אני עסקתי בשלי. זה לא משהו שלא שומעים...
את יודעת זה בית קונבנציונאלי לא טירה
.
הסוד הוא איך הבן אדם מגיב ל"רעש" מהסוג הזה. האם הוא מתרגש או לא. את יכולה לומר לי אל תתרגשי אז זה לא ממש עוזר. זה כמו מתקפה.
אחרי די הרבה זמן ניגשתי לשאול אותה האם היא רוצה לראות מה איתה. נכון שהיא התנהגה לא יפה אבל בכל זאת הילדה עייפה. תראי מה השעה....צריך לתת לזה מקום גם כן.
ניגשתי אליה ואמרתי לה בחיוך שהמשפחה שלנו לא חרא אני לא אפרט כאן כי ירדו עלי
אבל בואי נאמר שע"י משחקי מילים הבאתי אותה למצב של חיוך וצחוק והיא שלחה אותי לפסיכולוג אבל למי איכפת
.
הכנתי לה לאכול היא ישבה איתנו דיברנו, גם על הדברים שמנחיתים עליהם בבית הספר. דיברנו על מה עושים האם היא צריכה עזרה שלי או לא....שאם כן שתאמר לי כי אני לא רוצה להתערב לב ואולי להפנות אליה זרקור (במקרה של המורה הזה). ובכלל עד כמה צריך להלחם במערכת ומתי צריך לזרום איתה וכמה צריך ואם בכלל לקטר. והיא אמרה שהיא רק מוציאה קיטור פה. ואמרתי לה שכאן זה בסדר (ואני כ"כ שמחה שהיא כבר מבדילה בין כאן לשם שזהו משהו שלא היה קיים לפני כמה חודשים).
שוב שקט בבית. מר כושר לומד, הקטנה במחשב הגדולה בחדרה. גם היא רוצה שאבוא אליה. מה הם כ"כ צריכים אותי כל הזמן ? אחרי שעה וחצי הגעתי לשבת איתו...אלך אליה אח"כ.
כן הפירוט מרוניה....אבל זאת אני. מי שלא ירצה לא יקרא
ערב שקט (הלוואי)