שאלה
- פותח הנושא dory141
- פורסם בתאריך
להיות מטורף הוא להיות שפוי
העולם ידע אנשים מטורפים כה יפים; למעשה, כל האנשים הגדולים בעולם היו מטורפים במקצת – מטורפים בעיני ההמון.
טירופם בלט, משום שלא היו אומללים, לא היו שקועים בחרדה, הם לא פחדו מן המוות, הם לא הטרידו את עצמם בקטנות. הם חיו כל רגע במלאות ובעוצמה, ואלה עשו את חייהם לפרח יפהפה. הם היו מלאי ניחוח, אהבה, חיים וצחוק...
אך זה מציק ודאי למיליוני אנשים הנמצאים סביב ה "מטורף". הם לא יכולים לקבל את הרעיון, שאתה השגת משהו שהם החמיצו. הם ינסו בכל דרך שהיא לעשותך אומלל. הגינוי שלהם אינו יותר מאשר מאמץ לאמלל אותך, לעצור את ריקודך, לגזול את נשמתך – כך שתוכל לחזור לתלם.
אדם צריך לאזור אומץ. ואם אומרים שאתה מטורף, תיהנה מן הרעיון, אמור להם: "אתם צודקים. בעולם זה רק אנשים מטורפים יכולים להיות מאושרים ושמחים. אני בחרתי בטירוף שיש בו שמחה, אושר, ריקוד. אתם בחרתם בשפיות עם אומללות, עם ייסורים ועם גיהינום – בחירתנו שונה.
אתם תהיו שפויים ותישארו אומללים. עזבו אותי לנפשי עם השיגעון שלי. אל תרגישו פגועים. אני איני מרגיש פגוע מכם; יש כה הרבה אנשים שפויים בעולם, ואני איני מרגיש פגוע".
זו רק שאלה של זמן קצר ביותר. בקרוב, כאשר יקבלו אותך כמטורף, הם לא יטרידו אותך. ואז תוכל לצאת לאור היום ובגלוי בהווייתך המקורית ; תוכל להשליך את כל הזיופים, המסכות והשקרים....
כל החינוך שלנו יוצר פיצול בחשיבתנו, ובדרך התנהלותנו בעולם.
אנחנו צריכים להראות את פנינו לחברה, להמון, לעולם. הם לא חייבים להיות פנינו האמיתיים. למעשה, חייבים אלה להיות הפנים הלא-אמתיים שלנו.
עלינו להראות את הפנים שאנשים אוהבים, שאנשים מעריכים, שיהיו מקובלים עליהם, שמתאימים לאידיאולוגיות שלהם, למסורות שלהם – ולשמור את הפנים המקוריים שלנו לעצמנו...
הפיצול הזה הופך להיות בלתי ניתן לגישור, כי רוב הזמן אנו מצויים בחברה, נפגשים עם אנשים, מתייחסים לאנשים. לעתים נדירות אנו לבדנו. באופן טבעי המסכה הופכת להיות חלק מאיתנו יותר מאשר טבענו האמיתי.
והחברה יוצרת פחד בכל אחד – הפחד מפני דחייה, הפחד שמישהו יצחק לך, הפחד שתאבד את אצטלת המכובדות שלך, הפחד מפני מה שיגידו אנשים...
עלינו להסתגל לכל סוגי האנשים העיוורים והלא מודעים. איננו יכולים להיות אנו עצמנו!...
זו המסורת הבסיסית שלנו עד כה ברחבי העולם, שאף אחד אינו רשאי להיות הוא עצמו.
ברגע שהאחר נמצא בסביבה שם, מיד אנו מרוכזים פחות בעצמנו, בהוויה האמיתית, הטבעית שלנו.
אנו מרוכזים יותר במה תהיה דעתו עלינו.
כשאנו לבד בחדר האמבטיה, אנו הופכים לילדים, כמעט. לפעמים עושים פרצופים מול המראה (-: ,
אבל אם לפתע נעשה ערים לעובדה, שאפילו ילד קטן מציץ מבעד לחור המנעול, מיד נשתנה, נעשה שוב לעצמנו הרגיל והוותיק – רציני, שקול, כמו שאנשים מצפים שנהיה.
