אוהבים לשנוא
הוא היה פרקליט מבריק אי שם בשנות ה- 70 ובין לקוחותיו, כך לדבריו, נמנו רבים מאנשי התעשייה והפוליטיקה בישראל ואף מחוצה לה. כשפגשתי אותו ראיתי שהוא גם מספר סיפורים נפלא. הוא תיאר באמנות רבה את קורות חייו כילד חרדי בשכונת מחנה יהודה לפני 90 שנה: את החינוך הנוקשה והספרטניות ששלטה בכל פינה. את המעבר לבית החינוך של דוד ילין ומשם לאוניברסיטה העברית ועד לפסגה- המוסד האקדמי הנחשב אוקספורד שבאנגליה. היה מרתק לשמוע. הרגשתי שהוא מחזיר אותי אחורה אל אותם שנים, אוחז בידי ושנינו צועדים יחד במשעולי חייו. השיחות התכופות בינינו הפכו לאישיות וקרובות יותר ויותר. הוא סיפר לי על המחלה הקשה ממנה הוא סובל, על אשתו ועל ילדיו. הבנתי ממנו שהזוגיות העתיקה שלו לא סוגה בשושנים. הוא קונן על ה "טעות הגדולה" שהוא עשה כשהוא לא שמע בקול אביו האורתודוקסי ונישא לבחירת ליבו של שנות ה -30. "כבר 12 שנה שאני לא מחליף איתה מילה" הדהים אותי בין שיחי. " ואל תחשוב" הוסיף ואמר, "צריך לזה המון חוזק". את ה "חוזק" הוא ביטא בהדגשת יתר ובחריקת שן כדי שלא רק אבין אלא גם ארגיש לכמה חוזק נדרש מצידו. את האמת האמנתי לו. אבל נניח שאני מקבל את זה, הקשיתי, שאתה לא מעוניין להתגרש ולפתוח פרק נוסף בחייך, אבל למה לא לריב מידי פעם? למה לא להתרוקן, להתמלא,לנקום,להרגיש? "זו בדיוק הנקודה", הוא השיב לי, "אני כ"כ שונא אותה שאני לא יכול לפרגן לה אפילו מריבה. שתרגיש שהיא אפילו לא אוויר. כשחם או קר באופן קיצוני אז רוטנים על המזג אוויר אבל אצלה, כלום" ושוב ושוב ושוב הוא חזר על אותן מילות מפתח: "צריך לזה המון חחווזזקק". דומה היה כי הוא משתוקק שאתן לו מדליה על 12 שנות ה "חוזק". (כמובן, חולשה מופלגת אבל כרגע לא זו הנקודה). אלי ויזל היה אדם גדול וגם היו לו משפטים גדולים. הנה אחד מהם: "ההפך מאהבה אינו שנאה, ההפך מאהבה היא אדישות". כמה נכון. לדעתי. שנאה, תרשו לי להסביר את ויזל , זו מערכת רגשות אישית ומסועפת שמקשרת בין השונאים. דרכה מקבלים הכרה וייחס . יש כאלו שמזמינים יחס שלילי ולו רק כדי לזכות להכרה ולאישור על קיומם. אלו הם גם מרכיבים ביסודות האהבה. אדישות לעומת זאת זה העדר מוחלט.תוהו. פשוט כלום, מאומה, אפס. גורנישט. איך אמר העו"ד, "אפילו לא אוויר". זה הפך מוחלט. פרופ' יורם יובל שותף אף הוא לויזל ואף מטעים את הדברים באומרו כי מעצם העובדה שבעלי הפרעת אישיות גבולית משתנים במהירות מייחס של אהבה לשל שנאה אנו למדים כי שתי התכונות נמצאות באותו צד. מעניין. אז אם פעם אהבתם והיום אתם שונאים- רבים, צועקים, נפגעים, טעונים (כמובן, בלי ידיים), דעו לכם שאתם עדיין על אותו כביש, רק בכיוון הנגדי. אפשר עוד לסובב את ההגה ולחנות זה לצד זה בקן אוהבים שמסלול החיים יזמין בפניכם. אם אתם אדישים ומנותקים אז דעו לכם שעפתם לצידי הדרך כשהרכב בו פגשתם הסתלק במהירות מהזירה ואיננו עוד. מה דעתכם? יום שלישי נפלא!
