשר להגיע לתוצאות. ולא תמיד זבנג וגמרנו אלא תהליך איטי.
(תמיד מזכירים לי שאסור להעלב מהמתבגרים, צריך לבלוע, לחייך ולהמשיך).
 

BrightEye

New member
זה הסימן שאתה (הם) בגיל ההתבגרות, הכל משתנה

כל מה שהצליח קודם, פתאום מפסיק להשפיע.
זה הזמן לשנות את הדיסקט.
קודם כל- ההתבגרות היא תהליך ההפרדות מההורים, ולכן יש הרבה חיכוכים. אל תקח את זה באופן אישי.
דבר שני, הם מחפשים גבולות.
דבר שלישי, זה הזמן לחשוב על מה נאבקים אתם ועל מה משחררים.
לגבי הלימודים, תנסה לעשות אתם הסכמים, מה הציפיות, מה הם רוצים, איך הם רוצים שתעזור להם ומה הם מעדיפים לעשות לבד.
 

itzik shpitzik1

New member
יש הרבה הגיון במה שרשמת

עובדה שעד לא מזמן הכל זרם על מי מנוחות.
אני מנסה להתחיל בשינוי סדרים בבית.
ניהול משימות ניהול זמן ניהול יומנים
מעקב על הרגלי תזונה פחות שעות מחשב תמורת שעות לימוד קריאת ספרים וכו'/

בתקווה לשיפור
תודה לכל מי שעזר
 

מחשבות

New member
בהצלחה. פחות מחשב ויותר ספרים. כאחד שקורא המון

וגם סוקר ספרים (פינה קבועה לי בפורום זה להמלצות על ספרים), בני הנוער בחרו ברוב מוחץ ישיבה מול מסכים מול ישיבה עם ספר ביד. מי קבע שספר טוב יותר?
מה זה ניהול יומנים?
 

גלמיש1

New member
אני שומעת ממך אכזבה. אני יכולה להבין את זה.

אכזבה היא תוצאה של ציפיות שלא מתממשות. יתכן שהבעיה היא הילדים שלא ממשים, ויתכן שהבעיה היא בציפיות שלך . מכאן קשה לדעת איפה בדיוק זה נתקע.
להאשים אותך בכך שאתה מאשים אחרים (תיתי ואנידס) - זה טפשי ולא מועיל.
מה כן מועיל - להבין שעכשיו זה המצב הקיים, ובמקום לבכות ולכעוס על איך זה קרה ומי אשם, לנסות להתמודד עם המצב הקיים, לשפר ולפתור את הפלונטר.
&nbsp
אם אשתך לא בענין - נסה לענין אותה.
אם תבוא אליה בהאשמות לא תשיג כלום (אולי ריב או גרושין) ובטח לא שיתוף פעולה. אבל אם תבקש ממנה לשבת אתך לשיחה משום שאתה מודאג בגין הילדים המשותפים שלכם , יש מצב שתקבל הענות והשתתפות.
ואם היא עדיין לא בענין - היה אתה בענין.
&nbsp
או במילים אחרות - הילדים הם אחריות של שניכם ושל כל אחד מכם לחוד. אם אחד לא מתפקד האחריות היא על השני, במלואה!.
&nbsp
באשר לילדים - הם גדולים דיים כדי להבין , וצעירים דיים כדי לשנות כל מה שצריך .
&nbsp
1. אתה יכול לנסות לשוחח איתם, להסביר להם שהם נמצאים עכשיו במקום אחר מבעבר, שיש עליהם אחריות הולכת וגדלה, שההתנהגות שלהם היום תשליך על ההמשך (בי"ס תיכון, צבא, ואחרי זה...) .כמובן שיש מצב שכל זה לא יזיז להם - הלו! הם בגיל ההתבגרות....
2. אפשר לתקוף את הנושא ממקום שיהיה קרוב יותר לליבם - למשל לחשוב על סרט קולנוע , או סדרה, שקשור לנושא ולצפות יחד אתם בסרט, ולשוחח איתם אחריו.
3. אתה יכול לגשת לייעוץ נקודתי אצל איש מקצוע שמתמחה במתבגרים, יש רבים כאלה, ולקבל עצות/רעיונות/כיוונים לפתרון הבעיה מול הילדים.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

Y. Welis

New member
ואתה יכול גם להיות THE MAN IN THE HOUSE

ולא 'לנסות לשוחח' אלא להגדיר מהי משמעת ומהם חיים בבית שאתה גר בו.
&nbsp
כמו שמפקד מחלקה מלמד חיילים להתנהג, אין סיבה שילדים לא יתנהגו כמו שאביהם רוצה.
&nbsp
לא צריך להיות אלים, אבל תקיף. הם יעריכו את זה, תאמינו לי. עדיף אב חזק על חלש.
 

