האם גם אצלכם זה ככה - מבקשים מהם לעשות

[צלילי מיתר]

האם גם אצלכם זה ככה - מבקשים מהם לעשות

משהו ושנייה אחר כך (אם לא עשו מייד)הם לא זוכרים, מבקשים אחרי זמן מה ושוב - "עוד רגע" ואז הם שוכחים -מוכר לכם?
ואם כן -איך אתם מגיבים?
מבינים שככה זה בגיל הזה ואם אתם רוצים שהם יעשו משהו - להגיד להם "עכשיו"?
כועסים ומתעצבנים בכל פעם?
מתעלמים ובסוף עושים בעצמכם?
(אני מדברת על למשל לפנות את הכוסות שלהם מהשולחן בסלון או לקפל את הכביסה או לרוקן את המדיח)

 

[אחותו של שקספיר]

שמת מצלמה נסתרת?

למעט הסוף

אני עקשנית נורא.

אני לא מוותרת, ובוודאי לא אעשה במקומו מה שהוא מתעלם מהבקשות שלי

(אגב לא חושבת שזה נעשה מתוך זלזול,אלא כי כעת יש לו משחק מחשב, אח"כ שכח, מייד אח"כ יצא, אח"כ לא זכר...תזכרתי אותו ובדיוק היה באמצע שיחת טלפון...ובקיצור עד שלב המשיכה באוזן לביצוע המטלה הוא לא יזכור באופן עצמאי)


אבל כנראה שיש לי סבלנות אין קץ. אני יכולה להזכיר עוד ועוד ועוד (אני רק שונאת את הדפוס הזה)

 

[אביבקיץ]

כן, הכל זה "עכשו". כי אחרת זה לא יקרה

 

[DIGITAL MAN]

ועוד איך זה מוכר, כשזה לא נעשה

בפרק זמן סביר של דקות מעטות, אני עומד להם על הראש לעשות את זה עכשיו אפילו שהם באמצע משהו "חשוב" במחשב,
צריך להיות קצת אגרסיבים בדברים האלה, לדוגמא, כשהם לא קמים אחרי התראה שנייה, המחשב מנותק מהחשמל, למזלי השקע הוא קרוב לדלת הכניסה, אחרי פעם פעמיים זה עובד, אבל צמיד ינסו למשוך עוד קצת ועוד קצת זה לא ניגמר לעולם.

 

[מרוניה]

מצטערת, לא אהבתי...

גם אני יודעת לנתק מחשב ו/או רשת, אבל על דברים מאוד מאוד מהותיים. לא על ציות לדברי תוך שלוש דקות...
גם אני לא אוהבת שעומדים עלי עם סטופר. מבקשים משהו - צריך לתת לי מרווח זמן סביר לבצע אותו. לא?

 

[DIGITAL MAN]

אולי לא הסברתי את עצמי טוב

במיקרים מסוימים זה חשוב שזה יעשה מיידית, יש מיקרים שאני נותן להם את הזמן שלהם וזה עובר את החצי שעה, מכאן מתחילים ה3-5 דקות, אחרת זה לא ילך , בדוק.
לא אהבת? זה פיתרון יעיל תאמיני לי, אח"כ הם יעשו חשבון אם כדאי להם סתם למשוך ולעצבן סתם כי בא להם.

 

[אחותו של שקספיר]

לא חושבת שהם מושכים זמן כדי לעצבן

אלא באמת כי הבקשה שלי(נו) לא בספקטרום שלהם בדיוק דקה אחרי שביקשנו אותה.

אפשר גם להגיד "חשוב לי שתוציא את הכלבה עכשיו,כי השמיים נהיים מעוננים,ואוטוטו יורד גשם " (בקשה- הגדרת לוח זמנים-הסבר)
במקום לנתק את הכבל של המחשב.
לא חושבת שהם מעצבנים בכוונה אותי.
אלא נקודת המבט, החשיבות,העדיפויות-שלנו שונות.
אז מסבירה, עוד פעם,עוד פעם, עוד פעם (וככה אני יכולה להעתיק 100 פעמים בלי להיות בעונש).

