בעיני זה דווקא חיובי שאת חרדתית ../images/Emo8.gif
לפחות את מוכנה יותר ממה שאני הייתי... בדיוק ספרתי לבת שלי, לא מזמן, איך כשהתחילה את גיל ההתבגרות הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. איך פתאום הרגשתי שאם עד אותו שלב הייתי די בטוחה ביכולת ההורית שלי, צצו לפתע מצבים שלא היה לי מושג איך להגיב להם. אגב, היא מצדה פקחה זוג עיניים משתומם ושאלה: למה? אבל אני מתבגרת מאוד נוחה, לא?
, ודפדוף קליל כאן יראה לך מה היא זמנה לנו, כך שפרוש המונח "נוחות" מסתבר רחב מאוד... אבל, ברצינות.. נשארים בחיים, גם אנחנו וגם הם. תראי שהוא יפתיע אותך, בבגרות שתצוץ פתאום, ביכולת העמידה שלו מול חברים, בפיתוח דעה עצמאית. הם הופכים לאנשים, זהו תהליך מדהים, שזו זכות גדולה בעיני להיות שותפים לה. המלצה לדרך: לשמור על ערוץ תקשורת פתוח. למעט בביקורת, להיות קשובים לצרכים ולרצונות שלו. להתחיל לדבר יותר בהמלצות ופחות בהוראות, לצד מספר מצומצם מאוד של קווים אדומים, ולהנות ממנו...זה הכי חשוב!