סיפור/ יום הולדת למורה מרדושי/דויד

סיפור/ יום הולדת למורה מרדושי/דויד

לעיר "מוגדור" קוראים גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטאן, לכל עיר במרוקו יש צבע משלה ול"מגדור" נתנו את הצבע הלבן שהולם אותה מאוד, בתיה הלבנים בולטים על רקע הים הצבוע טורקיז מרפסות הבתים צבועים ורוד והחלונות בכחול עמוק כמו השמים המלאים שחפים לבנים שמנים וצעקנים, "מגדור "נחשבת ליפה בערי החוף היא מוקפת חומה ופתוחה רק לכוון הים. כששלטו הפורטוגזים במרוקו הם בנו את החומה והמצודה הימית המפוארת "סקלה" .על המצודה למעלה כמה תותחי ברונזה ירוקים גדולים וכבדים מאותה תקופה. כמה דייגים בנמל מתחממים בשמש ליד מדורה שעליה בישלו קפה ,בנמל הדיג כל סוגי דגי הים וכל מיני שרצים נמכרים שם, סרדינים טריים על האש רצוי לאכול במקום וללקק את האצבעות .השמש שוקעת בים וצובעת את השמים בכל צבעי הקשת. כבר מהימים הראשונים בכיתה הראשונה של בית הספר "אליאנס" הבנתי שהמקום נוצר ממש בשבילי , המורים דברו צרפתית שפה שהייתה שגורה בפי מילדות והכול היה נינוח ושקט והתחלתי להתרגל לפניהם של הילדים שהיו בכיתה. אנחנו נחשבנו משפחה מהמעמד הבינוני אך אימי השתדלה בכל כוחה להעלות אותנו הילדים רמה באמצעים הפשוטים שהיו ברשותה ובכסף קטן. אימי רינה השתדלה להלביש אותי ואת אחי כנסיכים ואני הייתי בולט בכיתה בניקיוני ובבגדי שנראו תמיד חדשים. יום יום נדף ממני ניחוח של בושם וסבון מסוג טוב כאשר לשאר הילדים לא היה להם ריח כלל או נדף מהם ריח לא נעים. הסוד היה רק בידי אימי . אימי רינה הייתה עומדת שעות ליד חנויות בגדי ילדים מציירת ומעתיקה את הדוגמאות האחרונות ותופרת לנו בגדים בכמה פרוטות, כך נראינו תמיד באופנה האחרונה... אך אליה וקוץ בה.. כאשר הורי רצו לרשום אותי ל"קנטינה" לארוחת צהריים שלכל הדעות הייתה מגיעה לי .המנהלת אמרה לה אתם עשירים! יש לכם כסף הקנטינה לעניים. אותו הדבר קרה עם נעליים התקבלו במתנה זוגות נעליים חדשות תרומה מיהודי אמריקה וכשאימי בקשה נעלים בשבילי אמרו לה אתם לא ברשימה מצבכם טוב מאחרים. כילד כאב לי מאוד שלא קבלתי נעלים חדשות, וההורים שלי לא יכלו לקנות לי נעלים חדשות . כמו כן מנעו ממני ארוחה חמה ואף פעם לא הבנתי למה? וזה שלא ידעתי ערבית רק החמיר את המצב העגום. הילדים הוציאו אותי מכללם, הם דברו ביניהם ערבית, סחו זה לזה מעשיות שהתקשיתי להבינם. היו נפגשים כל בוקר ליד חצר בית הספר ולוחצים זה את יד זה בלבביות . ואני הייתי בצד. אני דנתי בחומרה את התנהגותם, ונחשבתי לבחור חמור סבר ורציני . יותר מאוחר הבנתי שאני חייב להשתלב ללמוד מהם ערבית, כי אם לא, אנתק את עצמי בכורח הדברים מהסביבה החדשה ואהיה תלוי ועומד בין שתי תרבויות הערבית והצרפתית. עתיד הייתי למצוא את עצמי בין שתי שכבות ומבקש לשבת על שני כיסאות ואיני יושב בשום מקום. השנה הראשונה בחיי בבית הספר אליאנס תיזכר אצלי כשנה טובה היא עברה כמעט ללא תקלות מיוחדות חוץ מפעם אחת שהמורה שכחה אותי בחוף הים וכשהרגשתי שאני לבד התחלתי לרוץ עד לבית הספר והתקבלתי במחיאות כפיים על ידי ההורים שהמתינו לילדיהם. אך לא ידעתי מה יהיה בהמשך? הייתי כנראה תלמיד כל כך טוב שהקפיצו אותי כיתה והגעתי ישר לכיתה השלישית!! כאן מצאתי מורה נחמדה וחיכנית ונראה לי כאילו שכל הילדים היו מבית טוב לבושים הטעם ומסורקים ונודף מהם "מי- קולון" משובח. המורה החדשה לימדה אותנו צרפתית והרבה מאוד שירים שלא מצאו חן בעיני אבי המחמיר תמיד. בשליש הראשון של השנה החליטה המורה שנעשה הצגה וכל השיעורים היו למעשה חזרות על המופע. נבחרו כמה תלמידים ואני ביניהם וחולקו לנו תפקידים. שמחתי הייתה רבה .הכול היה טוב ויפה ואני ידעתי את התפקיד שלי ושל האחרים בעל פה לצורך ההצגה היה צורך בתשלום לקנית חומרים לתלבושות ולכובעי מלחים וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. אבי כעס מאוד שביקשתי ממנו כסף לתלבושות ובכלל לא נראה לו כל העניין שהקפיצו אותי כיתה ושבכיתה הזאת רק שרים ולא לומדים . הוא אומר לאימי כדי להיות גבר אני חייב לעבור דרך כיתה שנייה של המורה מרדושי אוחיון שהיה קרוב משפחה והתברר לי יותר מאוחר שהיה קרוב של כל יהודי מוגדור. לא עזרו לי תחנוני אבי הלך למנהלת ואני עברתי לכיתה השנייה שהייתה עולם אחר לגמרי ממה שהכרתי עד כאן. הילדים בכיתה השניה היו גדולים שובבים מאוד ומגולחי ראש. היו ביניהם גם כאלה שלא עלו כיתה כמה שנים. המורה מרדושי "המלומד" שלט בהם ביד רמה בעונשים ובמקלו המחודד. מיד מגולחי הראש חשבו שאני משהו חריג בנוף הכללי של הכיתה והחלו להתעלל בי לא עזרו השיחות בכיתה של המורה מרדושי קרוב המשפחה ולא עזרו העונשים. בהפסקות כל יום קבלתי מכות. אהבתי את אבי מאוד אך היו רגעים שכעסתי עליו מאוד שהביא אותי למצב הזה. ביום אחד בהפסקה אחד התלמידים בעט לי באף ויצא לי דם שמיאן להפסיק. אחרי כמה ימים נודע לי שהילד שבעט בי נהרג בתאונת דרכים, הוא היה ילד שובב מאוד. לא ידעתי מה לחשוב אך הרגשתי מאז שיש בידי כוח שאן לאחרים דבר שלא היה נכון כמובן. יום אחד נודע לנו שיש יום הולדת למורה מרדושי הנערץ בכל מוגדור וצריך להביא לו מתנה, אני לא הבאתי מתנה אך כמעט כל התלמידים הביאו מתנות מעננות ואפילו יקרות. המורה הודה להורים שלנו על המתנות. הביא קופסת קרטון גדולה שהניח על השולחן והחל דוחף בערבוביה את המתנות שקבל.קודם עוגת השוקולד ועליה העניבות הפרחוניות והחולצות הלבנות עטים שונים פסלים מברונזה ושוב עוגת קצפת ואחריהם שאר הספרים והמחברות ושוב עוגה ו... עניבות משובצות . לא הבנתי מה קורה האם המורה מזלזל במתנות היקרות שקבל מאיתנו אני עד היום לא שוכח את המראה הזה. לא היה עדיף לחלק לילדים פרוסת עוגה ? ההתעללות בי המשיכה כל השנה ולא היה ברור לי למה?. עד שיום בהיר אחד בסוף שנת הלימודים כשישבתי בכיתה ליד אחד המנהיגים של הכיתה התבררה לי התשובה הוא שאל אותי? דויד אבא שלך יהודי? כן, עניתי ואימה שלך יהודיה כן ודאי.
 