 

[DIGITAL MAN]

סתם אמרתי שזה בשביל לעצבן בכוונה

אבל הם חושבים שזה יעשה לבד או שנתייאש ונעשה בעצמנו,
למשל יום שישי לחוץ לנו במיוחד, כמשפחה דתית, אומרים להם לא להדליק מחשב עד שכל ההכנות לשבת מבוצעות, אם זה עזרה לצורך העניין לברור כוסברה, לקלף שום, לסדר ולטאטא את הבית, גיהוץ בגדים לשבת,
זה לא מעט עבודה הם מושכים את הזמן ואז תמיד יוצא שאנחנו מכניסים את השבת בלחץ ועוד נשארה השטיפה, כשכל זה יכול להיגמר עוד הרבה לפני, הם מודעים למטלות שלהם אבל עושים אחד נחים עד שבאים ומבקשים מהם לעשות את הדבר השני,
וכך זה נמשך, גם באמצע השבוע יש מטלות שמבקשים מהם לעשות בזמנם החופשי, אני יוצא חוזר הביתה כאילו לא ביקשנו כלום, אז אני נותן להם מס דקות מעטות לסיים את מה שהם עושים, והרבה פעמים ניתוק של המחשב מהחשמל מנתק אותם מהכסא, שוב מה לעשות כך זה עובד (בנתיים)

 

[מרוניה]

או-קי, אולי באמת יש כאן אי-הבנה שלי.

אם כי אני מציעה גם להביא בחשבון שילדים לא עושים דברים בשביל "לעצבן סתם כי בא להם". ברור שאנשים לא אוהבים שמישהו אחר אומר להם מה לעשות. גם אני לא הייתי שמחה אם מישהו היה מגיע כרגע אל פתח חדרי ואומר לי - קומי מהמחשב ותעשי כך וכך. אני אוהבת להיות אדון לעצמי ולהחליט בעצמי מה לעשות מתי. באותה מידה גם ילד אוהב זאת. ברור שלא תמיד אנחנו יכולים לאפשר לילד לעשות ככל העולה על דעתו, וברור שלפעמים מוכרחים לכפות דברים, אבל אולי כדאי לזכור שאנחנו לא במלחמה, ואף צד לא עושה דברים כדי "סתם למשוך" או "סתם לנסות לעצבן".

 

[DIGITAL MAN]

כשיהיו אדונים לעצמם אין בעיה, עכשיו הם

כעת הם בקן המשפחתי,לכל אחד יש תפקידים ומטלות, לא יתכן שהן ישבו מול המחשב כל היום ואנחנו נתרוצץ בשבילם, שלא ינקו ויקרצפו את הבית כל היום אבל חלק מהדברים הם צריכים לעשות, כשיתבגרו ויגורו בבית משלהם יתנהלו איך שהם רוצים.

 

[מרוניה]

אין מחלוקת שהם לא נסיכים ואתם לא עבדים.

אני רק אומרת שכדי להגיע לשיתוף פעולה כדאי לפעול לא מתוך מלחמתיות אלא מתוך הבנה שכולנו שטים בספינה אחת, כל אחד הוא חבר בצוות הספנים, וכל אחד צריך לתרום. אבל לא מתוך הורדת פקודות ומתן זמנים, אלא ברוח טובה ככל האפשר.
ייתכן שאתה עושה את זה כל זה בבית ורק מבטא כאן את הדברים אחרת. אני מגיבה כמובן לאופן שבו אתה מתאר כאן את הדברים. אין לי מושג איך אתה מנהל את זה בפועל.

 

[DIGITAL MAN]

זאת תגובה לאחר אין ספור שיחות

הבהרות\ הצהרות\ הבנות\ הסכמות ומה לא.
פשוט לא רוצים לעשות כלום או כמה שפחות פשוט כך, אני ואישתי באנו מבית שכולם עבדו בבית אני אישית אם זה לשטוף כלים לשטוף ריצפה נקיונות לסוגיהם (אני הבן האחרון ולפני עוד אח, אנחנו 8 אחים ואחיות)
כך שלא היו לנו הרבה ברירות, אישתי שנייה מתוך 7 כך שלשנינו לא הייתה אופציה של בטן גב,
לא מבין מאיפא העצלנות הזאת.

