כמה מילים... (הרבה)
יצא ארוך... מצטער
בנוגע לעצמי:
עם הנשמה, הרצון שלה והקליפות המכסות אותה - אני מסכים. אלא שאני חושב שהגורם לאנשים לכתוב כ"כ גבוה על אהבת אשה, עם כל היופי והטוהר שיכולים להיות בה, עשוי להיות מהקליפות המכסות על הנשמה באמת.
לעתים, כשהעצב גובר, והקירבה לה' מיטשטשת, אז כמו כל פרץ רגשות שיכול לנצל את המצב עלול להתעורר הרצון העז באשה טובה ולהכות בי. לפגוע ברגש, אבל לא בחשיבה ולא בידיעה. ההתנהגות של אשתי לעתים די קרובות משבשת את כל סדרי הבית, ואני משתדל מאד לחפות על החוסר, וזה מציק, וזה כואב, אבל לשמחתי יש לי הרבה חיים מעבר, ומשם אני שואב את כוחותיי ושמחתי.
אני כן חושב שהרצון הבסיסי באהבת אשה הוא טהור, והוא אחד מהרצונות היפים שיכולים להיות. בעין הזו אני רואה גם את הרצונות בכבוד, הצלחה ואפילו כסף, כמשהו שיכול להיות טהור ובסיסי. אם תשאל אותי - אז כן, בעיניי אהבת אשה נחוצה יותר ולא ניתן להשוות ביניהם. במיטבה היא כוללת תמצית מכל מה שאדם יכול להשיג בעולם הזה, מהתאווה הגסה ועד התחושות הדקות והנעימות שבנפש כנתינה אבסולוטית (לכאורה).
כאדם מאמין ודתי (פלוס..) אני יודע שמילוי הנשמה ומימוש הפוטנציאל שבה אינו תלוי במציאת אשה אוהבת. אדם שחי בזוגיות טובה זוכה לאיכות חיים ולשמחה, ליכולת לחוש בקלות רגשות חיוביים, אבל אם הוא מעביר אתה כל דקה פנוייה במשחקי שש בש, הוא עדיין מבזבז את חייו לריק. זוגיות טובה היא לכשעצמה דבר גדול, ובנוסף היא אמצעי המיקל מאד על העבודה הרוחנית ומאפשר לפתח דברים טובים, אבל אינה תנאי הכרחי למימוש הפוטנציאל.
ואני לא כותב לך את הדברים האלה בגלל מערכת חוקים מגבילה שמציקה לי, אדרבה, המערכת הזו בונה אותי - היא הבניין של חיי.
שמחה, ביטחון, מילוי וכו' - אדם צריך לשאוף להשיג מעצמו. וגם אם עדיין לא השיג אותם, לא כדאי לו להסתפק במה שאשתו מסיבה לו. הוא עדיין צריך לשאוף להשיג אותם מעצמו ולנתק את התלות הזו מאשתו. כך יהיה אדם שלם יותר נפשית ורוחנית, כך גם ייבנה להיכרות ואהבה עמוקים יותר כלפי בני אדם בכלל וכלפי אשתו בפרט, ובפרט אשתו שעמדה לצידו לארך הדרך, שעל כך היא מכונה 'אשת נעוריו'.
אדם הנשוי לאשה שאינה מתאימה לו (לדעתי רוב האנשים שטוענים את הטענה הזו טועים בה, וכמו שכתבתי בהמשך) ואין לו שום סיבה להישאר - אז שילך. אבל כשיש ילדים זה סיפור אחר, ובפרט בדורנו שישארו לבד עם אמא, ובפרט כשצורת החיים של האמא גובלת בהפרעת נפש הפוגעת קשה בילדים.
ואם האבא יגיע לנקודה בה חייו נהרסים, אני לא חושב שהוא יצטרך אותי ואותך או איזה מישהו שיגיד לו מה לעשות. לכל אדם יש נקודה בה הכל כבר גדול עליו, נקודה בה הוא מתמוטט, שאז הוא יקום וילך. אבל לדרבן אותו לעשות את זה כשעוד כוחו בו? אני לא חושב שזה נכון. אדרבה, כל עוד הוא מסוגל, נחזק אותו.
בנוגע לדברים שכתבת, ואליך:
זה נכון שהאדם נברא כדי ליהנות ולקבל את כל השפע שהוכן בעבורו, זו עובדה אבל זו אינה מטרה שהאדם צריך לשים אל מול עיניו. יצר לב האדם רע מנעוריו, ואם תאמר לו לפעול כדי למלא את שמחתו והרגשתו, ושזה יעודו - על פי רוב הוא לא יגיע לשום מקום חיובי. אני בטוח שגם אתה בעצמך, אם היית פועל בגישה הזו מנעוריך ובכל שלב בחיים, לא היית מכיר בבוראך. גישה כזו בד"כ לא מביאה את האדם לתהייות ומחשבות שמחוץ לאנוכיותו, אדרבה, היא כמעט ונועלת לו את התודעה סביב עצמו. כנראה שאם אתה מאמץ גישה כזו אחר שכבר הכרת היטב את נפשך, את הסבל ואת הטוב, ופיתחת רצון לטוב, אז אתה תישאר קרוב לטוב, אבל רק קרוב.
