יהודה הפסיק להרטיב
יהודה הפסיק להרטיב אחי יהודה, קטן ממני בהרבה שנים. פנים עגולות, בטן מעט נפוחה, עורו שחום מעט ועניים חומות וגדולות כשני פנסים של מכונית. הוא תמיד ישן לבד. אף פעם לא הבנתי מדוע הוא ישן לבד. מאוד קיניתי לו. את המיטה שלי חלקתי עם אחי צבי. ישנו ראש וזנב. את הלילה העברנו בבעיטות ובמשיכת השמיכה. מלחמת הלילה הייתה נגמרת רק לאחר שאחד מאיתנו נרדם והשני, בחיוך ניצחון בלתי צנוע, היה מתכרבל בשמיכה. אני תמיד נרדמתי ראשון. קצה נפשי במאבק הבלתי פוסק ונכנעתי לעוצמתו של אחי צבי שהיה מבוגר ממני ובעל סמכות שאין לערער עליה. כאשר גופי היה חש בצינה של הלילה הקזבלנקאי, בשלהי הסתו, היתי מתעורר ומנסה, בחוסר הצלחה, למשוך מעט את השמיכה לכסות את גופי המתקרר. היאוש היה אוחז בי ומביא אותי לידי כעס ואת הכעס הייתי מפנה כלפי יהודה אחי שישן ברווחה לבד במיטה. את רגלי הקטנות והשבריריות היתי מניח על הריצפה הקרה וצועד בשקט בשקט לעבר המיטה של יהודה אחי בניסיון להשתחל מתחת לשמיכות. הדממה חדרה לתוכי ומצעידה אותי על בהונותי. סבא ישן בקצה החדר המאורך. דודה אליס, עלמה צעירה ויפה, ישנה על מיטה מוגבהת צמודה לקיר. בדרך כלל כאשר הפחד היה מתגנב אלי, הייתי הולך לישון איתה. הייתה מחבקת אותי עד שהייתי נרדם. באמצע החדר ישנה סבתא סולטנה על מזרון צמר שהיה מונח על הרצפה. היא נוחרת קלות. אמא ואבא ישנו בקצה החדר במקביל לסבא. אף פעם לא הבנתי איך אמא הצליחה כל פעם להתעבר מחדש. אנחנו הילדים ישנו בתפזורת כל פעם במקום אחר. הכול לפי איך שהניחו את המזרונים. נגשתי אל יהודה אחי, הרמתי את השמיכה והשתחלתי פנימה. הוא היה יותר קטן ממני כך שהיה לי מספיק מקום לדור ברווחה מתחת לקורת הגג הארעית שזימן לי גורלי המתעתע. גופי התחיל להתחמם, השינה מתחילה לגאול אותי כשלפתע אני שומע לחישה בלתי מתפשרת "חזור למיטה שלך". קולה של סבתא היה מאיים בלחישתו ומיד זינקתי מתחת לשמיכה והלכתי לישון עם אליס. היא כהרגלה חיבקה אותי עד שנרדמתי. נדמה לי שהשעה היתה חצות. אני לא יודע. התעוררתי לקול לחישות מסתוריות שהחרידו אותי. הייתי בטוח שאני שומע את השדים מהלכים בחדר. תמיד סיפרו לנו שבאמצע הלילה השדים יוצאים לשחר טרף. כל כך האמנתי בכך עד שהייתי בטוח שתורי הגיע. ליתר בטחון חיבקתי את הדודה אליס כעוגן הצלה. הלחישות לא פסקו. לאט לאט אני מסיר את הסמיכה מעל פני לראות נוכחה מה עושים השדים. סבתא סולטנה ואמא נעו לעבר המיטה של יהודה. הסירו ממנו את הסמיכה. הירימו אותו והוציאו אותו למרפסת. ידעתי שדבר מה הקשור ליהודה אינו תקין. ככול שאני זוכר כל בוקר, כאשר היינו הולכים להתרחץ, היה נודף ממנו ריח לא שיגרתי. תמיד הייתי אומר לעצמי שזה היה מזכיר לי את המשתנה בבית הספר אליאנס שבפלאס דה ורדאן. כמובן שלא העזתי לשאול או לברר את סיבת הדבר. זה היה מובן מאליו. יהודה היה חביבה של סבתא סולטנה ואוי לו לילד שהעיז, ולו ברמז, להגיד דבר מה לא ראוי על יהודה. למה היה חביב עליה? נדמה לי משום שהיה הולך