 

[מרוניה]

לדעתי, כדאי בכל שתשקלו את אופן השיח שלכם איתם

ראשית, הציפייה שהם יפעלו כפי שאתם פעלתם בעת מצוקה או מחסור - זאת ציפייה לא נכונה. כי אתם פעלתם מול הורים אחרים, שהתנהגו אחרת ושידרו מסרים אחרים. פשוט אין מקום להשוואה.
שנית, הם לא פועלים מתוך "עצלנות". ילדים לא אוהבים את עבודות הבית, בדיוק כפי שאתה ואני לא אוהבים אותן. אבל אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעשות אותן, ולכן אנחנו עושים. כי אנחנו אנשים מבוגרים. ואילו הילדים משתדלים להשתמט. אני מבינה אותם לגמרי.
לכן השיטה שלי זה להראות להם בבירור שגם אני לא אוהבת את העבודות האלה, שאני מנסה לדחות אותן ככל האפשר, ושבסופו של דבר לכולנו לא נעים כשהבית לא נקי והכיור גדוש כלים וכן הלאה. והם רואים בבירור שאם כולנו לא נתגייס, "הספינה תטבע" (או לפחות תסריח...

).
אבל אם אתה נותן להם תחושה שאתה המנהל הגדול, ואתה מחלק פקודות והם צריכים לבצע, לא פלא שהם מנסים להשתמט. כדי לקבל את עזרתם, מציעה לך לשדר קצת... חוסר אונים! כן, תראה להם בבירור שאתה זקוק לעזרתם. תראה להם שבלעדיהם אתה לא יכול להסתדר. רק אז יש סיכוי שהם ייקחו את התפקיד של הבוגר וינסו להטות שכם.
כרגע, אתה מנהל איתם מלחמה, אז הם ממלאים את "התפקיד" שלהם במלחמה - ניסיון להתחמק.

 

[DIGITAL MAN]

את השלבים האלה אנחנו יישמנו

אני סובל מלא מעט בעיות רפואיות שמגבילות אותי (לא כסא גלגלים חלילה) ואני עושה כל מאמץ לתת מעצמי (גם עניין של דוגמא אישית) אישתי עובדת מחוץ לעיר במשרה מלאה,
הם רואים שאנחנו קורעים תחת הנטל, אישתי מגיעה למצב של דמעות , זה הכל ענין של עצלנות לא מבקשים מהם עבודה בכלל, למשל סלסלת הגרביים, הם לא יקפלו את הגרביים שלהם עד שלא נעיר להם הם ינברו בכדי לחפש זוגות,
ולקחת אותם למגירה שלהם, בשולחן הסלון יש תצוגה של תחתונים גופיות חולצות כמו בזאר, מוכנים ערימות, הם לא יקחו אותם חלילה לארון שלהם, אלו דברים קטנים אבל נותנים לא מעט עזרה,

 

[נומלה]

אתה קצת משחק לידיים שלהם

אני מבינה שבענין הכנות לשבת אפשר לעשות פחות פשרות (אם כי גם שם אפשר אבל נניח שחשוב לכם). אבל זיווג גרביים??? מה זה משנה לך? שים את כל הגרביים שלהם ביחד בחדר שלהם שיחפשו גרבים עד אחרית הימים. למה חשוב שהגרביים יהיו מזווגות?
תצוגה של ערימות בגדים מקופלים בסלון? תודיע שעה שלאחריה כל הערימה נשפכת על המיטה של מי שהיא שלו וזהו. הרעיון עם בני נוער זה לא לחפש על מה להתעמת. זה לחפש על מה אפשר לשחרר.

 

[איה תפוס]

אבל מה אם שחררת כל כך הרבה

ולא נשאר הרבה דברים לשחרר וגם אז יש איתם עיניינים. הרי הם תמיד מוצאים מה לא לעשות

גם אם לא יהיו מלחמותם ייצרו אותם. תמיד אמרו לי שיש לי יותר מידי לאווים. אבל גם כשצימצמתי אותם נניל ל-7 גם בהם הם לא עומדים.