אמרוקאי

New member
../images/Emo45.gif ז'יד אכאי ז'יד

אני מקפיץ כדי שכולם יהנו מהסיפור היפה הזה.
 

RANOFROY

New member
דוד !מי שלא חווה יתקשה להבין../images/Emo45.gif

כן ידידי! קראתי בעיון ונזכרתי גם אני באותה תקופה רחוקה בה למדתי באליאנס במזגאן-אל ג'דידה ,אחת מארבעת ערי החוף בהן הפורטוגזים הטביעו את חותמם!וכאחד שלו גנים גם בעיר מוגדור ,זה עוד יותר מרגש!
 

בדאוויה

New member
דויד ../images/Emo24.gif נ-נ-דר../images/Emo99.gif

בקטעים רבים מתוך הסיפור שכתבת, היה נדמה לי שכתבת עלי. החזרת אותי למחוזות ילדותי דויד היקר, כל כך נעים לגעת בהם מחדש. בין הקטעים הרבים שריגשו אותי הוא שאמי תפרה את בגדינו עפ"י צילום ראשוני בחלונות הראווה ותמיד נראינו נקיים ומהודרים. אבי היה סוחר, נחשב לאיש עשיר - דבר שלא היה נכון בכלל. היינו משפחה ממוצעת לחלוטין, כמו רוב יהודי הקהילה. בגלל תוארו כסוחר, מעולם הוריי לא קיבלו הנחות כלשהן לא בבתי ספר ובקופת חולים. כשנזקקנו להיבדק ע"י רופא, זה היה תמיד ע"י רופא פרטי ולא ע"י בית חולים ממשלתי. וואלה דויד, היית חסר - ברוך בא-ביק אכיי
 

שרונהה

New member
גם אני נזכרת בתקופת ילדותי

וזכור לי שגם אמי ז"ל היתה מבלה מול חלונות ראווה, מעתיקה את הדוגמאות ותופרת לכולנו בגדים אופנתיים, שהיו אפילו יותר יפים מאלה שבחלונות הראווה... אני הספקתי להיות רק בגן באליאנס, הגעתי לארץ הישר לגן חובה, כך שאין לי זכרונות מבית הספר שם. ברוך הבא דוד
 

עלמה 3

New member
הנה הסיפורים המענגים חוזרים....

והתמונה של רנפרווי מוסיפה הרבה תיבלון וניחוח. כל הכבוד דויד
 
תודה תודה!!

