סיפור/ יום הולדת למורה מרדושי/דויד

גולדי ,אמרוקאי תענוג אתכם

גולדי היקרה אני שמח על תגובותיך החמות זה יעודד אותי להמשיך לכתוב עוד סיפורים את כותבת: "אני בטוחה שכן היו דברים מעולם בסיפורייך אני משוכנעת שמקרים אלו לקוחים ממציאות של מישהו שחיי אותה" זאת למעשה התשובה לשאלה שלך . הסיפור מספר את הסיפור של הרבה עולים חדשים שעלו בשנות החמישים לארץ המובטחת תודה מקרב לב, עשית לי את היום דויד
 

בדאוויה

New member
דווידו../images/Emo140.gif

את סיפור הדייג קראתי בזמנו ונהניתי מקריאתו. והנה שוב, אני קוראת 'כאילו' זו היתה הפעם הראשונה
ושוב נהניתי מקריאתו. קטעים רבים כל כך מוכרים לי ונגעו לי ללב. תודה לך איש יקר ושתהיה לך שבת שלום ומבורכת
 
../images/Emo24.gifדויד היקר

התכונתי לכל מילה ואנא המשך לספר לנו הרי בזכות סיפורייך אני כצברית אדע יותר על הקשיי התאקלמות ובכלל על המסורת והעדה הנפלאה שלנו אשרינו שזכינו למספר סיפורים כמוך שמחייה את העבר ואת מציאותם של רבים מבני העדה שלנו גולדי
 
קיבלתי מסר מ ללה כהינא../images/Emo26.gif

שלום דויד אלמוזנינו, נושא המסר: כל הכבוד בקר טוב ושבת שלום ........... אני קוראת מדי פעם את הסיפורים שלך........כשאני בארץ... הם מעניינים ואמיתיים ושמעתי אותם מפי רבים מהמרוקאים שעלו ארצה .........ומאותם אלה שמבקרים במרוקו .....אכן הקליטה היתה קשה מאוד לרבים מאיתנו ....לא ידעתי שאנשי ספי נמצאים בטבריה ....תודה על האינפורמצציה .....ושוב תמשיך עם הסיפורים
 

עלמה 3

New member
ללה כהינא , את מוזמנת לכתוב

גם על גבי דפי הפורום. דברייך יתקבלו בברכה. דויד, לא נהוג לעלות דיברי מסרים אישים על דפי הפורום.
 
