כיצד אתם שומרים על אופטימיות ולא נופלים לדכאון?
באתי לפה לשפוך את הלב. הסיפור שלי לא קל.
אציג את עצמי טיפה: בן 33, השכלה תיכונית, עובד בעבודה לא מקצועית. היו לי שתי מערכות יחסים קצרות(מספר חודשים): אחת בגיל 17 ואחת בגיל 25.
רוב חיי אני לבד. אפשר לומר, שאני כמעט לא מכיר משהו אחר(מערכות היחסים ההן נראות כל כך רחוקות וקצרות..). במשך שנים טמנתי את הראש בחול ואפילו לא ניסיתי להכיר בשום צורה שהיא. בחודשים האחרונים החלטתי להתעורר. השעון מתקתק, שום דבר לא קורה, ובחורה לא תיפול עלי משום מקום. החלטתי לעשות מעשה, להצטלם, ולהירשם לאתרי הכרויות.
עכשיו פרט נוסף לגבי: אני לא גבר מושך(כמה מפתיע). פרצוף סביר, מקריח, עור לבן מאד, גוף סביר(שבקושי מגיב לאימונים חחח). אני לא אחד שהקלישאה "אם לא תחפש- אז דווקא תמצא" עובדת עליו, מסיבה פשוטה שבחורות לא מראות בי עניין ביום יום, ובטח שלא נדלקות עלי..
אני לא מסוגל להתחיל עם בחורות ביום יום או בפאבים(מה גם שאני לא שותה אלכוהול, כך שהמקומות האלו לא מדברים אלי בכלל). לכן, אתרי ההכרויות הן האופציה הטבעית שלי.
חודשיים אני כבר באתרים, שולח הודעות רבות. אחוז קטן מהבחורות חוזר אלי. נפגשתי עם כמה.....וכלום. לא מעוניינות בי. הדייטים מרגישים אפלטוניים לחלוטין, השיחות זורמות יפה(למרות ההשכלה הנמוכה שלי, אנשים אומרים שאני סוג של "אינציקלופדיה מהלכת" וגם בעל חוש הומור)- אך אין שום תחושה של דייט, אין מבטים שמרמזים על משיכה או משהו שקרוב לזה. הדייט נגמר, היא אומרת "נדבר"- ובכך זה מסתיים. "מצאת חן בעיני אבל אני לא סגורה על עצמי..", "לא יודעת אם אנחנו מתאימים.." או פשוט היעדר תגובה.
אני חייב לציין, שאני מודע לכך שהמצב המקצועי שלי הוא בעייתי(נסיבות חיים קשות הובילו אותי לכך שנשארתי בלי מקצוע, עשיתי טעויות רבות), אך אני מכיר עוד בחור בסיטואציה דומה, שיש לו תואר שני בתחום די מבוקש, והוא אוכל קש לא פחות ממני.
המסקנה שלי, היא אותה מסקנה עגומה שהגעתי אליה בגיל צעיר הרבה יותר: המראה החיצוני והבטחון העצמי(שבדרך כלל נלווה אליו) הם הלחם והחמאה. אם אתה לא גבר מושך, יהיה לך קשה מאד לעניין בחורה. נשים בגילי, למרות ששעונן הביולוגי מתקתק, מעדיפות להמשיך ולנסות, מאשר להתפשר על גבר שאינן נמשכות אליו פיזית. חשבתי שלקראת גיל 30 דברים משתנים, שבחורות נוטות להתפשר יותר- אך בינתיים זה ממש לא מתממש.
עושה רושם, שכל אותם סיפורי מעשיות של "רק רוצה בחור נחמד להקים איתו משפחה"- לא תופסים מים במציאות. הן רוצות להקים משפחה, רוצות בחור נחמד- אבל קודם כל רוצות בחור שמושך אותן פיזית.
הבהרה קטנה לסיום: גם אני רוצה משיכה מינית, אני לא אמא תרזה. ההבדל הוא, ש"רף המשיכה" שלי נמוך הרבה יותר. אני לא צריך אפילו שבחורה תהיה לטעמי(אני נורא אוהב בחורות אתלטיות), כדי שאני אמשך אליה. אני צריך מראה סביר כדי לעורר בי משיכה. כנראה שהצד השני לא רואה את זה באותה עין....
אני יודע שחודשיים זה מעט מאד זמן לאתרי הכרויות, אך זה כבר גובה ממני מחיר נפשי. כל דחייה, כל דייט כושל- יש לזה השלכות על מצב הרוח והדימוי העצמי(שהיה גרוע ביותר גם לפני..)