בדוויה ידידתי זה נכון מאוד מה שאת אומרת, לכל סוחר יהודי בעיר המוסלמים היו קוראים לו "טג'ר"(עשיר) שם כבוד. כך היה גם עם אבי ז"ל קראו לו "טג'ר רופייל"(רפאל) ואני יודע שאבי לא היה עשיר אף פעם. טוב שאת מאשרת את הסיפור שסיפרה לי אימי שהייתה מציירת דוגמאות בגדים מחלון ראווה ואחר כך גוזרת ותופרת אותם עבורנו הילדים, הם נראו ממש כמו המקור(יש לי תמונה ישנה של משפחה שרוב הילדים לובשים בגדים מאותו בד עניין של חיסכון בבד) הכול היה תלוי באימא מה עשתה עם הכסף שאבא הביא הביתה.
 
סיפור/השוטר לפקוביץ/ דויד אלמוזנינו

הסיפור נכתב בהשראת "השוטר אזולאי" והיום כשרואים כל כך הרבה "שוטרים כחולים" על המסך הקטן אצלינו בסלון זה הזמן לחזור ולספר אותו. התגייסתי למשטרת ישראל ב-6/6/1966 תקופת "המיתון" לא הייתה עבודה בחוץ והרבה צעירים אחרי צבא התגייסו לשורות במשטרה, שירתי בתחנת קריית- שמונה, התחנה היחידה במדינה עם רוב מרוקאי היחידי שלא היה מרוקאי בתחנה היה רש"ט (רב שוטר) רומני בשם אברהם לפקוביץ. השוטרים הוותיקים בתחנה היו כמעט בני חמישים הם התגייסו למשטרה עם קום המדינה. פיקוד המשטרה דאז שהיה זקוק לשוטרים (הזרוע המבצעת) גייס חיילים למשטרה ללא שום הכשרה מיוחדת לכך. כאשר אני הגעתי לתחנה מצאתי משטרה רדומה עם חוק מנדטורי יבש. אני שוטר "המיתון" אהבתי במיוחד לטפל בסכסוכים בתוך המשפחה כנראה אהבתי הגדולה לסיפורים אנושיים .(יצאתי מבית המתלוננים רק אחרי שהשלמתי בין שני בני הזוג) סכסוכי שכנים היו רבים. הייתי מגיע למקום האירוע גובה עדויות על כל השתלשלות האירוע כפי שלמדתי בקורס שוטרים, כל סיפור (עדות) כתבתי מהתחלה עד הסוף, כאשר הייתי מגיע לתחנה הסמל היה צועק עלי "למה אתה כותב כל כך הרבה, בסופו של דבר זה הולך לפח". אברהם לפקוביץ כבר 20 שנה במשטרה, הוא אומר לאשתו שבתחנה שמו לו רגל ולא נותנים לו להתקדם. השוטר הזה, מהיום שהתגייס למשטרה, ב-48 אכל רק חרא. אני אומר לכם, ח-ר-א ב-ח' רבתי. השוטר התמים לכאורה שיר הלל מלא חמלה לאנושיות, שמנסה בכל כוחו להשכין שלום בכל מצב, שעובד כמו חמור, עודנו עונד את דרגות הרב שוטר ועומד להשתחרר בגיל חמישים מהשרות בדרגת רב שוטר. האיש משכיל, טוב לב, רגיש ומסור נדפק מכל הכיוונים. גם עבד בסיור במשמרות הכי גרועות. גם המשכורת חרא, גם העבודה חרא, וגם קיבל משימות עוד יותר גרועות ממה שהיו לו מלכתחילה וגם הביא בקושי משכורת הביתה ובסוף כולם שונאים את השוטרים הדתיים והחילונים מפאי וגם ליכוד וחושבים שהם טיפשים, עזבו אתכם מההתפתלויות האלה עכשיו, אני אומר לכם כאן ועכשיו - שוטרים לא טיפשים. גם הילדה שלו הבלונדינית היפה בקושי מכירה אותו, גם אשתו עשתה לו ת'מוות שיתפטר מהמשטרה, ובסוף כשהבינה שהוא לא עוזב עשתה לו ת'מוות בריבים מטומטמים שלא נגמרים. אבל הכי גרוע בחיים שלו היה הלילה שבא עייף מהמשמרת ותפס אותה שוכבת במיטה שלהם עם שוטר מרוקאי, וזה פגע בו הכי הרבה מזל שהשאיר את האקדח בתחנה, אחרת היה עושה את שטות חיו. הוא עזב את הבית בכעס. רצה להתגרש, מסתבר שהעורך דין שלו שונא שוטרים ותמורת הסכום שקיבל לא היה מוכן להתאמץ מספיק, ואמר לו "אם תתגרש תיתן לה את הבית וגם תשלם לה שלושת 'רבעי מהמשכורת שלך. ותאלץ לעשות עבודות בשכר כל החיים שלך כדי לגמור תחודש, כל שבת תעבוד במגרש הכדורגל ". ואיך לא- ירגיש רע ומושפל הבן אדם. במקום להתקדם הוא חזר כמה שנים אחורה וחשב ושלעולם לא יצליח לצאת מהבוץ הזה. מבינים תקטע? בן-אדם נותן ת' נשמה למדינה, למשטרה, ובסוף נדפק מכל הכיוונים. הוא נלחם בכל העולם כדי לצאת לקורס סמלים ובסוף לא יצא, לא נתנו לו קידום כי הסתכסך עם המפקד שלו, זגורי המרוקאי שאינו מוכן לקדם אותו.