בגדול מסכימה
עם מה שהוא כותב אבל...
אני חושבת על בני בכורי, נכון להיום נער בן כמעט 23. סיים שנה ראשונה באוניברסיטת ירושלים. יש לו עוד כמה שנים. הוא מתגורר במעונות ומגיע בסופ"שים הביתה. גם עכשיו בחופשה הוא בבית. אוכל בבית, מתקלח, מכבס, משתמש ברכב, חי. עכשיו הוא עובד כחודשיים כדי לעשות קצת כסף כדי שיהיה לו במהלך השנה. הדרישות שלו לא רבות. יש לו קצת כסף שהוא חסך מעבודתו במהלך התיכון כמדריך שחיה וכן משנת הקבע שלו והוא משתמש בכסף הזה. לאורך השנה נהגנו לקנות עבורו מדי פעם מצרכים מסויימים. אנחנו גם מסייעים ברכישת בגדים. כמו כן אני נותנת לו מדי פעם כסף. למה? כי החיים מאוד יקרים. כי הוא לומד קשה ואין לו כל כך אפשרות לעבוד בלי לפגוע בלימודים, כי יש לו חברה שאיתה הוא יכול להתראות רק בסופ"ש (היא לומדת בב"ש), וגם כי אני יכולה. אז נכון שהוא צריך כבר לעמוד ברשות עצמו לפי גילו אבל אני באמת לא רואה סיבה הגיונית שאני אעיף אותו מהבית ושיסתדר בעצמו. לא יודעת מתי הוא יחליט לצאת לגמרי מהבית, מעונות זה לא בדיוק כיף גדול (2 שותפים בחדר, 4 בדירה), ואם הוא רוצה בסופ"ש לבוא הביתה ואם אני יכולה לתת לו קצת מצרכים או אפילו לבשל עבורו שיהיה לו אוכל טעים במהלך השבוע בלי לטרוח יותר מדי, אז למה לא? כדי להוכיח שהוא עצמאי ולהוכיח שלי אין בעיות בזוגיות או שאין לי יסורי מצפון על דרך הגידול שלו? לא משכנע אותי. ברור לי שהוא יצא מהבית, אני לא מחזיקה אותו אבל בנתיים הסידור הזה מתאים לשנינו. גם העובדה שהוא הבכור מאפשרת יותר מרחב כי יש עוד ילדים שמסתובבים כאן בנתיים (אולי את תינוקת הבית נעיף יותר מוקדם...) אבל נכון לעכשיו הוא מוזמן להשאר.