לכן אני מבין שקודם לכל דעותיך היית נתון בתחושות לא נעימות, בייסורי מצפון, בתהייות וכו' - ורק אח"כ הגעת למסקנה שלפעול למעט הטוב - שהמשפט הזה תורגם אצלך כ'למען הפסקת הסבל שלא מאפשר לי לחיות' - הוא הדבר הטוב ביותר שה' רוצה ממך.
ואפשר לשער שעבורך הגישה הזו היתה נכונה באותו שלב, כי כאמור, לא יכולת לחיות. אם סבלת עד כדי שלא היו לך חיים, אז הקשר שלך עם עצמך, עם החיים ועם הבורא, היה אבוד, ועצבות ודיכאון באמת סוגרים כל אפשרות להתפתח, אז פירוק המסגרת שלך - במצב אליו נקלעת - היה צעד מתבקש. אבל ללמוד מכאן ולאמץ כל פעולה למען עצמך כדרך חיים, לדעתי, זו טעות איומה.
רק אסייג ואומר שגם במצב בו הזוגיות הורסת כל חלקה טובה, פתרון של קשר מהצד לא מביא להתפתחות הנשמה. הוא יכול לעשות טוב לנפש אבל לא נכון להגדיר את הטוב הזה כ'מימוש הפוטנציאל של הנשמה'. אדם רוחני, ואפילו אדם שלו ושמח לארך זמן - לא יצא מקשרים כאלו. אולי בדרך מקרה מהלך כזה יגלגל את החיים לכיוון טוב יותר, אבל תמיד עדיף לנהל את החיים מאשר לתת להם להתגלגל.
ובאופן כללי:
כל הנ"ל הוא לגבי אנשים מאד מסוימים שכן יודעים להעריך קשר זוגי. לצערנו היום רווחת אצל בני האדם התפיסה שכדאי להחשיב את הרגשתם החומרית בהווה יותר מערכה של משפחה, אם בכלל יש לה ערך. ורבים המסייעים לתפיסה הזו לחדור לתת מודע עוד מגיל הנעורים.
לכן כשאני שומע אדם שאינו מרוצה מהזוגיות שלו והוא כבר פונה החוצה לחפש משהו, ההנחה הראשונית היא שהאדם הזה כן יכול להתאים לאשתו. אני מסכים איתך שזה לא כ"כ משנה מי אשם בבעיות הזוגיות כשיש חוסר התאמה אבל אני חושב שלפני הכל כן משנה האם הבעיות נובעות מחוסר התאמה, או שמא נובעות מחוסר מוכנות אמיתית לחיות בשותפות, או חוסר מודעות לאופן בו אמורים לחיות יחד, או סתם חוסר מודעות לחשיבותה של הזוגיות (ולא הזכרתי אפשרות שמדובר באדם שלא שולט בעצמו, ושהדבר היחיד שיכול להועיל לנשמתו הוא ללמוד לשלוט בעצמו, ויש אחוז לא מבוטל מאלה ברשת האינטרנט). בשלוש האפשרויות האחרונות (לא כולל האמורה בסוגריים) - שלדעתי כוללות את הרוב המוחלט של בעיות 'שלום בית', העצה ההוגנת ביותר עבור האדם היא לשוב לביתו. גם אם לא ישמע לנו בלב שלם, וגם אם עדיין לא יהנה מאד מהחיים עם אשתו, זה עדיף לו. פנייתו החוצה לא תיטיב עם נשמתו בשום פנים.
ובוא ונהיה מציאותיים. כשמגיע אדם נשוי לפורום אינטרנטי ומכריז על עצמו שמחפש בחורה לכך וכך, כמה נאיבית תהיה החשבתו כאומלל המחפש להציל את נשמתו מחוסר מימוש הפוטנציאל שלה. הסיכוי שהוא קרוב לרצון כזה טהור כמעט ולא ריאלי. זה ממש גובל בטישטוש האמת, היושר וההגינות, ואם למילה שלך יש ערך בעיני הקוראות, הרי זה גם גובל בלהשיא להן עצה שאינה הוגנת.
לסיום אומר לך:
שהגעתי אל הדיון הזה בזכותך - כי ערכתי חיפוש כללי ב'תפוז' לאיזכור 'הרב אשלג' ב 2017, וכמדומני שאתה הזכרת אותו בדיון הזה
ואח"כ נרשמתי לתפוז וכתבתי בפורום הזה בזכותך - כי נגעת בנקודה רגישה בחיי וברגע מאד רגיש
ולכן אמרתי, משמים יצא הדבר שאכתוב לך, אפילו כשהדיון הזה כבר עף אחורה ולא יראה עוד
שיהיה לך שבוע טוב והרבה הצלחה