זגורי הוא בן מחזורו בבית ספר לשוטרים למדו יחד בשפרעם ישבו אחד ליד השני בקורס שוטרים ".זגורי כתוב בתיקו האישי: אי-קידומו של לפקוביץ נובע מעובדה פשוטה: הוא לא מביא מספיק דוחות תנועה ולא תופס פושעים. מועד חידוש החוזים מתקרב, והפעם המפקד המרחב מתכנן ללכת עד הסוף" בקיצור, סילוקו של לפקוביץ מהמשטרה קרוב רק נס יכול להציל אותו. בשלב מסוים, נמאס לו מהכל. מהחיים שלו, שהפכו לחיים הכי שגרתיים נמאס לו מההפליה במשטרה. נמאס לו מהקצינים שלו. נמאס לו מהמערכת. נמאס לו מהמדינה. אז הוא החליט ואצל לבקוביץ החלטה זאת החלטה, הוא החליט לראות את העולם קצת אחרת. לעבוד עוד קצת, אבל רק קצת - לא יותר מדי. לעשות גמול השתלמות, אולי תואר ראשון כדי להוסיף כמה "ג'ובות" למשכורת. להיפגש קצת יותר עם הבת שלו הקטנה, לשפר את היחסים עם אשתו אולי לחזור אליה. לא בגלל שאהב אותה עדיין - מה פתאום. רק כדי להסתדר קצת עם המצב הכלכלי, להרים את הראש מעל המים. לבקש מהמשטרה איזה הלוואת גישור עד שהוא יסתדר. לדאוג קצת יותר שהוא יקבל את מה שמגיע לו באמת. לחייך קצת. להאמין שהכל יהיה בסדר, ולעשות הערכת מצב לקחת פסק זמן , הוא לא ממהר, הוא מסתכל על הדברים קצת אחרת, בפרופורציה. מאמין שבסוף יהיה טוב. לילה אחד בתחנה במשמרת בליל ירח מלא כשהוא לבדו עם עצמו כשרק קולות הצרצרים נשמעו מהעצים הסמוכים הרים ידיו לשמיים וצעק בקול "ריבונו של עולם, אין רחמנות על הבנאדם תן הזדמנות, תן רק טיפת מזל". למחוורת זגורי, מפקד התחנה כאילו קבל פקס מאלוהים. מזמין אותו למשרדו ואפילו מגיש לו קוקה-קולה קרה. מפקד התחנה מחייך נינוח, ולבקוביץ מתוח כמו קפיץ והאולקוס התחיל לכאוב, מועד חידוש החוזים מתקרב, הוא בטוח שעומדים לפטר אותו. אבל לא... המפקד הזכיר לו אפילו את התקופה שהיו יחד בקורס שוטרים. ומודיע לו חגיגית שהוא שולח אותו בעוד שבוע לקורס סמלים. ואברהם שאל את עצמו אם הוא לא חולם: האם ריחם עליו? השוטרים המרוקאים אמרו אחרי ששמעו את הבשורה? גם ככה הוא לא יצליח בקורס! מה כבר הוא יכול להזיק לנו עכשיו? עוד שנה הוא יוצא לפנסיה!!. ומפקד התחנה כפי שהבטיח שלח אותו לקורס סמלים.והוא אברהם, עשה את כל המאמצים להצליח ירד 10 קילו ממשקלו, ורץ בכל כוחו עם הצעירים התאמן. כדי להוכיח למרוקאים שהוא דווקא בסדר, והרומני מסתבר היה יותר חכם המרוקאים וראה זה פלא הוא יצא חניך מצטיין, זוכה לדרגת סמל א' וגם לצל"ש והומלץ ישר לקצונה. עברו כמה שנים הקצין לבקוביץ קיבל דרגת פקד ומוצב בתחנת קריית שמונה,(עכשיו נראה אתכם...הזו) הוא חזר לאשתו כי עכשיו עבד רק שעות משרד אפילו שלא אהב אותה במיוחד. ביתו היפה גלית הלכה לכיתה א' והחזיקה את ידו הפעוטה של יניב אחיה השחרחר עם העיניים הגדולות והחכמות שהיה בגן חובה. בתחנה כולם יודעים מי האב של יניב אך ללפקוביץ לא ייכפת בכלל הוא יודע בוודאות כשיגדל בנו לא יסבול מאפליה כמוהו.
 