גלמיש1

New member
אני לא בטוחה שילדים בגיל ההתבגרות יקבלו בהכנעה הנחתות

מלמעלה.
אני מסכימה אתך שבסוף, אם אי אפשר להגיע להסכמה, ההורים הם אלו שקובעים. אבל לדעתי בכל מצב (גם עם ילד בן 8 ) כדאי קודם לנסות הידברות, שכן אם אז מגיעים לכללים מוסכמים הילדים מרגישים שהם חלק מזה והם הסכימו, ולא שהם צריכים להילחם בזה כי זה נפל עליהם מלמעלה.
אני יכולה להעיד שעם הבנות הפרטיות שלי היו כמה נקודות בהן הרגשנו פתאום שהמצב קצת יוצא משליטה, יוצא מכוון, בנקודה כזאת ישבנו קודם שנינו לחשוב אם ומה עושים. ואחרי שהחלטנו בפחות או יותר על כיוון - כינסנו אסיפה משפחתית וידברנו עם הבנות. העלנו כמה אפשרויות, ובד"כ גם הן העלו רעיונות משלהן, וככה הגענו אחרי דיונים (לפעמים גם מישהו התעצבן באופן נקודתי) לאיזה שהם כללים ברורים (למשל חלוקת תפקידים לעבודות הבית, או שעות שינה בלילה וכו) .
תמיד ! בסוף הפגישה כתבנו את הכללים עליהם הסכמנו - כי אחרי זה תמיד לא זוכרים ויש אי הבנות. ככה יש סוג של "חוזה" שנעשה בהסכמה.
אם צריך אפשר גם להכניס לזה הסכמה על הסנקציות.
&nbsp
אגב - תמיד טוב להכין כמה אופציות ולתת לילד לבחור ביניהן , ולא להפיל עליו נוסח אחד ששאתה מחליט עליו. כשהילד בוחר מתוך אפשרויות הוא מרגיש שנתנו לו חופש בחירה מסויים ושהוא צריך לקחת אחריות על הבחירה שלו.
 

Y. Welis

New member
משא ומתן יכול להתקיים על הפרטים, לא על העיקרון הבסיסי

שאומר שכל עוד הילד חי בבית של ההורה, הרי שהוא כפוף לו לחלוטין.
&nbsp
כדאי לזכור שלילדים יש *צייתנות מובנית* להורים. במקרים נדירים שזו אינה קיימת (מסיבה רפואית או פאתולוגית), צריך טיפול חיצוני; אבל ברוב המוחלט של המקרים, הצייתנות הזו קיימת וחבל להמעיט מכוחה או לא לנצל אותה לטובת הילדים (שהיא המטרה כאן).
&nbsp
אפשר לתת אופציות לבחירה, כל עוד כולן טובות *להורה*. המו"מ כאמור הוא רק על הפרטים, לא על העיקרון.
&nbsp
אני אגב לא הייתי MICRO MANAGE את הבית - יש מספיק מזה בעבודה (או שנקיים ישיבות צוות שבועיות...). צריכה להיות הבנה ברורה שלא מחייבת 'חוזה'. כאשר היא קיימת (כאינסטינקט, אותה צייתנות), השאר כבר יבוא מעצמו.
&nbsp
 

גלמיש1

New member
אנחנו כנראה חלוקים.

קודם כל מפריעה לי המילה צייתנות... הילדים שלי יודעים בהחלט שאנחנו הקובעים בבית. כשאנחנו כן מנחיתים הוראות (ויש בזה צורך לעיתים רחוקות לשמחתי) הם יעשו מה שאמרנו, גם יביעו קודם את מחאתם. אבל אני תמיד מעדיפה (גם בעבודה כמו שאמרת) להגיע להבנות לפני שאני צריכה לתת פקודות.
ילדים בגיל ההתבגרות עוברים תהליך של לקיחת אחריות. גם על עצמם וגם על דברים סביבם. יש גם תהליך של מעבר מילד שמקבל הוראות מהוריו , לבוגר שמסוגל להבין ולקבל החלטות נכונות, גם אם הן לא מה שמתחשק לו כרגע. התהליך הזה הוא דו צדדי, גם אנחנו צריכים להבין שמדובר פתאום בבוגרים, או כאלו שבדרך, והאחריות צריכה לעבור אליהם. אז צייתנות ממש לא מתאימה כאן.
דעתי.
 