לבוז'מאעה, מהפראן, להביא את הלחם. בכל מקרה הוא היה הילד של סבתא. הירח נגלה לי בהדרו מבעד לסדק הסמיכה. אור רך האיר את המרפסת. הושיבו את יהודה על סיר לילה, לאחר שהפשילו לו את מכנסיו, אמא החזיקה בו שלא יפול. סבתא הביא מסננת, קסאקאס. שמה אותו על ראשו של יהודה ולחשה כל מני משפטים שלא הגיעו לאוזני. כך היא עשתה שלוש פעמים. חרדה וסקרנות השטלו עלי. לא יכולתי לנוע. פחדתי. השקט היה כל כך עמוק עד שחשתי אותו רועם באוזני. לפתע שמעתי זרזיף של מים מתנגש בדבר מה מתכתי. הוא נמשך כמה שניות. בשבילי זה היה נצח. הזירזוף נשמע כרעם בעת סופה. זה נפסק. מבעד לעלטה שפרצה אל אור הירח הרך, עיני פלסו נתיב אל הדמיות במרפסת. אמא, כך נדמה לי, עמדה לפצוח ביללה חגיגית שמקומה רק בשמחות. סבתא בלמה אותה מיד בשששש. סבתא מזדקפת, לוקחת את המסננת, בימים טובים היתה מבשלת בה "אמפויאר", מאכל העשוי משאיריות לחם של יום שבת כשהוא מתובל בפלפל חריף, ושוב העבירה אותו מעל ראשו של יהודה אחי כאילו זה היה ליל הסדר. שלושת הדמויות נעו חזרה אל מיטתו של יהודה. השכיבו אותו בעדינות. השמיכה כיסתה אתו והוא המשיך לישון מבלי לדעת את הקורות אותו. עפעפי היו לי כעופרת. ניסיונותי להחזיק את עיני פקוחות לא צלחו ואני צללתי אל עולם החלומות הגואל. הבוקר קבל אותי בצהלות של כל המשפחה המורחבת. יהודה יושב במרכז החדר וכולם סביבו. עולצים ומאושרים כאילו זכו בירושה מאיזה דוד בלתי ידוע. אמא נגשת אלי ואומרת לי בחגיגיות "יהודה הפסיק להרטיב במיטה".
יהודה הפסיק להרטיב אחי יהודה, קטן ממני בהרבה שנים. פנים עגולות, בטן מעט נפוחה, עורו שחום מעט ועניים חומות וגדולות כשני פנסים של מכונית. הוא תמיד ישן לבד. אף פעם לא הבנתי מדוע הוא ישן לבד. מאוד קיניתי לו. את המיטה שלי חלקתי עם אחי צבי. ישנו ראש וזנב. את הלילה העברנו בבעיטות ובמשיכת השמיכה. מלחמת הלילה הייתה נגמרת רק לאחר שאחד מאיתנו נרדם והשני, בחיוך ניצחון בלתי צנוע, היה מתכרבל בשמיכה. אני תמיד נרדמתי ראשון. קצה נפשי במאבק הבלתי פוסק ונכנעתי לעוצמתו של אחי צבי שהיה מבוגר ממני ובעל סמכות שאין לערער עליה. כאשר גופי היה חש בצינה של הלילה הקזבלנקאי, בשלהי הסתו, היתי מתעורר ומנסה, בחוסר הצלחה, למשוך מעט את השמיכה לכסות את גופי המתקרר. היאוש היה אוחז בי ומביא אותי לידי כעס ואת הכעס הייתי מפנה כלפי יהודה אחי שישן ברווחה לבד במיטה. את רגלי הקטנות והשבריריות היתי מניח על הריצפה הקרה וצועד בשקט בשקט לעבר המיטה של יהודה אחי בניסיון להשתחל מתחת לשמיכות. הדממה חדרה לתוכי ומצעידה אותי על בהונותי. סבא ישן בקצה החדר המאורך. דודה אליס, עלמה צעירה ויפה, ישנה על מיטה מוגבהת צמודה לקיר. בדרך כלל כאשר הפחד היה מתגנב אלי, הייתי הולך לישון איתה. הייתה מחבקת אותי עד שהייתי נרדם. באמצע החדר ישנה סבתא סולטנה על מזרון צמר שהיה מונח על הרצפה. היא נוחרת קלות. אמא ואבא ישנו בקצה החדר במקביל לסבא. אף פעם לא הבנתי איך אמא הצליחה כל פעם להתעבר מחדש. אנחנו הילדים ישנו