הדבר המדהים ביותר הוא שאנו פוחדים מאותם האנשים, והם פוחדים מאיתנו. כל אחד פוחד מזולתו.
אף אחד אינו מרשה לרגשותיו, למציאות האמיתית שלו, לאותנטיות שלו להציץ החוצה, וכל אחד רוצה בכך! מכיוון שלדכא כל הזמן את פנינו האמיתיים זה מעשה של הרס עצמי.
האחריות שלנו היא רק להוויה שלנו, לעצמי שלנו. אל תלך נגדה... כי זו התאבדות!!! הרס עצמי...
ומה הרווח? אפילו אם אנשים ינהגו בך כבוד ויחשבוך לרציני ומכובד, לא יזין הדבר את ההוויה שלך. הם לא יעניקו לך יותר הבנה לחיים וליופיים העצום.
אנו לבדנו בעולם. לבד באנו לעולם, לבד אנחנו כאן ולבד נעזוב את העולם הזה.
כל הדעות שלהם תשארנה מאחור. רק רגשותינו המקוריים, החוויות האותנטיות שלנו, ילכו איתנו אפילו לאחר המוות.
גם המוות אינו יכול לגזול את הריקוד שלנו , את דמעות השמחה שלנו , את טוהר הלבדיות שלנו, את השקט שלנו, את הבהירות שלנו, את ההתלהבות שלנו...
מה שאין המוות יכול לקחת מאיתנו, הוא האוצר האמיתי היחיד, ומה שיכול להילקח בידי כל אחד אחר אינו אוצר - פשוט שיטו בך.
התרכז אך ורק בכך!
שים לב ושמור על התכונות שאתה יכול לקחת אתך כאשר המוות יכלה את גופך, את חשיבתך, כי תכונות אלה תהיינה בנות לווייתך היחידות.
הן הן הערכים האמיתיים היחידים, והאנשים המשיגים אותם – רק הם חיים. האחרים מתיימרים לחיות.
עדיף להיות שנוא בגלל מי שאתה, מאשר אהוב בגלל מי שאתה לא!!
העולם ידע אנשים מטורפים כה יפים; למעשה, כל האנשים הגדולים בעולם היו מטורפים במקצת – מטורפים בעיני ההמון.
טירופם בלט, משום שלא היו אומללים, לא היו שקועים בחרדה, הם לא פחדו מן המוות, הם לא הטרידו את עצמם בקטנות. הם חיו כל רגע במלאות ובעוצמה, ואלה עשו את חייהם לפרח יפהפה. הם היו מלאי ניחוח, אהבה, חיים וצחוק...
אך זה מציק ודאי למיליוני אנשים הנמצאים סביב ה "מטורף". הם לא יכולים לקבל את הרעיון, שאתה השגת משהו שהם החמיצו. הם ינסו בכל דרך שהיא לעשותך אומלל. הגינוי שלהם אינו יותר מאשר מאמץ לאמלל אותך, לעצור את ריקודך, לגזול את נשמתך – כך שתוכל לחזור לתלם.
אדם צריך לאזור אומץ. ואם אומרים שאתה מטורף, תיהנה מן הרעיון, אמור להם: "אתם צודקים. בעולם זה רק אנשים מטורפים יכולים להיות מאושרים ושמחים. אני בחרתי בטירוף שיש בו שמחה, אושר, ריקוד. אתם בחרתם בשפיות עם אומללות, עם ייסורים ועם גיהינום – בחירתנו שונה.
אתם תהיו שפויים ותישארו אומללים. עזבו אותי לנפשי עם השיגעון שלי. אל תרגישו פגועים. אני איני מרגיש פגוע מכם; יש כה הרבה אנשים שפויים בעולם, ואני איני מרגיש פגוע".
זו רק שאלה של זמן קצר ביותר. בקרוב, כאשר יקבלו אותך כמטורף, הם לא יטרידו אותך. ואז תוכל לצאת לאור היום ובגלוי בהווייתך המקורית ; תוכל להשליך את כל הזיופים, המסכות והשקרים....