אמרוקאי

New member
דויד היקר, זהו סיפור נוגע ל-../images/Emo23.gif

האם הוא מבוסס על סיפור אמיתי?
 
דוד היקר

איני מכירה אותך והלואי שכן אכיר הצלחת לגעת בנישמתי בשני הסיפורים האחרונים שהעלת כאן בסיפורך הראשון דברת על ילדותך במרוקו איני יכולה לתאר את התחושות שהעברת בי תוך כדי קריאת הסיפור תיאורך את המציאות מדהימה יש לי רק מסקנה אחת לגביך אתה נפש עדינה מאין כמוה בכזו חיות החיית את העבר וכמו שמא שלי תמיד אומרת לי לעולם אל תשכחי מאין באת ולאן את הולכת אנא המשך לספר לנו עוד אני נהנית מכל מילה זה בטוח גולדי
 
"מאין באת ולאן את הולכת"

גולדי היקרה אין מילים לתאר את הרגשתי והתרגשותי הבוקר מהמילים שלך. את ממש נגעת לליבי ועוד מעט אזיל דמעה כמו שקורה לי לעתים קרובות בסרטים של ערוץ 1 ב-Yes .(אני בחור רגיש) כך יצא ויש לי "זיכרון צילומי" ואני זוכר פרטים מילדותי כאילו היו היום. אך ללא האינטרנט והחברים הטובים המשלימים את התמונה לא הייתי יכול לכתוב. למשל בסיפור הראשון, זכרתי רק שלמורה קראו אוחיון ולא ידעתי את שמו הפרטי. באתר אינטרנט מצאתי צילומים ישנים עם שמות הילדים בכיתה והמורה מרדושי אוחיון בכבודו ובעצמו. תודה לך ולכל החברים היקרים אני לרשותכם דויד
 

עלמה 3

New member
אחחחח משפט המחץ...להיום ../images/Emo70.gif

שהולך צמוד צמוד לנשמתי באופן תמידי, לעולם אל תשכחי מאין באת ולאן את הולכת, נכון , אמרוקאי ????
 

אמרוקאי

New member
../images/Emo45.gif נכון עלמה יקרה

ואני מאמין שזה גם מה שמאחד את כל באי הפורום הזה.
 

בדאוויה

New member
סוף סיפורו של לפקוביץ יותר מוצלח

משל השוטר אזולאי
WOW איזה סיפור!!! מרגש ביותר ונוגע ללב. אני גם תוהה האם באמת מדובר בסיפור אמיתי. תודה לך ידידי היקר
 