בתפזורת כל פעם במקום אחר. הכול לפי איך שהניחו את המזרונים. נגשתי אל יהודה אחי, הרמתי את השמיכה והשתחלתי פנימה. הוא היה יותר קטן ממני כך שהיה לי מספיק מקום לדור ברווחה מתחת לקורת הגג הארעית שזימן לי גורלי המתעתע. גופי התחיל להתחמם, השינה מתחילה לגאול אותי כשלפתע אני שומע לחישה בלתי מתפשרת "חזור למיטה שלך". קולה של סבתא היה מאיים בלחישתו ומיד זינקתי מתחת לשמיכה והלכתי לישון עם אליס. היא כהרגלה חיבקה אותי עד שנרדמתי. נדמה לי שהשעה היתה חצות. אני לא יודע. התעוררתי לקול לחישות מסתוריות שהחרידו אותי. הייתי בטוח שאני שומע את השדים מהלכים בחדר. תמיד סיפרו לנו שבאמצע הלילה השדים יוצאים לשחר טרף. כל כך האמנתי בכך עד שהייתי בטוח שתורי הגיע. ליתר בטחון חיבקתי את הדודה אליס כעוגן הצלה. הלחישות לא פסקו. לאט לאט אני מסיר את הסמיכה מעל פני לראות נוכחה מה עושים השדים. סבתא סולטנה ואמא נעו לעבר המיטה של יהודה. הסירו ממנו את הסמיכה. הירימו אותו והוציאו אותו למרפסת. ידעתי שדבר מה הקשור ליהודה אינו תקין. ככול שאני זוכר כל בוקר, כאשר היינו הולכים להתרחץ, היה נודף ממנו ריח לא שיגרתי. תמיד הייתי אומר לעצמי שזה היה מזכיר לי את המשתנה בבית הספר אליאנס שבפלאס דה ורדאן. כמובן שלא העזתי לשאול או לברר את סיבת הדבר. זה היה מובן מאליו. יהודה היה חביבה של סבתא סולטנה ואוי לו לילד שהעיז, ולו ברמז, להגיד דבר מה לא ראוי על יהודה. למה היה חביב עליה? נדמה לי משום שהיה הולך לבוז'מאעה, מהפראן, להביא את הלחם. בכל מקרה הוא היה הילד של סבתא. הירח נגלה לי בהדרו מבעד לסדק הסמיכה. אור רך האיר את המרפסת. הושיבו את יהודה על סיר לילה, לאחר שהפשילו לו את מכנסיו, אמא החזיקה בו שלא יפול. סבתא הביא מסננת, קסאקאס. שמה אותו על ראשו של יהודה ולחשה כל מני משפטים שלא הגיעו לאוזני. כך היא עשתה שלוש פעמים. חרדה וסקרנות השטלו עלי. לא יכולתי לנוע. פחדתי. השקט היה כל כך עמוק עד שחשתי אותו רועם באוזני. לפתע שמעתי זרזיף של מים מתנגש בדבר מה מתכתי. הוא נמשך כמה שניות. בשבילי זה היה נצח. הזירזוף נשמע כרעם בעת סופה. זה נפסק. מבעד לעלטה שפרצה אל אור הירח הרך, עיני פלסו נתיב אל הדמיות במרפסת. אמא, כך נדמה לי, עמדה לפצוח ביללה חגיגית שמקומה רק בשמחות. סבתא בלמה אותה מיד בשששש. סבתא מזדקפת, לוקחת את המסננת, בימים טובים היתה מבשלת בה "אמפויאר", מאכל העשוי משאיריות לחם של יום שבת כשהוא מתובל בפלפל חריף, ושוב העבירה אותו מעל ראשו של יהודה אחי כאילו זה היה ליל הסדר. שלושת הדמויות נעו חזרה אל מיטתו של יהודה. השכיבו אותו בעדינות. השמיכה כיסתה אתו והוא המשיך לישון מבלי לדעת את הקורות אותו. עפעפי היו לי כעופרת. ניסיונותי להחזיק את עיני פקוחות לא צלחו ואני צללתי אל עולם החלומות הגואל. הבוקר קבל אותי בצהלות של כל המשפחה המורחבת. יהודה יושב במרכז החדר וכולם סביבו. עולצים ומאושרים כאילו זכו בירושה מאיזה דוד בלתי ידוע. אמא נגשת אלי ואומרת לי בחגיגיות "יהודה הפסיק להרטיב במיטה".
