ומה אם סוד ההצלחה הוא כישלון

ומה אם סוד ההצלחה הוא כישלון


זאת הייתה כותרתו של מאמר מאת פול טף שעורר את הקוראים לבחון מחדש את התפיסה המקובלת בימינו.

מחבר המאמר סיכם את הניתוח הארוך שלו במסקנה הבאה:

רוב התלמידים בריברדייל [בית הספר היוקרתי בו הוא מלמד] יכולים לראות לפניהם מסלול ברור לסוג מסוים של הצלחה.
הם ילכו לקולג', הם יקבלו תארים, יתקבלו למשרות משתלמות – ואם הם ייפלו בדרך, כמעט וודאי שהמשפחות שלהם יעזרו להם במידת הצורך, פעמים רבות עמוק לתוך שנות העשרים והשלושים לחייהם. אבל למרות יתרונותיהם הרבים, רנדולף [המנהל של בית הספר היקר והיוקרתי במיוחד הזה] עדיין אינו משוכנע שהחינוך שהם מקבלים כרגע בריברדייל, או התמיכה שהם מקבלים מהבית, יעניקו להם את המיומנויות לעמוד במסלול אל ההצלחה האמיתית שעומדת בבסיסה של אישיות טובה: חיים שמחים, משמעותיים ויצרניים. רנדולף רוצה שתלמידיו יצליחו, כמובן – רק שהוא מאמין שלשם כך, הם צריכים קודם ללמוד להיכשל.

'ללמוד להיכשל'
הוא סיכום תמציתי בן שתי מילים שדורש מאיתנו ומילדינו להתמודד עם השגיאות האישיות שהורים,
מורים וידידים בעלי כוונות טובות ניסו לגונן עלינו מלראות.
הוא מבקש מאיתנו להודות שאיננו מושלמים, דווקא בגלל שאנחנו מעוניינים לקחת את האתגר לתקן את עצמנו.

לראייתי- המאמר המוזכר פוקח עיניים ומאלץ אותנו להתעמת עם האופציה שיש עוד דרך להצליח בחיים והיא להכיר בכישלונותינו
ולצמוח מהם. (קרדיט: בינימין בלך)

מקבלים את הגישה?
 

ButtercupA

New member
הבעיה היא שמסלול ההצלחה כאן

הוא של "נסיכים".
וכמו שראינו בתכנית על הילדים בני ה-30 שלא יוצאים מהבית, לא טוב לרפד את הדרך בלי שילמדו לקחת אחריות.
כמו שילדים שגרים בבתים עם המון כסף, שכל דבר שהם עושים הכסף מחלץ אותם, גם לא ילמדו לקחת אחריות.
לא צריך להכשיל, מספיק לאפשר ללמוד במקום שלא "מפנפן" את החיים, ונותן לך התמודדויות רגילות.
 

נומלה

New member
באמת? ואני חשבתי שקולומבוס גילה את אמריקה

מסתבר שפול דנן גילה אותה מחדש. אני מתפעלת מהיכולת להגיד דברים בנאלים כאילו הם גילוי אמריקה.
ובאשר לכשלון, הכל שאלה של מינון ואם פול היה שואל אותי הייתי אומרת לו. אם נכשלים פחות מידי לא לומדים להתמודד עם זה אבל אם נכשלים יותר מידי פעמים העול יכול להכריע.
 

ButtercupA

New member
בדיוק, הרעיון של להמציא רעיונות איך להכשיל

לא רלוונטי למי שחי את החיים הרגילים שמספקים לו שלל התמודדויות.
 
מנהלות, תפסיקו לומר באופן מדוייק את

מה שאני רוצה להגיד. אחרי זה מאשימים אותי בהעתקה.
 

נומלה

New member
יש פתגם באנגלית (שאני תמיד כותבת עם שגיאות)

גרייט מינדז ת'ינק אלייק.
 

אביבקיץ

New member
הנקודה הזו עולה אפילו כאן לעיתים קרובות למדי

רובנו יודעים שלפעמים צריך להיכשל.

אפילו הילדות שלי כבר יודעות את זה.

אי אפשר ללכת לחוג התעמלות בלי להבין את זה. או ללמוד לנגן בלי להבין את זה שיש קשיים, ולא הכל מצליח, ומי שלעולם לא מתקשה - לעולם לא מתקדם.
 

simad1

New member
זה נכון שהמכשול מעצים, בונה, מחשל ומעצים

אך לא כשזה התניה. כדרך חיים צריך לחשוף את ילדינו לשלל צבעי הקשת.
החיים לא חד מימדיים ורק להכשל או רק להצליח זה בבחינת ירייה ברגל ....
 

ButtercupA

New member
הוא לא יכול לשאול אותך, כי את "פשוטי העם"...

הוא לא מכיר אותך ושכמוך בכלל.
 

