"הורה הליקופטר"- שמעתם על המונח?

ButtercupA

New member
"הורה הליקופטר"- שמעתם על המונח?

גם אני לא, אבל הכוונה להורה המרחף מעל ומסביב לילד כל הזמן, אנחנו מכירים את התופעה בעוצמות שונות אצל כל אחד מאיתנו-
"הנה כמה נתונים: המרכז למחקר תעסוקה של אוניברסיטת מישיגן מצא ש־31% מההורים של סטודנטים כותבים לילדים שלהם קורות חיים. 17% משתתפים איתם או במקומם בירידי תעסוקה. 12% מתאמים להם ראיונות עבודה. 9% מנהלים בשבילם את המשא ומתן על השכר במקום העבודה המיועד. 4% אפילו באים עם הילדים שלהם, בני 20 ומשהו, לראיון העבודה ומשתתפים בו איתם. הילדים, מצדם, משתפים עם זה פעולה בשמחה. מחקר של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה מ־2010 מצא ש־86% מהסטודנטים חשבו שראוי שהוריהם ייעצו להם מה ללבוש לראיון, 30% חשבו שראוי שהוריהם יגיעו לעיר שבה מתקיים הראיון, ו־12% חשבו שראוי שהוריהם יקבעו להם ראיון עבודה, ימלאו עבורם שאלונים או ישתתפו בראיון עצמו. לפי מחקר אחר, 57% מרוצים מרמת המעורבות של הוריהם ו־28% היו שמחים שהם יהיו מעורבים אף יותר.

פסיכולוגים קוראים לזה "הורות הליקופטר" - קשר סימביוטי בין ההורים לילדים, שבו האבות והאמהות מרחפים מעל ילדיהם, מגוננים עליהם, מתערבים בכל דבר שהם עושים, מקבלים החלטות עבורם ומסירים מדרכם כל מכשול. כל ההורים רוצים להגן על ילדיהם ולעזור להם, אבל אצל הורי ההליקופטר, סגנון הורות שמתחזק בשני העשורים האחרונים, אין שום מידתיות. הם לא יכולים לסבול את המחשבה שלילד שלהם יהיה קשה. הרעיון שהוא ייכשל במשהו שובר את לבם, והשאיפה שיצליח הופכת אותם לאגרסיביים. הכוונות שלהם טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, מנטרים, שולטים, שומרים, מחליטים, מנווטים. "

מה דעתכם? האם אתם מסכימים עם הנאמר?
האם המעורבות הזו מזיקה? האם התמיכה עוזרת להם אחר כך להתחיל יותר חזקים?
 

ButtercupA

New member
דרך אגב, מאחר והמחקר מגיע מחו"ל, כנראה שאצלנו

לתופעה יש מופע אחר (אולי מוקדם יותר בשלב התיכון).
מאחר והילדים שלנו הולכים לצבא בגיל 18, אז שלב ההפרדות נעשה בגיל הזה.
אני לא מאמינה שיש הורה ישראלי שילך עם הילד לראיון עבודה...(מקסימום יכתוב לו קורות חיים)
 
לפי מה שכתוב, הורות הליקופטר זו

הורות מזיקה גם לילד וגם להורים. חו"ח אם יקרה משהו להורה, הילדים לא ידעו איך להתמודד עם קשיים. אני מופתעת שילדים הסכימו שהורים יבואו איתם לראיון עבודה.
 
זה כמו האימרה

"אם תתן לאדם דג, יהיה לו אוכל עכשו, אם תלמד אותו לדוג - יהיה לו אוכל תמיד".
"הורי הליקופטר" (המושג חדש לי, התופעה - לא) עושים הכל עבור ילדיהם החל מגיל צעיר מאד, אז איך הילדים ילמדו לעשות דברים לבד? כיצד יתמודדו עם מכשולים וקשיים בחיים? ומה יהיה כאשר ההורים לא יוכלו להיות נוכחים ופותרי בעיות?
הורים שרוצים לגדל ילדים בעלי יכולת להתמודד ולהצליח, חייבים לאפשר להם להתמודד כבר מגיל צעיר. לא לשרוך עבורם נעלים כאשר הם יכולים לבד, לא להאכיל אותם כאשר הם מסוגלים לבד, לא לפתור להם את המריבות עם החברים, עם המורים, עם המפקדים בצבא (כן, יש גם הורים שמתקשרים למפקדים). מה שכן - לתמוך בשעת הקושי, ללמד כיצד לפתור את הבעיה (ללמד ע"י שאלת שאלות והובלה להגעה לבד לפתרון), לעודד כאשר זקוקים לכך ולעודד כאשר מצליחים להתמודד לבד.
העשייה במקום היא לא תמיכה!
אני לא מאמינה שבארץ הורה ילך עם ילד לראיון עבודה. אני מאמינה שתופעה כזו תפסול מיידית את הילד. בעצם, פעם חשבנו שהורים לא מתערבים עם מפקדים בצבא והיום - כן, אז אולי בעתיד גם ללכת לראיון עבודה יהיה מקובל.
אוי ואבוי לנו!
 