סיפור / איך נגמל מרוז מהטיפה המרה

איך נגמל
מרוז מהטיפה המרה /דויד אלמוזנינו סיפור ישן בעריכת הסופר אשר כנפו הופיע בכתב- עת "ברית" 23 של יוצאי מרוקו . אביב תשס"ה . ב-1920 היה אבי בן עשרים. הוא התגורר במרוקו עם הוריו בעיר הנמל הקטנה "מוגדור" לחוף האוקיינוס האטלנטי. מספרים, כשהיה אבי עובר בערב שבת ברחוב הראשי של ה"מלאח" (השכונה היהודית) לבוש בקפידה בחליפות, תפורות לפי מידה על ידי חייט מובחר מבד אנגלי מובחר ולרגליו נעלי- לק שחורות ומבריקות לא הייתה בחורה שלא יצאה לחלון או למרפסת לראות אותו, כל משפחה יהודיה הייתה מעונינת וחולמת על שידוך לבחור היפה תואר והעשיר. אך לאבי היו תוכניות אחרות, הוא לא רצה להתחתן עם בנות העיר, כי באותו זמן היה נהוג (במיוחד במשפחות הטובות והעשירות ) להתחתן בתוך המשפחה - עם בני דודים ואפילו נערה עם בן דודה. אבי שהיה בעל השכלה ודעות מתקדמות,( בגיל עשרים הספיק לבקר בצרפת ואנגליה) ידע כבר אז שמנשואים אלה עלולים להיוולד ילדים גאונים כמו אלברט אינשטיין או חלילה…. על כן החליט לחפש כלה, במקום אחר. אמי רינה הייתה קרובת משפחה רחוקה שלו והוא הלך לחפש אותה בעיר סאפי. אמי ואחיותיה היו כבר יגעות מלראות חתנים שבאו לבקש את ידן. היה להם ניסיון מה, מפני שביקורי שדכנים ושדכניות היו שכיחים בביתם והבנות התרגלו ואף אחת כבר לא התרגשה במיוחד. אמי הייתה הבכורה מבין ארבע אחיות שלכל אחת היה אופי ויופי משלה, האחיות, רחל, סול ואניטה היו צעירות מדי בשביל אבי, היה נהוג אז שקודם מחתנים את הבכורה, כדי שלא תישאר רווקה אחרי שאחיותיה הצעירות יתחתנו. הפעם החתן הגיע בגפו ללא שדכן, משום כך משך את תשומת לבם ואחרי שבחנו אותו היטב הסכימו שהוא מועמד טוב ובעל סיכויים טובים לשידוך לאחות הבכורה, רינה .הם נכנסו לחדרה בריצה ואמרו לה ביחד: "מכל המועמדים שהיו עד כה נראה לנו שהוא המתאים לך ביותר".אימי, צעירה בת שבע- עשרה רזה ושברירית בקושי שקלה חמישים קילו, עם עניים גדולות ושחורות , קשרה מטפחת לבנה לראשה, יצאה מהחדר כדי לראות את אבי שישב אז בניחותא בכורסת הקש הרחבה, כשהבחינה בו לחיה האדימו, לא הייתה לה כל שליטה על כך, אבי לחץ את ידיה ארוכות ובחן אותה היטב, היטב בעניו הגדולות ,השחורות לרגע ארוך לא הסיר את עיניו ממנה, והיא החלה להרגיש את הלמות ליבה, וחולשה רגעית אחזה בה ושוב עלתה אדמומית על פניה. היה ברור לה ולכל הנמצאים שהיא מצאה חן בעניו מאוד. כחודש אחרי ההיכרות, אבי החתן המיועד, שהיה בעל ביטחון עצמי רב התחבב מהר מאוד על כל בני הבית. אחרי כמה ימים נערכה מסיבת אירוסין בבית המשפחה. חודש אחר כך,התקיימה חתונה ברוב פאר בעיר "מוגדור". מוזמנים רבים, שבאו לברך את הזוג הטרי וליהנות מהמוסיקה "התזמורת האנדלוסית" שהתנגנה באולם על ידי הנגגים מהטובים ביותר. אחרי החתונה אבי רצה לקחת את אשתו הטרייה למקום חדש, ובאמת בחר במקום חדש לגמרי, עיירה מרוקאית מרוחקת בשם "טרודנט" הוא קנה שם פטיו גדול ומרווח שהיה בין הבניינים היחידים הבנויים אבן, שאר המבנים היו בינוים מתערובת של טיט וקש. הבית היה די גדול ובו שתי קומות, העליונה למגורים והתחתונה- חנות לממכר משקאות ומחסן. להזכירכם שזאת הייתה תקופה שמשקאות אלכוהול היו אסורים במרוקו . המשך יבוא...
 