סיפור/ הדייג המרוקאי הראשון חלק 1

הדייג המרוקאי הראשון(מתוך
ארמונות ובוסתנים) כבר בימי בית-שני התיישבו יהודים רבים ליד הכינרת. מי הכינרת המתוקים, הצלולים ועשירי הדגים משכו אליהם אנשים רבים שהתפרנסו מדייג. הכינרת וחופיה עטורים הרי תכלת יפיפיים היוו גורם משיכה לתושבים ותיירים כאחד. בתקופת ההתיישבות החדשה, שנות החמישים של המאה העשרים, החלה התיישבות דייגים חדשה בטבריה. העולים החדשים הראשונים ממרוקו נענו לקריאה הציונית והגיעו לארץ עם משפחותיהם. הם באו מוכנים לקחת חלק בבניית הארץ, להקריב את כל מה שהיה להם בארץ מולדתם ולבוא לארץ עליה חלמו ואליה ערגו. זו הייתה עליה משיחית גרידא, דביקותם בציון וירושלים הייתה לפליאה בעיניהם של השליחים מישראל שבאו לארגן אותם לעליה. היהודים המרוקאים ראו לנגד עיניהם המצועפות את דברי הנביאים מתקיימים: "מכל קצות תבל חוזרים היהודים לארץ ישראל לבנות אותה מחדש". והם באו. באו כדי לבנות. תושבי העיר "ספי" השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי הפכו את הדייג לאומנות לשמה. רוב תושבי העיר התעשייתית עסקו בדייג או בתעשיית הדגה: הם עבדו בבתי החרושת הרבים לעיבוד דגים, בנמל המקומי ובאזור התעשייה בעיר. גאוות העיר "ספי" היו הסרדינים. שיווק שימורי הסרדינים היה ענף התעשייה העיקרי בעיר וקופסאות הסרדינים עם דגל מרוקו בצבע אדום ובמרכזו כוכב בצבע ירוק בעל חמש צלעות, נשלחו לכל העולם, כולל ישראל והתחרו היטב בסרדינים הפורטוגזים והספרדים. אלברט אלבז עבד כל חייו כדייג בספינת דייג פורטוגזית שפקדה את נמלי הים במרוקו. הוא היה גבר בריא ומוצק, פניו עזות ועל ידיו השריריות סימני צלקות עמוקות ושריטות מהעבודה הקשה שעבד כל חייו. גופו חסון ועורו שזוף, מכוסה בבהרות חומות שגרמה לו השמש היוקדת. אלבז, יליד מרוקו שמע ככל תושביה ב-2 למרץ 1956 כי מרוקו קבלה עצמאות מצרפת. הוא היה ער לשינויים שהתרחשו כמה חודשים לפני כן בחודש אוגוסט שנת 1955 עת השתנה הכל במרוקו ובעירו ספי. תוך כמה ימים קמו תנועות לאומיות שארגנו מרידות והפגנות נגד השלטון הצרפתי. דרשו עצמאות וכן להחזיר את מלך מרוקו שהוגלה ב-1953 למדגסקר, לכולם היה קשה, ליהודים ולמוסלמים גם יחד. ברדיו נשמעו הודעות וחדשות במשך כל היום שהסבירו לתושבים אך לנהוג במצב החירום שהוכרז במדינה, ולמשפחת אלבז הגיעו קצינים צרפתיים שביקשו לסגור את שערי העץ הכבדים של הבניין הפונים לרחוב במשך כל היום והלילה. לרגע הייתה אחווה בין יהודים למוסלמים, אך בעיר ספי גרו גם מוסלמים קיצוניים וכן באו אליה מהכפרים בסביבה מוסלמים שיעים ומסוכנים אחרים שהיו מתאספים לפני התפילות במסגדים. בתפילות במסגד כוהני הדת היו מצליחים לשלהב אותם, ביום שישי אחד יוצאו המתפללים מהמסגדים יחפנים ותלמידים, מטאטאי-רחובות ופקידים סבלים ושוטרי-חרש זאטוטים ומבוגרים, כמו עדר פרות ללא רסן רטובים מזיעה ומשולהבים ועברו ברחובות העיר הצרים כשבידיהם סכינים וגרזנים ולפעמים גם פצעו את עצמם, היו שואגים וצורחים, וחושפים לעיני כל את יצריהם הרצחניים, צווחו: "אללה ואכבר!" "אללה ואכבר!"אם נקלע ילד לתוך אחת ההפגנות האלה מצבו לא היה מזהיר זאת הייתה מלכודת מוות. האנשים הרבים הדחוסים אחד לשני ברחובות הצרים יצרו לחץ אימים על שערי הבתים אם ציריהם היו חזקים ולא חלודים עברה ההפגנה מבלי לפגוע באיש, אך קרה ששער בית לא עמד בלחץ ונפרץ ההמונים פרצו פנימה לתוך הבתים, בזזו את כל מה שרצו ושחטו את יושביו ללא רחמים, במיוחד אם היו אלה יהודים או נוצרים- צרפתים. הממשל הצרפתי הכריז על מצב חירום. משעה שש בערב הוכרז עוצר בכל העיר. חיילים סנגלים הוצבו בפינות הרחובות שקבלו הוראה לירות בכל מפר עוצר. היהודים והנוצרים לא יצאו מהבית כמה ימים הייתה סכנה גדולה להסתובב ברחובות, כל עוד נערכו הלוויות ההרוגים מהמהומות. יהודים רבים החלו לחשוש מה יהיה גורלם וגורל משפחתם לאחר קבלת העצמאות והחליטו בלית ברירה את שהכתיב להם גורלם לעלות לארץ ישראל ופנו לסוכנות היהודית להירשם לעליה. יום אחד בזמן העוצר, ראה אלברט מחלון ביתו בחור מוסלמי שיצא מביתו בריצה עם דגל מרוקו, החיילים ירו בו והרגו אותו במקום. ברגע הזה החליט אלברט לעלות עם משפחתו לארץ ישראל. למחרת אחרי שביקר במשרדי הסוכנות ונרשם לעליה, ישב אלברט עם אשתו, בנו לאון ושתי בנותיו הקטנות וסיפר להם בהתרגשות רבה על החלטתו לעלות ארצה. -"אנחנו עוזבים את מרוקו לעיר בישראל שיש לה ים, עיר עם פרנסה טובה". הוא אמר להם --"אבל אבא כאן הבית שלנו כאן נולדנו"! אומר לאון בנו הבכור. -"נכון גם סבא וגם אני נולדנו כאן אבל אין לנו יותר מה לחפש כאן! פה אנחנו לא רצויים, אנחנו נעזוב כאן הכל מבלי לספר לאיש, שם בארץ ישראל זה הבית שלנו הבית האמיתי, שם נחיה בין אחינו היהודים". מהרגע בו אוניית הנוסעים "ירושלים" הפלגה ארצה החלו אנשי הסוכנות האחראים על קליטת עליה לחלק תעודות עולה ולשאול את האנשים לאיזו עיר הם רוצים להגיע בארץ. אדם אחד שעמד בתור לפני אלברט, ביקש את העיר חיפה אמרו לו: "נרשום אותך לאשקלון, זה רבע שעה נסיעה מחיפה". כאשר הגיע תורו של אלברט ביקש והתחנן בפני פקידי הסוכנות, שיתנו לו בית ליד הים היות והוא דייג וזאת העבודה היחידה שהוא יודע לעשות. אמרו לו: "יש לנו מקום רבע שעה מהים" ושלחו אותו לקריית שמונה. כאשר עגנה האונייה בנמל, כשהם עוד מבולבלים מהמעמד המרגש, ומתפעלים מהמראה שנגלה לעיניהם הר הכרמל ואורותיו המהבהבים שנתן להם הרגשה של תקווה והתרוממות רוח והיו מאושרים על שזכו להגיע לארץ ישראל. אך כשירדו מכבש האונייה ציפתה להם קבלת פנים מיוחדת, לפתע, ללא אות מוקדם שני אנשים עם צינורות ארוכים ריססו אותם בחומר חיטוי די.די.טי .האם גוננה על הבנות בשמלתה הארוכה ואלברט שהחזיק את יד בנו שיחרר אותה ועוד רגע היה מתנפל על הגברים התוקפניים, הוא כעס מאוד, קפץ אגרופים... בגדיו ושיערו הוכתמו בחומר הלבן . הנסיעה מנמל חיפה לקריית שמונה במשאית פתוחה הייתה ארוכה ומעייפת ונמשכה כמה שעות. רוב העולים נשכבו על הצרורות שלהם ונרדמו. אך על עף העייפות אלברט לא יכול היה לעצום עין. מחשבות התרוצצו במוחו, הוא נשך את שפתיו כל פעם שנזכר בקבלת הפנים המלבבת. הוא כבר לא האמין לאף מילה שיצאה מפי הפקיד הגוץ והקירח, על האונייה שהיה לבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצה כחולה. לידו במשאית עמד אדם מבוגר, ושניסה לעודד את רוחו ,באומרו: "אם הבטיחו לכם מקום ליד הים, הם יעמדו בדיבורם". המשך יבוא...
 