 

[נומלה]

אין לי מושג

אני לא המשטרה בבית ולא תפקידי לומר לא או כן. יש חוקים בבית שכולם צריכים להסכים עליהם. אני לא השליט העליון. לאחר שיש חוקים מוסכמים זה כבר לא מאבק "ביני לביניהם", זה יותר שמירה על חוקי הבית שכולנו הסכמנו עליהם. אולי שבעת הלאוים שלך הם לא כאלה שמתקבלים על דעתם של בני הבית האחרים? לא יודעת. לי אין "ענינים איתם" ולא מלחמות. אני חיה עם בני הבית האחרים (כולם!) בדו קיום. אני משתדלת להתחשב בדעתם (למרות שלפעמים קשה לי) והם יודעים את זה ומשתדלים להתחשב בדעתי (למרות שלפעמים קשה להם)

 

[מרוניה]

בהמשך לדברי נומלה, כדאי לחשוב על פתרונות:

אכן, כפי שהיא אמרה - הכביסה ממש לא חייבת לחכות בסלון עד שהם יבואו לזווג גרביים.
מציעה לעשות לכל ילד מגירת/קופסת גרביים (אפשר לקחת קופסת נעליים ריקה ולהשתמש בה), ובה לשים את כל הגרביים שיצאו מהכביסה.
מובן שאתה יכול לייעץ לכל ילד לסדר לעצמו מראש את הגרביים בזוגות, כדי שלא יסתבך ברגע האחרון, אבל בעיקרון - שכל אחד ינהג לפי ראות עיניו. אגב, אני קונה לבן שלי גרבי ספורט שכולם מאותו סוג, כך שכל הגרביים מתאימים זה לזה. ואני אכן שופכת לו את כל הגרביים למגירה המתאימה, וזהו, נגמר הסיפור. וכל זאת בלי שום התרסה, זה פשוט הסידור הכי נוח לשנינו.
לגבי בגדים - זה קצת יותר מסובך, כי בגדים בסלסלה יתקמטו. אני אישית נוהגת לקפל את הכביסה תוך כדי הורדתה מהחבל, וכל ילד מקבל את חבילת הכביסה שלו מקופלת ומסדר אותה בארון. אני מניחה את הערימה על אחד המדפים בארון, והילד צריך לסדר את הבגדים כל אחד במקומו. כך שגם כאן אין שום התרסה. אני לא זורקת להם את הבגדים על המיטה או כל מעשה הפגנתי אחר.
לחלופין, אם אתה רוצה להעביר גם את הקיפול לידיהם (תלוי בני כמה הם), אתה יכול לשים להם את הבגדים לא מקופלים, אבל אז ברור שיהיה יותר בלגן.
לחלופין, אם יש אצלכם ערימות כביסה גבוהות, אפשר להזמין את כל בני המשפחה לקפל יחד את הכביסה, ובינתיים מדברים וצוחקים והופכים את זה לשעה של נחת.
בעיני, עם ילדים, כדאי כמה שיותר לחפש דרכים שהעבודה תהיה נעימה, שתיעשה בצוותא. ולא כחלוקת פקודות ופיצול העבודה לכל אחד.

 

[DIGITAL MAN]

אישתי פדנתית בדברים האלה

מה לעשות לכל אחד יש שריטה, אישתי חייבת שהבגדים יהיו מקופלים בצורה אחידה, מה הבעיה כשהבגדים על השולחן בסלון להרים אותם משם לארון? זאת לא צריכה להיות התרסה אלה כחלק מהסדר היומי,
אני למשל כשיש כביסה חדשה אז אני לוקח מהבגדים הלא מקופלים בכדי לחסוך לה עבודה, אמנם זה טיפה קטנה אבל הרבה טיפות נוצרת בריכה קטנה.

חלק מהדברים אני אקח לתשומת ליבי ואנסה גישה אחרת
תודה בכל אופן על העזרה.

 

[ButtercupA]

זו בעיה של חוסר יכולת לשחרר

אם הורה לא מאפשר לילד לעשות את זה בדרך אחרת משלו, הסיכוי שיצליח ושזה ילך טוב יורד מאוד.