סיפור / איך נגמל מרוז מהטיפה המרה

יום אחד כשאבי היה מארגן סחורה שהיגיעה לחנות, הופיע לביקורת קצין צרפתי צעיר מלווה בחייל סנגאלי כהה עור וגדול ממדים, החייל הסנגאלי ביקש לבדוק בקבוק בושם שהיגיע עם הסחורה הוא חשד שזה משקה חריף,או אולי רצה להשתכר? לפני שאבי פתח את פיו כדי להזהיר אותו הוא שתה את הבושם בבת אחת וכמעט מת. שפתיו הגדולות והבשרניות התנפחו עוד יותר .הקצין והחייל עזבו את המקום מאוכזבים הם לא מצאו משקאות חריפים, שהיו באמת בפטיו לא רחוק מהחנות . במרכז הרחבה של הפטיו הייתה מזרקת- מים שבארבע פינותיה אריות משיש אדום מתחתיה באר מים. שם אבי שמר את המשקאות החריפים שהיו אסורים למכירה לתושבים המיקומים, זה עלה לו פעם ביוקר אך זה כבר פרק סיפור אחר. היות ולהורי היה הבית הבנוי היחידי בעיירה חוץ מבנייני הממשל הצרפתיים, הבית שימש למפגשים שונים ומשונים, ואורחים רבים היו פוקדים אותו במשך השנה, חלקם בא לנוח מהדרך, סוחרים ערביים שהיו עוברים בעיירה לערוך קניות באו לבקר אותו ישבו קצת, נחו, שתו תה וכמובן וסיפרו לו על אורחות חייהם ומנהגיהם המיוחדים – והוא למד להכיר אותם לעומק והיה מדבר אייתם בבקיאות בענייני דת בערבית מתובלת פתגמים מהקוראן אותו הכיר על בוריו. לאות תודה על המנוחה, התה והשיחה היו האורחים המוסלמים מביאים לאבי מתנות, כד שמן זית, או שמן ארגאן הקיים רק במרוקו, קערת חרס מלאה חמאה מלוחה עם זעתר, פעם הביאו דבש טרי ופעם שרפרף עץ עבודת יד. אבי שהיה חביב וחיכן אהב מאוד את המפגשים האלה, בערבים היה יושב בן אורחיו הרבים, מוציא בקבוקי יין טוב, ופולים בכמון, וכך הוא קשר קשרים מיוחדים עם התושבים היהודים והמוסלמים ושימש להם לפה בפני הממשל הצרפתי בעיירה. אבי שלט היטב בשפה הצרפתית והערבית המדוברת, כמו כן דיבר עברית תנכית וכתב אותה בכתב רש"י. הוא היה כותב מכתבים לכל דורש, ללא תשלום ובמיוחד למוסדות הממשל הצרפתי, הוא נהנה מכך מאוד, בצרפתית היה לו כתב מיוחד עקבי וברור, לאותיות בתחילת מילה או שמות משפחה העניק מחשבה מיוחדת וסלסל אותם כך שיהפכו לקישוט יפהפה,. חבריו היו אומרים שכל מכתב שלו לממשל היה מקבל תשובה חיובית, לחבריו היהודים המשיך לכתוב מכתבים בכתב רש"י בערבית מוגראבית מתובלת באמרות ופסוקים מהתנ"ך. על אחד השירותים שעשה עבור הממשל הצרפתי באותה תקופה ניתן לו במתנה לכל החיים, על ידי אלוף משנה "ברנדט" המפקד הצבאי של העיירה ,עבד זקן מסנגאל בשם "מרוז" לימים הבין אבי שזאת צרה ולא מתנה כי מרוז התגלה כעצלן וזללן ללא תקנה.