הנה אני מקפיץ הנה את השרשור ..

יהודה הפסיק להרטיב

יהודה הפסיק להרטיב אחי יהודה, קטן ממני בהרבה שנים. פנים עגולות, בטן מעט נפוחה, עורו שחום מעט ועניים חומות וגדולות כשני פנסים של מכונית. הוא תמיד ישן לבד. אף פעם לא הבנתי מדוע הוא ישן לבד. מאוד קיניתי לו. את המיטה שלי חלקתי עם אחי צבי. ישנו ראש וזנב. את הלילה העברנו בבעיטות ובמשיכת השמיכה. מלחמת הלילה הייתה נגמרת רק לאחר שאחד מאיתנו נרדם והשני, בחיוך ניצחון בלתי צנוע, היה מתכרבל בשמיכה. אני תמיד נרדמתי ראשון. קצה נפשי במאבק הבלתי פוסק ונכנעתי לעוצמתו של אחי צבי שהיה מבוגר ממני ובעל סמכות שאין לערער עליה. כאשר גופי היה חש בצינה של הלילה הקזבלנקאי, בשלהי הסתו, היתי מתעורר ומנסה, בחוסר הצלחה, למשוך מעט את השמיכה לכסות את גופי המתקרר. היאוש היה אוחז בי ומביא אותי לידי כעס ואת הכעס הייתי מפנה כלפי יהודה אחי שישן ברווחה לבד במיטה. את רגלי הקטנות והשבריריות היתי מניח על הריצפה הקרה וצועד בשקט בשקט לעבר המיטה של יהודה אחי בניסיון להשתחל מתחת לשמיכות. הדממה חדרה לתוכי ומצעידה אותי על בהונותי. סבא ישן בקצה החדר המאורך. דודה אליס, עלמה צעירה ויפה, ישנה על מיטה מוגבהת צמודה לקיר. בדרך כלל כאשר הפחד היה מתגנב אלי, הייתי הולך לישון איתה. הייתה מחבקת אותי עד שהייתי נרדם. באמצע החדר ישנה סבתא סולטנה על מזרון צמר שהיה מונח על הרצפה. היא נוחרת קלות. אמא ואבא ישנו בקצה החדר במקביל לסבא. אף פעם לא הבנתי איך אמא הצליחה כל פעם להתעבר מחדש. אנחנו הילדים ישנו בתפזורת כל פעם במקום אחר. הכול לפי איך שהניחו את המזרונים. נגשתי אל יהודה אחי, הרמתי את השמיכה והשתחלתי פנימה. הוא היה יותר קטן ממני כך שהיה לי מספיק מקום לדור ברווחה מתחת לקורת הגג הארעית שזימן לי גורלי המתעתע. גופי התחיל להתחמם, השינה מתחילה לגאול אותי כשלפתע אני שומע לחישה בלתי מתפשרת "חזור למיטה שלך". קולה של סבתא היה מאיים בלחישתו ומיד זינקתי מתחת לשמיכה והלכתי לישון עם אליס. היא כהרגלה חיבקה אותי עד שנרדמתי. נדמה לי שהשעה היתה חצות. אני לא יודע. התעוררתי לקול לחישות מסתוריות שהחרידו אותי. הייתי בטוח שאני שומע את השדים מהלכים בחדר. תמיד סיפרו לנו שבאמצע הלילה השדים יוצאים לשחר טרף. כל כך האמנתי בכך עד שהייתי בטוח שתורי הגיע. ליתר בטחון חיבקתי את הדודה אליס כעוגן הצלה. הלחישות לא פסקו. לאט לאט אני מסיר את הסמיכה מעל פני לראות נוכחה מה עושים השדים. סבתא סולטנה ואמא נעו לעבר המיטה של יהודה. הסירו ממנו את הסמיכה. הירימו אותו והוציאו אותו למרפסת. ידעתי שדבר מה הקשור ליהודה אינו תקין. ככול שאני זוכר כל בוקר, כאשר היינו הולכים להתרחץ, היה נודף ממנו ריח לא שיגרתי. תמיד הייתי אומר לעצמי שזה היה מזכיר לי את המשתנה בבית הספר אליאנס שבפלאס דה ורדאן. כמובן שלא העזתי לשאול או לברר את סיבת הדבר. זה היה מובן מאליו. יהודה היה חביבה של סבתא סולטנה ואוי לו לילד שהעיז, ולו ברמז, להגיד דבר מה לא ראוי על יהודה. למה היה חביב עליה? נדמה לי משום שהיה הולך לבוז'מאעה, מהפראן, להביא את הלחם. בכל מקרה הוא היה הילד של סבתא. הירח נגלה לי בהדרו מבעד לסדק הסמיכה. אור רך האיר את המרפסת. הושיבו את יהודה על סיר לילה, לאחר שהפשילו לו את מכנסיו, אמא החזיקה בו שלא יפול. סבתא הביא מסננת, קסאקאס. שמה אותו על ראשו של יהודה ולחשה כל מני משפטים שלא הגיעו לאוזני. כך היא עשתה שלוש פעמים. חרדה וסקרנות השטלו עלי. לא יכולתי לנוע. פחדתי. השקט היה כל כך עמוק עד שחשתי אותו רועם באוזני. לפתע שמעתי זרזיף של מים מתנגש בדבר מה מתכתי. הוא נמשך כמה שניות. בשבילי זה היה נצח. הזירזוף נשמע כרעם בעת סופה. זה נפסק. מבעד לעלטה שפרצה אל אור הירח הרך, עיני פלסו נתיב אל הדמיות במרפסת. אמא, כך נדמה לי, עמדה לפצוח ביללה חגיגית שמקומה רק בשמחות. סבתא בלמה אותה מיד בשששש. סבתא מזדקפת, לוקחת את המסננת, בימים טובים היתה מבשלת בה "אמפויאר", מאכל העשוי משאיריות לחם של יום שבת כשהוא מתובל בפלפל חריף, ושוב העבירה אותו מעל ראשו של יהודה אחי כאילו זה היה ליל הסדר. שלושת הדמויות נעו חזרה אל מיטתו של יהודה. השכיבו אותו בעדינות. השמיכה כיסתה אתו והוא המשיך לישון מבלי לדעת את הקורות אותו. עפעפי היו לי כעופרת. ניסיונותי להחזיק את עיני פקוחות לא צלחו ואני צללתי אל עולם החלומות הגואל. הבוקר קבל אותי בצהלות של כל המשפחה המורחבת. יהודה יושב במרכז החדר וכולם סביבו. עולצים ומאושרים כאילו זכו בירושה מאיזה דוד בלתי ידוע. אמא נגשת אלי ואומרת לי בחגיגיות "יהודה הפסיק להרטיב במיטה".
 