הוא היה פרקליט מבריק אי שם בשנות ה- 70 ובין לקוחותיו, כך לדבריו, נמנו רבים מאנשי התעשייה והפוליטיקה בישראל ואף מחוצה לה. כשפגשתי אותו ראיתי שהוא גם מספר סיפורים נפלא. הוא תיאר באמנות רבה את קורות חייו כילד חרדי בשכונת מחנה יהודה לפני 90 שנה: את החינוך הנוקשה והספרטניות ששלטה בכל פינה. את המעבר לבית החינוך של דוד ילין ומשם לאוניברסיטה העברית ועד לפסגה- המוסד האקדמי הנחשב אוקספורד שבאנגליה. היה מרתק לשמוע. הרגשתי שהוא מחזיר אותי אחורה אל אותם שנים, אוחז בידי ושנינו צועדים יחד במשעולי חייו. השיחות התכופות בינינו הפכו לאישיות וקרובות יותר ויותר. הוא סיפר לי על המחלה הקשה ממנה הוא סובל, על אשתו ועל ילדיו. הבנתי ממנו שהזוגיות העתיקה שלו לא סוגה בשושנים. הוא קונן על ה "טעות הגדולה" שהוא עשה כשהוא לא שמע בקול אביו האורתודוקסי ונישא לבחירת ליבו של שנות ה -30. "כבר 12 שנה שאני לא מחליף איתה מילה" הדהים אותי בין שיחי. " ואל תחשוב" הוסיף ואמר, "צריך לזה המון חוזק". את ה "חוזק" הוא ביטא בהדגשת יתר ובחריקת שן כדי שלא רק אבין אלא גם ארגיש לכמה חוזק נדרש מצידו. את האמת האמנתי לו. אבל נניח שאני מקבל את זה, הקשיתי, שאתה לא מעוניין להתגרש ולפתוח פרק נוסף בחייך, אבל למה לא לריב מידי פעם? למה לא להתרוקן, להתמלא,לנקום,להרגיש? "זו בדיוק הנקודה", הוא השיב לי, "אני כ"כ שונא אותה שאני לא יכול לפרגן לה אפילו מריבה. שתרגיש שהיא אפילו לא אוויר. כשחם או קר באופן קיצוני אז רוטנים על המזג אוויר אבל אצלה, כלום" ושוב ושוב ושוב הוא חזר על אותן מילות מפתח: "צריך לזה המון חחווזזקק". דומה היה כי הוא משתוקק שאתן לו מדליה על 12 שנות ה "חוזק". (כמובן, חולשה מופלגת אבל כרגע לא זו הנקודה). אלי ויזל היה אדם גדול וגם היו לו משפטים גדולים. הנה אחד מהם: "ההפך מאהבה אינו שנאה, ההפך מאהבה היא אדישות". כמה נכון. לדעתי. שנאה, תרשו לי להסביר את ויזל , זו מערכת רגשות אישית ומסועפת שמקשרת בין השונאים. דרכה מקבלים הכרה וייחס . יש כאלו שמזמינים יחס שלילי ולו רק כדי לזכות להכרה ולאישור על קיומם. אלו הם גם מרכיבים ביסודות האהבה. אדישות לעומת זאת זה העדר מוחלט.תוהו. פשוט כלום, מאומה, אפס. גורנישט. איך אמר העו"ד, "אפילו לא אוויר". זה הפך מוחלט. פרופ' יורם יובל שותף אף הוא לויזל ואף מטעים את הדברים באומרו כי מעצם העובדה שבעלי הפרעת אישיות גבולית משתנים במהירות מייחס של אהבה לשל שנאה אנו למדים כי שתי התכונות נמצאות באותו צד. מעניין. אז אם פעם אהבתם והיום אתם שונאים- רבים, צועקים, נפגעים, טעונים (כמובן, בלי ידיים), דעו לכם שאתם עדיין על אותו כביש, רק בכיוון הנגדי. אפשר עוד לסובב את ההגה ולחנות זה לצד זה בקן אוהבים שמסלול החיים יזמין בפניכם. אם אתם אדישים ומנותקים אז דעו לכם שעפתם לצידי הדרך כשהרכב בו פגשתם הסתלק במהירות מהזירה ואיננו עוד. מה דעתכם? יום שלישי נפלא!