סיפור/ הדייג המרוקאי הראשון חלק 2

2 כשהגיעו בלילה לקריית שמונה, על כל מטלטליהם, ירד אלברט מהמשאית, הסתכל סביבו וראה כי אין ים ואפילו לא ריח של ים – הוא עלה חזרה ונשאר במשאית יחד עם משפחתו, סרב לרדת בכל תוקף עם שאר העולים ולא היה מוכן להתפשר. הוא למד בילדותו בבית ספר "אליאנס" בספי וידע עברית רהוטה, לא הייתה לו שום בעיה להסביר לפקידים מה הוא מבקש. השוטרים שהיו שם ובראשם פקד אזולאי עמדו מהצד והביטו בנעשה ולא התערבו בהחלטות פקידי הסוכנות. פקד אזולאי שמע את השיחה של אלברט עם הפקידים וזה נגע ללבו היות וגם הוא עלה ממרוקו לפני כמה שנים, הוא פנה אליו כידיד אמר לו: -"אלברט, אני מבין את הכעס שלך" -"אדוני השוטר! איפה הכבוד לבנאדם! במרוקו אין דבר כזה, מילה זאת מילה! -"אלברט, אבל גם קריית שמונה זה מקום טוב יש... נוף יפה יש פרנסה טובה! -"לא נוף ולא שמוף, הבטיחו לי ים, ים אני רוצה שיעמדו בדיבורם בכבוד כמו גברים. פקד אזולאי מתקרב למשאית ומושיט יד לאלברט, שמתכופף ומנשק אותו. השוטרים עוזבים את המקום . דמעות נקוו בעיניו של הפקד. השוטרים פנו לדרכם ואלברט הביט אחורה ומצא את אישתו וילדיו עומדים מפוחדים בסוף המשאית. הוא נשם עמוקות, הביט עמוק בעיניהם ואמר: "אל תפחדו, כאן כולם יהודים". אחרי דין ודברים שנמשך כל הלילה וכל בוקר המחרת, נשלחה משפחת אלבז על מטלטליהם לטבריה, שם קבלו צריף עץ מחברת עמידר. בטבריה לא היה קל. החום העיק והפרנסה לא שפעה, אך למרות הכל אלברט אהב את הים והשמש וידע שבסוף זה ישתלם. הוא עבד בעבודות מזדמנות בעיר ובשעות הפנאי בנה על חוף הכינרת צריף קטן שיתן לו הגנה מפני השמש היוקדת במשך היום. הצריף היה בנוי עץ ועל גגו הניח אלברט כפות של דקל. בתוך הצריף שמשו בערבוביה מיטת סוכנות מברזל, מכוסה שמיכה צבאית ישנה, שולחן כחול ושרפרף רופף אחד. על רצפת העפר של הצריף, היו מפוזרים עיתונים ישנים, כמה ארגזי "תנובה" מעץ, מלאים רשתות וחכות בגדלים שונים וציוד נוסף לדייג. לרגע הזה חיכה אלברט זמן רב. הצריף היה מוכן, ילדיו כבר למדו בבית הספר, אישתו החלה להתאקלם. הם הצליחו למצוא את מקומם בארץ ישראל, עכשיו יוכל להחזיר לעצמו את מה שאיבד. הדיג. הוא החל לבנות סירה מחלקי עצים שאסף בנגריות בעיר, הזיכרונות ממרוקו: אביו וחבריו עומדים על שפת הים ובונים סירות, צפו ועלו. שלב אחר שלב, כפי שלמד מאביו ומבוני הסירות המרוקאים, קרמה הסירה עור וגידים. קודם עבד אלברט על שדרת עץ חזקה, עליה הניח עצים גמישים ועליהם בד מרוח בגופר מעורב בצבע שאטם את העץ ולא נתן למים להיכנס. הוא עבד בנועם ובשקט, היה לו את כל הזמן שבעולם, והעבודה נתארכה ונתארכה. הסירה הייתה קטנה ונעדרת חן, אך חזקה ומלאת זיכרונות, געגועים ואהבה לספי ולמרוקו שנשארו מאחור, לאביו ולאמו ולדייג, שבסוף אחרי שיגמור את בניית הסירה, יוכל לחזור אליו במלוא המרץ. הוא התחיל לעבוד עם שחר, ברגליים יחפות תוך שהוא מציץ הצצה ראשונה ואוהבת אל הים שבשעה הזו שרוי היה בתנומה, צבעו כהה, והוא נתון בתוך מסגרת הרי תכלת הרדומים אף הם. בבוקר עבד בשקט ובמרץ, לקראת ערב היו ילדים רבים מתאספים ליד הצריף, מתבוננים בו ובעבודתו או מקשיבים לסיפוריו המרתקים שלקחו אותם לעולם רחוק ומסתורי שלא הכירו. הוא התלבט אם לצבוע את הסירה באדום וירוק, צבעי דגל מרוקו או בצבעים של דגל המדינה. יום אחד הביא לילדים פח צבע כחול ופח צבע לבן וביקש מהם לסייע לו לצבוע את הסירה. בעוד הם צובעים, צוחקים ומשתוללים, הסתכל בהם אלברט בעיניו האוהבות וצרובות השמש: צברים קטנים, פרי מיזוג הגלויות, צבע עורם כצבע הדבש והם יפו בעיניו מאוד. לאון בנו הבכור התאקלם מהר במקום החדש. אחרי הלימודים הוא הסתובב יחף לבוש במכנסיים גדולים ורחבים ועזר לאביו בחוף הים, הוא בריא וחסון ודומה לו מאוד היו לו פנים רחבות בעלות עצמות לחיים בולטות, ועיני שקד מעוצבות להפליא. הוא