אלמרה

New member
בצלאל!!! ברוך הבא בשם ה'....

כמה התגעגעתי לך ומה יותר משמח מלראות אותך כאן שוב. ספר איך בתפקיד החדש שלך, איך אתה מתקדם בכל המיזמים הגדולים שלך... ומנין הסיפור הקסום הזה? אני נזכר בקזהבלנקה ואת ה"מפוואר" הטעים כל כך, איך אפשר לשכוח... הנופך המיוחד של המלאח, עם הפראן והטראח, וברזי המים והחמאם... כמה סימלי, הערב אנו עורכים מפגש פורום קדם-פורים חגיגי בתל-מונד אצל מיכל ("קונדי" זוכר?) הלואי שתוכל להגיע ואם תוכל להביא איתך את שכנך היקר שלמה... תודה רבה לך בצלאל התגעגענו!
 
קטונתי

אני רואה אותך בצמיחתך המופלאה. איש חלומות אתה. זוכר אני עד כמה חלמתה לבנות אתר הנותן ביטוי מקורי לקהילה רבת מעש ורבת תרבות. הנה אתה מגשים את עצמך ואנוכי רק קרון רכבת המחובר אל הקטר הדוהר קדימה - אתה. ואם תודה, אז לך מגיעה משום שהנך נותן לי, גם אם אני משתמש בכך מידי פעם בפעם, במה ליצירותי, להגיגי ולהשקפותי. אכן אני עסוק לממש חזון הבוער בעצמותי. בית ספר לפיוטים, שירת הבקשות והאנדלוסית. תאר לעצמך בית מדרש הומה תלמידים הלומדים את התרבות שלנו. יש יותר חזון מזה? הקושי היה בגיוס משאבים. תפילה אני לאל עליון כי דרכי תצלח מאחר ומצאתי תורם לנושא זה ויש סיכוי שבית הספר יפעל קודם סיום שנה זו. יש בי הרבה סיפורים הבוערים בעצמותי. הם טמונים בי כמעין המתגבר, וכל שצריך לעשות זה להתחיל להיות מבוע. ומדי פעם בפעם אני מבעבע וקולח והתוצאה - הסיפור שכתבתי על נושא ההרטבה. דרך הסיפור אני מבקש להביא את המנהג והמסורת, אותם דברים קטנים שאין נותנים עליהם את הדעת, אך הם מרכיבים את מערכת הערכים הקיומית שלנו. הסיפור הקצר מתמצת את המבנה המשפחתי והיחסים בניהם תוך העמדת האמונות במרכז חייהם. הייתי שמח לו הייתה מיידע אותי ישירות לאימל שלי על מפגשים כאלה ואחרים ואשמח לתרום את חלקי. שלך בידידות בצלאל דהן.
 
