שוב, בגיל 8 לא חשבתי מהן ההשלכות למעשיי. להיפך, מרוב אהבה ודאגה לחתול חשבתי שאני עושה משהו טוב. ברונסקי חי 18 שנה ואהבנו זה את זה אהבת נפש, כמו אחים (אני בן יחיד, אז הוא היה סוג של תחליף אח).
אני וחברה קראנו את "איש הקוביה" והחלטנו לאמץ את שיטתו לשחרור נפשי מלחצי החברה. הטלנו קוביות והתחלנו משחק מוזר ומשונה על כל מיני פעילות יומיומיות .
תוצאה : ישבתי וקירקתי כמו צפרדע בארוחה.
מיותר לציין שזה הביא עוד הרבה כאלה (הרעיון הבסיסי הוא להניח לקוביה להחליט בשאלות משמעותיות יותר או פחות בחייך ובזה להשתחרר מהצורך בניווט החיים שלך עצמך).
לאחרונה אני מגדירה טירוף ככניעה לברוטליות שבקיום ושפיות כהענות לעדינות בה. לאחרונה שלחתי במדיה חברתית לאישה כמוני תמונות של מרקמי טבע שונים ודיברנו על הדברים בלשון חצי לירית והרגשתי מאוד מחוברת לעצמי . לדעתי זה טירוף שפוי בהחלט של גילוי עדינות בעולם