ועזרתו לפאטימה המשרתת בת החמש עשרה שלנו הייתה אפסית. לעומת אבי שנהנה מהחיים אמי השתעממה מאוד במקום החדש וביקשה בכל הזדמנות לעזוב את העיירה, ואפילו שמרה את ארגזי התה הסיני הגדולים כדי שתוכל להשתמש בהם בבוא היום להעברת המטלטלים למקום חדש, בניתים שמשו כשולחנות בחדר האורחים כשמפה פרחונית מונחת עליהם . אמי בחורה צעירה ודינמית מורגלת לחיי העיר, נזכרה כל הזמן בנשפים שהיו נערכים בעיר כאשר אימה הייתה תופרת לה שמלה חדשה לכל נשף לפי צו האופנה האחרונה. עכשיו היא נמצאת במקום שכוח- אל זה ללא חברים וללא קרובים. היא שאלה את עצמה עשרות פעמים אם לא טעתה כאשר התחתנה כה מוקדם. אבי היה מאוד סבלני אייתה, והיה מוכן לעשות כמעט הכל רק שלא תעזוב, אמי הבינה את זה והיא בקשה לאמה תתארח אצלם כדי שתלמד אותה לבשל ולתפור בגדים. אחרי שנסעה אמה החלה שוב להשתעמם ולא ידעה אך למלא את חייה תוכן. ביקשה מאבי שיקנה לה בדים גדולים ורחבים. היא החלה לגזור אותם ולתפור שמלות בכל צבעי הקשת אך זה לא כל כך הצליח. אחרי זה אמי החלה לרקוח ריבות מפירות העונה וגם ריבת חצילים רקחה לפי מתכון סודי ומיוחד ואחרי שהכינה את הריבה הניחה אותה מתחת למיטה. המקום הקר ביותר בבית, ושכחה ממנה. אחרי כמה ימים הריבה העלתה עובש בצבע לבן כמו זקן הפשתן של הרב המקומי. יום אחד כשהשעמום גבר מאוד עשתה יד אחת עם "פאטימה" העוזרת הנאמנה כדי להפיל בפח את "מרוז" הפרזיט הזקן, שבמקום לעזור בבית היה רק אוכל ושותה יין כל היום. הם לקחו סיר גדול מלאו אותו מים והכניסו לתוכו כמה שורשים של סלק אדום, התבשל לו הסלק האדום על אש קטנה כל הלילה וכל הבוקר והמים קיבלו צבע אדום חזק כצבע היין. הנשים המרוצות מהתוצאות סיננו את תוכן הסיר ביריעת בד ערבי גס, מלאו כמה בקבוקי יין ריקים ש "מרוז" רוקן לפני כמה ימים והניחו אותם להתקרר. היגיעה שעת הצוהריים מרוז ישב ואכל כהרגלו ארוחה דשנה בתאבון גדול, אמי ו"פאטימה" ממתינות בסבלנות שיסיים את הארוחה, כי זה השלב בו הוא מבקש יין, כשסיים לבסוף נתנו לו כוס יין ועוד כוס, לאחר מכן קירבו אליו בזהירות רבה שני בקבוקי מי הסלק אדומים מקוררים היטב במי קרח. הצבע האדום גירה אותו מאוד, ממש שיגע אותו והוא החל לשתות ישר מהבקבוק . "פאטמה" ואימי הלכו לחדר והתגלגלו מצחוק ו"מרוז" ניצל את ההזדמנות וגמר גם את הבקבוק השני וליקק שפתיים. כשאימי חזרה לחדר הוא אמר לה: "גבירתי, יש עוד מהיין הזה הוא ממש טעים , הוא מחליק בגרון אף פעם לא שתיתי יין כזה טוב. "אימי ענתה לו: "יש לנו כמה שאתה רוצה",פאטמה הביאה עוד בקבוק כשסיים לשתות בטנו תפחה ותפחה ועורה נמתח כבטנה של אישה בהיריון מתקדם ועמדה על סף פיצוץ! כאבי בטן עזים ,תקפו אותו ומאותו רגע לא זז מבית הכסא. פאטמה בחדר האורחים התגלגלה מצחוק, אך אמי ריחמה עליו ושאלה: "מה לך מרוז"?,מתאפקת בכל כוחה לא לפרוץ בצחוק. הוא ענה: "גברתי סלחי לי, הפעם הגזמתי בשתית יין". אמי ביקשה מפטמה שתמרח "לרמוז" קצת ערק על הבטן, אומרים שזאת תרופה בדוקה לכאבי בטן. אך בפעם ההיא לא עזר הערק למרוז המסכן שמאותו יום ניגמל סופית מהטיפה המרה.
 

בדאוויה

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo6.gif אחלה סיפור הבאת לנו דוד

סיפורים כמו אלה מהנים אותי מאד
תודה לך חבר יקר
 
למעלה