ButtercupA

New member
השאלה היא גם איך עושים את זה

ואיפה אתה כהורה מציב את הגבול ואם בכלל יש לך גבולות או אג'נדה כל שהיא.
זה ההבדל בעיני בין "הורה הליקופטר" לבין הורה מגונן.
אני חוויתי עם הבן שלי כל כך הרבה פעמים סיטואציה שבה (על פי מה שכתבת כאן) כביכול הייתי אמורה לתת לו להתמודד והרגשתי שזה לא המקום עדיין (ואני מדברת על חייל...). עדיין, בגלל שהוא היה עם רצון לצאת לעצמאות, וזה לא היה ילד מפונק, הדברים הסתדרו עם הזמן.
 
הבעיה היא "מדי"

הורה מגונן / הורה מפנק - זה בסדר, אך כאשר זה מגונן מדי / מפנק מדי - עושה דברים שהילד יכול לעשות בעצמו, או צריך ללמוד לעשות בעצמו - פה הבעיה.
הבעיה היא כאשר ההורים לא רוצים לשחרר את הילד, לאפשר לו עצמאות. איזה כייף שהוא תינוק ותלוי בנו ואנחנו עושים הכל עבורו ופתאום, הוא צריך אותנו פחות ופחות - קשה לשחרר, קשה לאבד שליטה.
אני מכירה את התחושה הזו, הרצון העז לעזור, לעשות עבור הילד, להקל עליו. לעיתים, אני מחזיקה את עצמי חזק לא להתערב, לא להציע את עזרתי.
האם חנכנו את הילד נכון ואנחנו יכולים לסמוך עליו?
עם הבן שלך, נראה שהתשובה היא - כן. הוא רוצה עצמאות והדברים הסתדרו עם הזמן.
 

ButtercupA

New member
גם אני חושבת ככה אבל יש הורים שיסתכלו מהצד

ויגידו שזה פינוק שהייתי צריכה לתת לו להסתדר.
התחושה שלי היא שזה דווקא עזר לביטחון שלו שיש לו רשת תמיכה כזו.
 

יעלעל

New member
אין שחור לבן

מה שמתאים לילד מסויים במצב מסויים לידל אחר לא מתאים וכו'.
יתכן שאת הרגשת שלילד שלך במצב נתון התאים שתתמכי ותתני גב ומהצד להורים אחרים זה נראה פינוק. בשביל זה את האמא של הילד ויודעת מה טוב לו. לא חושבת שיש כאן תשובות נחרצות מה טוב ומתי ומה לא.
נכון שיש מצבים שרוב האנשים יסכימו שהם מזיקים לילד, מה שקוראים כאן הורות הליקופטר, ללכת לראיון עבודה למשל, בארץ לפחות הרוב יסכימו שזאת בעיה. אבל מה לגבי למשל הקבצה בתיכון? הורה צריך להתערב או לתת לילד להתמודד לבד? כאן כבר יותר ברור שזה תלוי בילד, באופי שלו, במורה מולו הוא עומד ובעוד גורמים וההורה צריך להפעיל שיקול דעת אם ההתערבות שלו נותנת לילד מסר של "אני כאן בשביל, נותנת לך גב" או אולי "אני עושה בשבילך כי אתה חלש ולא מסוגל".
וכן, גם הורים טועים לפעמים. יש מצבים בהם בדיעבד אני חושבת שהייתי צריכה להתערב מוקדם יותר ו/או חזק יותר ויש מצבים בהם אני חושבת שיכולתי לחכות עוד קצת. אני מקווה שיש גם מצבים בהם נהגתי נכון. ועם כל ילד השיקולים יכולים להיות שונים...
 
סימן שזה לא היה "מדי"

הורה שיודע מתי זה נכון לעזור ולתמוך ומתי זה לעשות במקום, הוא לא מגונן מדי / מפנק מדי. תמיד יש מצבים שהם באמת צריכים אותנו , ואז נהיה שם עבורם, העיקר שנדע להבחין.
 

יעלעל

New member
"הורה שיודע מתי"?