Y. Welis

New member
צייתנות היא תנאי בסיסי. אחרי שהיא קיימת ניתן לבנות

אין סיבה לחשוש מלהנחית הוראות: זו זכות ההורים וחובתם. עד גיל 18 לפחות.
&nbsp
לא הייתי 'מבגר' את המתבגרים, כי יש להם חיסרון מנטאלי משמעותי: עד גיל 19-20 (ואולי גם אחרי...) - הם אינם מסוגלים להעריך את תוצאות (והשלכות) מעשיהם.
&nbsp
מה שמובן לך בנוגע לתוצאה של מעשה, *אינו* מובן להם. לכן לא ניתן לנהל איתם מו"מ שווה, כי הם לא יבינו את השיקולים שלך - והם גם לא צריכים להבין, כל עוד הם מאמינים בך.
האחריות תגיע אליהם בהמשך: לא צריך להעמיס כרגע יותר מדי, כי הם *רוצים* להעמיס. לתת להם רק מה שברמה שלהם כרגע.
&nbsp
כמו במאי ושחקנים - הם יכולים להציע דברים, לבקש עוד טייק; אבל בסופו של דבר הבמאי הוא שקובע מה יראה (בסרט או מחזה), וגם מה השחקן ידע על הדמות - כי רק הבמאי יודע הכל . לעיתים השחקן לא צריך לדעת מעבר למה שקבעו לו; הוא יעשה עבודה מצויינת גם בלי לדעת.
&nbsp
ודאי שינסו לפרוץ את המסגרת הזו, אבל הם גם יודעים שהיא שם עבורם. זה כמו מגע - ה'מסגרת' היא מגע מתמיד בכם; ידיעה שהם חשובים לכם. ועדיף מגע מאשר היעדר שלו. האמינו לי.
&nbsp
 

אמאנחל

Member
מנהל
נשמע שחל איזה שינוי גדול אצלך

קודם היית פחות מעורב ומודע, ועכשיו נכנסת לעניינים. אולי איזה שינוי בקרייירה שגרם לך להיות יותר בבית? או משהו אחר.
פתאום גילית שאתה לא אוהב חלק ממה שאתה רואה.
&nbsp
אני מציעה להכנס לעניינים בהדרגה. קודם לראות מה קורה. קודם להתחבב על הילדים, ליצור איתם קשרים, לשוחח איתם, להתעניין בהם ובמי שהם. ליצור מערכת אמון והערכה הדדית. רק ממקום של כבוד אל מי שהם, הם יסכימו לשמוע הדרכה בונה, איטית והדרגתית.
&nbsp
במיוחד בגיל ההתבגרות הם לא יקבלו בעין יפה שלל שינויים, שבעצם מבוססים על ביקורת, גם יומן וגם ניהול תזונה וגם ניהול משימות וגם וגם. לאט לך. אתה לא רוצה לאבד את הקשר איתם ולהפוך לאויב שלהם. בגיל ההתבגרות יש חשיבות יותר גדולה לכך שיהיה להם אמון בך, וידעו שאפשר לפנות אליך בעת צרה, מאשר המצב הלימודי. אז זה ממש בסדר לפעול לשיפור המצב הלימודי, אבל ממש לא על חשבון מצב היחסים.
שווה להביא מישהו מבחוץ לעניין הלימודי רק כדי לא "להכנס לפינות" איתם.
&nbsp
המון בהצלחה בכניסה שלך למעורבות במשפחה. אני מאחלת לך שתמצא דרך להנות מהמשפחה שלך, מהילדים הנפלאים שאתה מגדל וגדלים לידך, מאשתך שהביאה אותם עד הלום. וביחד תבנו את המשפחה שכולכם רוצים לחיות בה.
&nbsp
בעניין אשתך, גם היא - כמוך - עסוקה מאוד מאוד בחיים. ולכן כמו שאתה לא היית מעורב עד עכשיו, גם היא מצאה את המקומות שבהם היה לה נוח פחות להתערב. היא לא שונה בזה ממך. גם אתה מצאת, עד עכשיו, שנוח לך לא להתערב. זה טבעי ואנושי מצד שניכם. תמחל לעצמך, ותמחל גם לה.
&nbsp
 