כל החינוך שלנו יוצר פיצול בחשיבתנו, ובדרך התנהלותנו בעולם.
אנחנו צריכים להראות את פנינו לחברה, להמון, לעולם. הם לא חייבים להיות פנינו האמיתיים. למעשה, חייבים אלה להיות הפנים הלא-אמתיים שלנו.
עלינו להראות את הפנים שאנשים אוהבים, שאנשים מעריכים, שיהיו מקובלים עליהם, שמתאימים לאידיאולוגיות שלהם, למסורות שלהם – ולשמור את הפנים המקוריים שלנו לעצמנו...
הפיצול הזה הופך להיות בלתי ניתן לגישור, כי רוב הזמן אנו מצויים בחברה, נפגשים עם אנשים, מתייחסים לאנשים. לעתים נדירות אנו לבדנו. באופן טבעי המסכה הופכת להיות חלק מאיתנו יותר מאשר טבענו האמיתי.
והחברה יוצרת פחד בכל אחד – הפחד מפני דחייה, הפחד שמישהו יצחק לך, הפחד שתאבד את אצטלת המכובדות שלך, הפחד מפני מה שיגידו אנשים...
עלינו להסתגל לכל סוגי האנשים העיוורים והלא מודעים. איננו יכולים להיות אנו עצמנו!...
זו המסורת הבסיסית שלנו עד כה ברחבי העולם, שאף אחד אינו רשאי להיות הוא עצמו.
ברגע שהאחר נמצא בסביבה שם, מיד אנו מרוכזים פחות בעצמנו, בהוויה האמיתית, הטבעית שלנו.
אנו מרוכזים יותר במה תהיה דעתו עלינו.
כשאנו לבד בחדר האמבטיה, אנו הופכים לילדים, כמעט. לפעמים עושים פרצופים מול המראה (-: ,
אבל אם לפתע נעשה ערים לעובדה, שאפילו ילד קטן מציץ מבעד לחור המנעול, מיד נשתנה, נעשה שוב לעצמנו הרגיל והוותיק – רציני, שקול, כמו שאנשים מצפים שנהיה.
הדבר המדהים ביותר הוא שאנו פוחדים מאותם האנשים, והם פוחדים מאיתנו. כל אחד פוחד מזולתו.
אף אחד אינו מרשה לרגשותיו, למציאות האמיתית שלו, לאותנטיות שלו להציץ החוצה, וכל אחד רוצה בכך! מכיוון שלדכא כל הזמן את פנינו האמיתיים זה מעשה של הרס עצמי.
האחריות שלנו היא רק להוויה שלנו, לעצמי שלנו. אל תלך נגדה... כי זו התאבדות!!! הרס עצמי...
ומה הרווח? אפילו אם אנשים ינהגו בך כבוד ויחשבוך לרציני ומכובד, לא יזין הדבר את ההוויה שלך. הם לא יעניקו לך יותר הבנה לחיים וליופיים העצום.
אנו לבדנו בעולם. לבד באנו לעולם, לבד אנחנו כאן ולבד נעזוב את העולם הזה.
כל הדעות שלהם תשארנה מאחור. רק רגשותינו המקוריים, החוויות האותנטיות שלנו, ילכו איתנו אפילו לאחר המוות.
גם המוות אינו יכול לגזול את הריקוד שלנו , את דמעות השמחה שלנו , את טוהר הלבדיות שלנו, את השקט שלנו, את הבהירות שלנו, את ההתלהבות שלנו...
מה שאין המוות יכול לקחת מאיתנו, הוא האוצר האמיתי היחיד, ומה שיכול להילקח בידי כל אחד אחר אינו אוצר - פשוט שיטו בך.
התרכז אך ורק בכך!
שים לב ושמור על התכונות שאתה יכול לקחת אתך כאשר המוות יכלה את גופך, את חשיבתך, כי תכונות אלה תהיינה בנות לווייתך היחידות.
הן הן הערכים האמיתיים היחידים, והאנשים המשיגים אותם – רק הם חיים. האחרים מתיימרים לחיות.