נומלה

New member
ולכן יש לו יציאות לא לוגיות

כי בין שנינו (אני והוא) את הרי יודעת מי יותר לוגי (ולא נמשיך כדי לא לעשות אאוטינג)
 

ButtercupA

New member
ואם ניקח כדוגמה ילדים עם בעיות למידה

שחווים כישלון כשהבעיה שלהם לא מטופלת, אז הכשלון הזה פשוט מוליד כשלון נוסף ותחושה של כשלון תמידית.
 
מבחינתי זו עוד דעה

לא כל אמירה היא "כזה ראה וקדש."
הוא הביא את ניסיונו המקצועי ואין במציאות שאנו מכירים קצוות חד משמעיים.

כבר עשרות שנים המומחים טוענים שהדבר היחיד שמותר להורים לעשות - הוא לשבח את ילדיהם.
בטענה שהביקורת הרסנית לביטחון העצמי. באמירות מסוג: "תנו להם להרגיש טוב עם עצמם, כך הם יהיו שמחים ומרוצים. אל תעיקו עליהם בהאשמה שהם לא הצליחו למלא איזושהי מטרה. לעולם אל תשברו את רוחם באמירה שהם היו יכולים להצליח יותר. תגמולים, לא ביקורת או עונשים, זה מה שילדים צריכים כדי להפוך למבוגרים אחראיים."


השאלה מתי זה פוגע? ומתי מניב הצלחות?
 

אביבקיץ

New member
מוכרחה לאמר שלא נתקלתי באמירות כאלה

אף פעם לא קיבלתי המלצה שעליי רק לשבח ואף פעם לא לאמר שהיו יכולים להצליח יותר.
 

ButtercupA

New member
סוד ההצלחה הוא לא הכישלון

לדעתי ההבדל הוא לא במקום שהאדון שם אותו אלא בהבדל בין פינוק וקלקול.
וסוד הצלחה הוא בתמיכה ולא בריפוד.
להסיק מסקנות על פי בית הספר היוקרתי בו הוא מלמד, זה להסיק מסקנות שרלוונטיות למפונקים והמרופדים שהוא מחנך, ועוד דעה שרלוונטית עבורם.
 

iris mom of two

New member
זה פוגע כשמשקרים

בשבוח.

אני מההורים המשבחים. היום לא רק, כי הם בוגרים מספיק לקבל גם בקורת. אבל השובח הוא תמיד על דברים אמיתיים. למשל, לבן שלי מאד מאד קשה לעשות משהו אם הוא לא בטוח העצמו. אז לא משנה אם הוא הצליח או לא, אני משבחת אותו על עצם העשיה. מבחינת, לא תנסה וודאי שתכשל, ניסית וקיבלת 70? 70 עדיף על 0. עכשיו, מה עושים להפוך את ה70 ל80.

מי שרק משבח על ה70, הלי לעשות חשבון, פוגע. צריך לשבח על דברים אמיתיים, וצריך לעשות זאת תוך כדי בטוי חיובי ושאיפה לשפר.
 
כשלון = הצלחה

היי,ריקי,
באחד מספריו מדבר ריצ'רד בנדלר על מושג ה"כשלון".
בנדלר טוען שמושג הכשלון לא קיים בגילאים המוקדמים, כשילד מתחיל ללכת ונופל הוא מקבל תשואות ומחיאות כפיים ומעודדים אותו לנסות שוב,
כנ"ל שהוא לומד לאכול, לומד לצייר ולומד לדבר. מה שמאפשר עקומת למידה גבוהה מאד בגילאים האלה ומוכנות לנסות שוב עד שיצליח.
בגיל בי"ס נכנס מושג הכשלון כתוצאה מהציונים ואז עקומת הלמידה יורדת והפחד מתגבר.
כשלון הופך להיות "אני לא קיים" וכאן מתחילה בעיה וכרסום בבטחון העצמי של הילד.
בפועל, אין כשלון יש רק משוב, יש תוצאה מסוימת לעשייה.
אם התוצאה טובה - מה אפשר ללמוד על המיומנויות של הילד ואיך אפשר לחבר אותו ושלחזר מיומנויות אלה במצבים הבאים?
אם התוצאה פחות טובה - מה עבד ומה לא עבד? אזיה מיומנויות נוספות צריך לפתח. זאת אומרת התוצאה היא הצלחה כי ממנה אפשר ללמוד מה חסר לי על מנת להצליח יותר.
אם לא הייתי מנסה - לא הייתי יודעת שיש משהו שאני לא יודעת עדיין,
השלב הבא הוא לזהות איזה מיומנות חסרה ומי יכול ללמד אותי את המיומנות הזאת.
המושג כשלון הוא שיפוט ופרשנות לתוצאה, פרשנות בעייתית עד הרסנית.
מקבלת לגמרי את הגישה והיא מתחברת לחלוטין עם הנחת היסוד הראשונה מבין 21 הנחות היסוד של הNLP.
בברכה,
קארין
 
למעלה