יש הורה כזה? שיודע? תמיד? ממש יודע? לא תמיד יודעים להבחין מתי זה מדי ומתי לא, אין כאן שחור ולבן. כתבת "סימן שזה לא היה מדי". איך יודעים? לפעמים נדמה לנו שזה מדי וזה לא ולהפך. והחכמה להבחין היא הרבה פעמים חכמת בדיעבד. כי לפעמים נדמה להורה שהוא צריך עכשיו להתערב, להיות, להשפיע והילד מרגיש שזה "מדי" ולפעמים ההורה שומר מרחק והילד לא יודע איך לקרוא להורה לעזרה. כאמור, אין שחור לבן. אנחנו לא יכולים לומר מה נכון ומה לא כי ימים יגידו. ההתלבטות היא תמידית ובדיעבד אפשר לומר אם זה היה מדי או הליקופטרי או לא היה מספיק.
העיקר שנדע להבחין? נכון, אבל זה כל כך לא ענין של "ידיעה". זה תחושה, ניחוש שבמקרה הטוב מצליח. וגם אם לא, אפשר לתקן ולדבר על זה אבל בהחלט אנחנו כהורים לא תמיד יודעים ומצליחים. (ומזל שכתבי הספורט לא מדווחים עלינו כל הזמן כי אז היינו כל הזמן "מפשלים, מפדחים ונכשלים" כמו הספורטאים שלנו, אבל זה כבר לשרשור נפרד...)
 

ButtercupA

New member
ואת מוזמנת לפתוח


 
אין "תמיד"

זה ברור, שאין "שחור / לבן", אין שום דבר מוחלט. יש רק אפשרות לשפר את היכולת לדעת מתי.
ברור שבדיעבד יותר קל - אך חשוב ללמוד מכך לפעם הבאה - ללמוד מהצלחות וללמוד מכשלונות.

הסיבות להתנהגות מפנקת יתר של הורים יכולה להיות כפיצוי לילדים על נוכחות הורית מעטה, על בעיות בזוגיות. יכולה להיות בשל ,אני אתן לילד כל מה שלי לא היה". מודעות של הורים לסיבות לפינוק ולנזק שעלול להגרם לילד, יכולה לעשות את השינוי והשיפור לטובת הילד.
כדאי ללמוד הורות ולהשתפר - יותר קל להורה ויותר טוב לילד.

לגבי יציאת הילדים מהבית - שמעתי סיפור על הורים שכאשר "הילד" היה בן 31, הם אמרו לו "יש לך חודש למצוא דירה ולעזוב". ולמה? כי כאשר הוא היה סטודנט למשפטים ולמד קשה ולא עבד - בסדר, כאשר היה בסטג' והרוויח גרושים - בסדר, כאשר היה עו"ד והרוויח היטב, אך היה לו נוח להמשיך להתגורר בבית ההורים, לאכול את האוכל שאמא בשלה, ללבוש בגדים שאמא כבסה וגהצה - זה כבר היה לא בסדר.

יש ילדים שמגיל צעיר התרגלו להיות מפונקים ולקבל הכל והם ממשיכים בדפוס זה גם כבוגרים.
יש ילדים שחונכו לעצמאות וליכולת להתמודד עם קשיים והם ממשיכים עם דפוס זה גם כבוגרים.
 

אביבקיץ

New member
נכון מאד, המשפט האחרון שכתבת

אם אמא יכול הלטלפן למג"ד, למה בעצם שהיא לא תטלפן למנכ"ל?
 

ButtercupA

New member
כי יפטרו אותו מהעבודה...

אף אחד לא יפטר אותו מהצבא...
 

אביבקיץ

New member
נראה לי שישאירו אותו בשביל הצחוקים

מאד ירענן אם פתאום באמצע היום תגיע פתאום האמא של מישהו ותדרוש לדבר עם המנהל
 

RiddlerWoman

New member
היום ורדה רזיאל ז'קונט פתחה את התוכנית שלה

עם הנושא הזה.
שעון הזמן הולך שם אחורה , בדקה ה 55 בערך.
 

RiddlerWoman

New member
אני מאוד אוהבת את ורדה , כבר משנות העשרה שלי.

היא מצליחה לרתק אותי כשאני מקשיבה לה , זה לא שאני תמיד מסכימה עם הכל אבל אני מאוד נהנת להקשיב לה.
 

אימם

New member
מאוד אהבתי לקרוא את הטור היומי שלה

בעיתון ידיעות....עוד לפני שנים רבות כשהייתי גם בסביבות ה-20
 
למעלה