עדיף להיות שנוא בגלל מי שאתה, מאשר אהוב בגלל מי שאתה לא!!
קלייטון.ש
Well-known member
שיר בהתאם
שיר של אלן פרסונס המבוסס על סיפור של אדגר אלן פו, על מוסד לחולי נפש שבו החולים משתלטים על הצוות וכולאים אותו. המספר שמגיע לביקור מגלה מקום שבו המשוגעים הפכו לשפויים והשפויים הם המשוגעים. המסר העיקרי של הסיפור הוא שאין הבדל בין שפוי ומשוגע, השאלה היא רק מי שולט. ועשו גם סרט (טוב, מומלץ).
שיר של אלן פרסונס המבוסס על סיפור של אדגר אלן פו, על מוסד לחולי נפש שבו החולים משתלטים על הצוות וכולאים אותו. המספר שמגיע לביקור מגלה מקום שבו המשוגעים הפכו לשפויים והשפויים הם המשוגעים. המסר העיקרי של הסיפור הוא שאין הבדל בין שפוי ומשוגע, השאלה היא רק מי שולט. ועשו גם סרט (טוב, מומלץ).
צריך (גם) להבדיל בין אמצעי למטרה
או במקרה של שאלתך, בין ניסיון לפיתרון לסימפטום לניסיון לפתרון לבעיה.
ראשית, באופן עקרוני, זה רעיון חיובי. אם אפשר לעזור לאנשים להרגיש שייכים ומאושרים יותר, זה עשוי להועיל לאנשים ולסביבתם.
שנית, אצל רווק/ים, לפחות כאלה כמוני (ואני מניח שיש רבים/ות כמוני) שרוצים באמת בזוגיות (אבל לא 'סתם' זוגיות, אלא מתאימה (כ"א לפי הגדרותיו/ה)), הבעיה (אם זו בעיה) האמיתית שיש לפתור היא הזיווג.
בסינגפור למשל כבר הקימו משרד ממשלתי שהתחיל, לפי זכרוני, בזמנו לפני שנים, כמעין משרד שידוכים ממשלתי (שלא הצליח כ"כ) שהפך עם הזמן לגוף שמפקח על גופים פרטיים בנושא (כמצויין כאן).
אבל אם נלך בגישה של 'היררכית בעיות', אז כמו בשירשור שפתחתי (ושלא הגבת אליו...
) ייתכן ש'בעית הרווקים/ות' היא תוצאה של דברים אחרים ואז בדומה היא הסימפטום ולא הבעיה.
חשוב לציין שאלו נושאים מורכבים ואינני מנסה לטעון שיש פיתרונות לכל הבעיות (למרות שיש לי פה שם רעיונות יפים), מה גם שלא לגמרי ברור תמיד מה הבעיות...
או במקרה של שאלתך, בין ניסיון לפיתרון לסימפטום לניסיון לפתרון לבעיה.
ראשית, באופן עקרוני, זה רעיון חיובי. אם אפשר לעזור לאנשים להרגיש שייכים ומאושרים יותר, זה עשוי להועיל לאנשים ולסביבתם.
שנית, אצל רווק/ים, לפחות כאלה כמוני (ואני מניח שיש רבים/ות כמוני) שרוצים באמת בזוגיות (אבל לא 'סתם' זוגיות, אלא מתאימה (כ"א לפי הגדרותיו/ה)), הבעיה (אם זו בעיה) האמיתית שיש לפתור היא הזיווג.
בסינגפור למשל כבר הקימו משרד ממשלתי שהתחיל, לפי זכרוני, בזמנו לפני שנים, כמעין משרד שידוכים ממשלתי (שלא הצליח כ"כ) שהפך עם הזמן לגוף שמפקח על גופים פרטיים בנושא (כמצויין כאן).
אבל אם נלך בגישה של 'היררכית בעיות', אז כמו בשירשור שפתחתי (ושלא הגבת אליו...
חשוב לציין שאלו נושאים מורכבים ואינני מנסה לטעון שיש פיתרונות לכל הבעיות (למרות שיש לי פה שם רעיונות יפים), מה גם שלא לגמרי ברור תמיד מה הבעיות...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.