למד להסתדר עם השונה, ותוך תקופה קצרה היו לו הרבה חברים, העברית שלו השתפרה והוא החל לשוחח ארוכות עם חבריו ולספר להם חוויות מילדותו במרוקו הרחוקה. היה לו חבר אמיץ וטוב מבית הספר, בשם ניר, נער מצחיק מאוד שלא היה משעמם איתו אפילו רגע. ניר היה מאוד שונה מלאון השחום, זה היה בלונדיני עם עיניים כחולות לאון היה אומר לו שהוא מזכיר לו "בצל". מיזוג הגלויות לא היה דבר פשוט אף פעם לא למבוגרים ולא לילדים. לאון וניר התחברו על רקע הים. הם באו יחד לים כל יום אחרי הלימודים, ישבו ודיברו או היו מתחרים כשהם יחפים בריצה על החול הדק, מזיעים ועייפים נכנסו למים הקרירים של הכינרת לשחייה קצרה. אחר צוהריים אחד כשגלגל השמש הלוהט ירד אט אט וצבע את האופק בגוונים אדומים וורודים הגיע אלברט לחוף הכינרת יחד עם בנו. כמה מטרים משם הייתה אשתו שבאה להיות נוכחת באירוע החשוב בחיים של כל המשפחה. היא מעטה לבוא לים על כן זה היה אירוע חריג ואלברט היה מאושר לראות אותה, היא נושאת על זרועותיה את בנו ציון, הצבר בן החודשים, ושתי הבנות הבישניות לופתות את רגליה, נצמדות לשולי שמלתה הארוכה. הוא נשא על כתפו בגאון את התורן שהמפרש כרוך עליו והנער נשא את ארגז העץ ובו חבלי החכות, הגלילים והצלצל עם הקת שלו. ארגז הפיתיונות נח כבר בסירה. אחריהם קיפצו הילדים הצברים שחזו בבניית הסירה וחלקם היו בטוחים שסירתו לא תצוף וכל העבודה הרבה תרד לטמיון, חלקם הביטו באלברט ובסירה בהערצה עיוורת. אחרי שהניחו אלברט ולאון את הארגז בסירה וקבעו את התורן במרכזה, החליקו את הסירה, ששכבה על תלולית חול-החצץ במשך שנה שלמה, למים האפורים. המים חבקו את הסירה, לרגע נדמה היה שהיא עומדת להתהפך – אך אלברט בצעד מיומן, משך במשוט והסירה התייצבה ונחה על המים כמוצאת את מקומה הטבעי. הרוח החלה נושבת בחוזקה, אלברט עמד על הסירה כאילו היה בן עשרים בעוד הגלים מקציפים את הסלעים ומאיימים לבלוע אותו על סירתו. הוא התגבר על הגלים ולאט לאט התרחק מהחוף לים הפתוח. אלברט התיישב בסירתו הנתונה לחסדי הגלים שטלטלו אותה ללא הרף כקליפת אגוז, הוא הביט השמיימה. לשמחתו לא היה גבול. ידיו שזכרו כל תנועה ותנועה קשרו את קרסי הברזל לחבל לא-נראה שלאורכו הצמיד אלברט חתיכות שעם. בסוף החבל קשר אבן שבמרכזה חור קטן, זו נועדה להשקיע את החכות. בתנועה סיבובית מיומנת זרק אותן אלברט לים. לא עבר רגע אחד וכבר נתפס דג באחת החכות. תחילה ראה אותו קופץ באוויר, זהב טהור ממש! הוא התכופף והצליח למשוך את הדג אליו ולהעלות אותו לסירה, עוד שניה והדג נח בארגז "תנובה". על החוף המתינו לו בקוצר רוח ילדיו, ו"הצברים" בעירבוביה. הם ראו את הסירה הכחולה מתקרבת ונדחקו כדי לראות את שללו. אלברט החזיק בידיו החזקות את הארגז הכבד ובו השלל היקר, אך הגלים הגבוהים הרחיקו את הסירה מהחוף והציפו את גדותיו, רק בפעם השלישית התרצו הגלים נשאוהו וקרבוהו אל החוף. הילדים הצטופפו סביבו בקריאות שמחה ועזרו לו לגרור את הסירה עד לגבשושית חול-החצץ מקומה הקבוע בשנה האחרונה. אלברט צעד בגאווה לכיוון צריפו כשארגז "תנובה" ובו
זהב אחד גדול ומבטיח גדולות ונצורות, נח בין ידיו.
 
תענוג לשמו../images/Emo24.gif

דוד אין לי מילים לתאר את העונג שגרמת לי הסיפורים שלך כל כך מקסימים כמובן שאיני יודעת אם אלו דמויות אמיתיות אולם בדבר אחד אני בטוחה שכן היו דברים מעולם בסיפורייך אני משוכנעת שמקרים אלו לקוחים ממציאות של מישהו שחיי אותה נותר לי רק להתענג מהקריאה אתה לקחת אותי אל מחוזות ששמעתי עליהם רק מסיפורי הורי אני ילידת הארץ ונולדתי הרבה אחרי התקופה הזו ריגשתני מאוד דוד שבת שלום לך גולדי
 

אמרוקאי

New member
תענוג כפול ../images/Emo89.gif../images/Emo90.gif

זה לקרוא את התגובות שלך גולדי (המקורית
) על סיפוריו של דויד. ככה אנחנו זוכים להתרגש פעמיים: גם מסיפוריו של דויד, וגם מהתגובות שלך.
 
למעלה