זהו, שפכתי את ליבי, אשמח לשמוע תגובות
באתי לפה לשפוך את הלב. הסיפור שלי לא קל.
אציג את עצמי טיפה: בן 33, השכלה תיכונית, עובד בעבודה לא מקצועית. היו לי שתי מערכות יחסים קצרות(מספר חודשים): אחת בגיל 17 ואחת בגיל 25.
רוב חיי אני לבד. אפשר לומר, שאני כמעט לא מכיר משהו אחר(מערכות היחסים ההן נראות כל כך רחוקות וקצרות..). במשך שנים טמנתי את הראש בחול ואפילו לא ניסיתי להכיר בשום צורה שהיא. בחודשים האחרונים החלטתי להתעורר. השעון מתקתק, שום דבר לא קורה, ובחורה לא תיפול עלי משום מקום. החלטתי לעשות מעשה, להצטלם, ולהירשם לאתרי הכרויות.
עכשיו פרט נוסף לגבי: אני לא גבר מושך(כמה מפתיע). פרצוף סביר, מקריח, עור לבן מאד, גוף סביר(שבקושי מגיב לאימונים חחח). אני לא אחד שהקלישאה "אם לא תחפש- אז דווקא תמצא" עובדת עליו, מסיבה פשוטה שבחורות לא מראות בי עניין ביום יום, ובטח שלא נדלקות עלי..
אני לא מסוגל להתחיל עם בחורות ביום יום או בפאבים(מה גם שאני לא שותה אלכוהול, כך שהמקומות האלו לא מדברים אלי בכלל). לכן, אתרי ההכרויות הן האופציה הטבעית שלי.
חודשיים אני כבר באתרים, שולח הודעות רבות. אחוז קטן מהבחורות חוזר אלי. נפגשתי עם כמה.....וכלום. לא מעוניינות בי. הדייטים מרגישים אפלטוניים לחלוטין, השיחות זורמות יפה(למרות ההשכלה הנמוכה שלי, אנשים אומרים שאני סוג של "אינציקלופדיה מהלכת" וגם בעל חוש הומור)- אך אין שום תחושה של דייט, אין מבטים שמרמזים על משיכה או משהו שקרוב לזה. הדייט נגמר, היא אומרת "נדבר"- ובכך זה מסתיים. "מצאת חן בעיני אבל אני לא סגורה על עצמי..", "לא יודעת אם אנחנו מתאימים.." או פשוט היעדר תגובה.
אני חייב לציין, שאני מודע לכך שהמצב המקצועי שלי הוא בעייתי(נסיבות חיים קשות הובילו אותי לכך שנשארתי בלי מקצוע, עשיתי טעויות רבות), אך אני מכיר עוד בחור בסיטואציה דומה, שיש לו תואר שני בתחום די מבוקש, והוא אוכל קש לא פחות ממני.
המסקנה שלי, היא אותה מסקנה עגומה שהגעתי אליה בגיל צעיר הרבה יותר: המראה החיצוני והבטחון העצמי(שבדרך כלל נלווה אליו) הם הלחם והחמאה. אם אתה לא גבר מושך, יהיה לך קשה מאד לעניין בחורה. נשים בגילי, למרות ששעונן הביולוגי מתקתק, מעדיפות להמשיך ולנסות, מאשר להתפשר על גבר שאינן נמשכות אליו פיזית. חשבתי שלקראת גיל 30 דברים משתנים, שבחורות נוטות להתפשר יותר- אך בינתיים זה ממש לא מתממש.
עושה רושם, שכל אותם סיפורי מעשיות של "רק רוצה בחור נחמד להקים איתו משפחה"- לא תופסים מים במציאות. הן רוצות להקים משפחה, רוצות בחור נחמד- אבל קודם כל רוצות בחור שמושך אותן פיזית.
הבהרה קטנה לסיום: גם אני רוצה משיכה מינית, אני לא אמא תרזה. ההבדל הוא, ש"רף המשיכה" שלי נמוך הרבה יותר. אני לא צריך אפילו שבחורה תהיה לטעמי(אני נורא אוהב בחורות אתלטיות), כדי שאני אמשך אליה. אני צריך מראה סביר כדי לעורר בי משיכה. כנראה שהצד השני לא רואה את זה באותה עין....
אני יודע שחודשיים זה מעט מאד זמן לאתרי הכרויות, אך זה כבר גובה ממני מחיר נפשי. כל דחייה, כל דייט כושל- יש לזה השלכות על מצב הרוח והדימוי העצמי(שהיה גרוע ביותר גם לפני..)
זהו, שפכתי את ליבי, אשמח לשמוע תגובות