מהראשי

גלוי נאות אין לי ילדים אבל, תפוז מצליח ליצר כותרות מדי פעם ובאתי.
קודם כל-בולטת לי בהודעה שלך הנטייה להאשים את כל העולם. כולם צריכים להישתנות, לשפר את עצמם חוץ ממך. אבל הנה שאלה. למה בעצם? יש איזו סיבה שהילדים צרכים לנהל יומן תזונה? להפסיק לבהות במסכים? לקרא ספרים.? להכין שיעורים? מי החליט על זה? אני מתארת לעצמי שלא הילדים. אתה רוצה אותם יוזמים יצרתיים ולא נגררים אבל בד בבד לא נותן אפשרת לתכונות האלו לפרוח.
עצתי לך-קודם כל שחרר.
ואז שבו כל המשפחה ותחליטו איזו מהסיסמאות הנ"ל חשובות לכם במיוחד. ונסו לחשוב על "איך מגיעים לשם" לא מאפס למאה אלא בתהליך עם כיון כללי. עם כישלונות, עם הצלחות.
ובנימה אישית יותר, הסיבה שהחלטתי להגיב היא שעצוב לי שאנשים לוקחים משהו כל כך מהנה כמו למידה והופכים את זה למשימה מסויטת וסזפית. שחררו מהילדים. ילדים צריכים לעשות שע"ב לבד. בלי הורים. אם יצטרכו אתכם הם יגידו. כדי לפתח עצמאות ומשמעת צריך לתת היזדמניות לתרגל אותם. תכונות לא צומחות יש מאין.
בהצלחה.
 

golan2072

New member
גם כן מהראשי

כמו שרשמו פה לפניי, הגיע הזמן לשחרר. ילד בן 14 הוא כבר כמעט מבוגר. ילד בן 12 - בדרך לשם. הם לא ילדים קטנים והם יכולים לקחת אחריות. בגיל הה חשוב גם שהם יקחו אחריות. אין שום סיבה בעולם שהורה ישב עם ילד על שיעורי הבית. חשוב לתת להם אחריות; יתעצלו ולא יכינו - בעיה שלהם, ייענשו בבית הספר. יהיו תלמידים בינוניים - בחירה שלהם. ייתכן ודווקא ככה יקבלו מוטיבציה ללמוד, כשאבא לא מוציא להם את הערמונים מהאש. שילמדו לשאת בתוצאות מעשיהם ולהתמודד עם כישלון.
&nbsp
יש סיכוי שהם חסרי יוזמה כי אתה לא נותן להם ליזום. אתה מנהל להם את החיים. הם כבר מזמן לא בני 6 ואפילו לא בני 8. חשוב שבשלב זה יתחילו להתמודד עם המעשים שלהם. רוצים לבהות כל היום במסכים - שיבהו. בלי שיעורי בית ייענשו קשות בבית הספר (כך לפחות היה בדור שלי - שנות ה-90).
&nbsp
לבוש - זו בעיה נפוצה מאוד בגיל הזה. גם אני הייתי מתלבש רע והיו לי הרגלי היגיינה גרועים בגיל דומה. עדיף לא להתערב, לחץ קבוצתי והמשך ההתבגרות יפתרו את הבעיה בהמשך.
&nbsp
תזונה - אתה האבא, אתה (ואמם) מחליט מה נכנס הביתה. מתוך זה שיאכלו מה שהם רוצים. תכניס הביתה מעט חטיפים ומתוקים ותימנע כמה שאפשר מאוכל מתועש. כדאי אולי ששתחיל לבשל ואולי תציע (בלי להכריח) לילדים לעזור לך לבשל או אף לבשל בעצמם. לילדים בגיל הזה אין כסף משלהם, אם הם מבזבזים על ג'אנק פוד תגביל את דמי הכיס.
&nbsp
"עצלנות" - אופיינית לגיל. ילד בגיל ההתבגרות לא באמת עצלן, הוא מתמודד עם מצב מאוד לא פשוט בחיים שהוא תהליך ההתבגרות וזה גוזל אנרגיות אדירות. הוא גם מפתח את כישוריו החברתיים ומפתח לעצמו אישיות עצמאית. מעבר למשימות הכרחיות בבית (הורדת זבל, שטיפת כלים, ניקיון החדר) אין סיבה לדרוש יותר מידי. לגבי לימודים - כאמור ללמידה גרועה יש מחיר בבית הספר.
&nbsp
בגיל הזה על פי רוב הקשר עם ההורים מתרופף והדבר האחרון שהילד רוצה זה לשבת ללמוד עם אבא. זה טבעי - הילד מפתח עצמאות ומודע לכך שהוא אדם נפרד. זה בריא. בהמשך יחזרו על פי רוב לקשר טוב איתך, כשיהיו מבוגרים וכבר לא יחושו אי-ביטחון בעצמאותם, בנפרדותם ובזהותם.
 
למעלה