סל התשוקות

סל התשוקות" מכתב מאבא" השאיר עלי רושם עמוק. חשתי פעימה נדירה בקוראי המכתב. בעקבות כתיבתך, הנחתי לפני נייר חלק ואחזתי בידי עט לכתוב את הטרגדיה האנושית. לידה, מהלך החיים והמוות. מהלך זה אני מתאר באופן סימבולי לסל קש שלאורך השנים הולך ומתפורר. זה מול זה - אב המגיע לזקנה ומסביר לבנו את קשיי הזקנה ועל הבן לעשות חסד עם האב ויואיל להבין אותו והזעקה הזועקת מהמכתב - "אל תעזבני לעת זקנה". לעומתו השיר "סל התשוקות" מניח את האצבע על הטרגדיה במקביל לה - גב שחויוח, תשוקת החיים ההולכת ומתפוגגת מהגוף המתפורר. הנה השיר לפניך: סל התשוקות הולך ומצטמק עד למינימום הכרחי, מתבלה מחום היום ומקור הלילה. הסל, שהיה פעם רענן ובעל קשרים חזקים- עכשיו נחלש הוא, נפרם הוא, מתולע הוא. התשוקה, מהסל המצומק שידיותיו נתלשו, דהוי וזוהרו התעמעם כבד משי פרום הנישא ברוח חמסין אל הציה או בהנף הרוח תמרות עשן. עדיין נושא הסל על כתף שחוחה להוסיף עוד תשוקות ועפר בעיניו, והתשוקות, הוי התשוקות הדהויות בסל התשוקות המתפורר. ירושלים/בצלאל/אדר א תשס"ה
 

אלי לוק

New member
היינו כחולמים?...בצלאל.?

השלום למורי ורבי בצלאל דהן היקר מזה חודשים רבים לא שזפתי את עיניי בסיפורייך שבת מרעננת השבת הזאת.... כולי שמחה אחבוש מצנפת חג לראשי אלי לוק
 
היינו כחולמי?

אלי ידידי הטוב, וכי איזה מילים אני יכול לדלות ממאגר השפה העברית להגיד לך את שאני חושב אודותך? אין מאושר ממני ביודעי כי אי שם בישראל ישנו יוצר המתפעם פעימות קצובות ביצירה של יהודי מרוקו. מעט סייעתי בידך? הגאווה כולה שלי משום שאיפשרתה לי להיות לך מנחה. על כן אני הוא החולם בקוראי את יצירותך ובהאזיני לקולך דרך הטלפון. אני חש כלפיך את שאתה כותב לי. בצלאל הגלילי
 

אמרוקאי

New member
סיפור מדהים ביפהפיותו../images/Emo70.gif

ונשמע כאילו נלקח מימי ילדותי... ברוך שובך, בצלאל!
 
ברוך הנמצא

אמרוקאי בוקר טוב, כל אומן, כל יוצר זקוק למחיאות כפיים או לזריקת עגבניות או קריאות בוז. אלה הכלים המאפשרים ליוצר לעמוד אל מול פני הקהל להמשיך ןלהציג את יצירותיו תוך ניסיון לשפר, להעצים את המסרים ולשכלל את השפה. מבחינה זו אני לא נח על זרי דפנה. אני צולל אל נבכי השפה ללמוד את רזיה למען אוכל להגיש לך מנחה בלולה באהבתי הרבה לאנשים טובים כמוך. בהערכה רבה בצלאל
 

בדאוויה

New member
בצלאל היקר, איזה סיפור!!!!


יוווו מה לא הזכרת בסיפור הנפלא הזה - לה פלאס דה-ורדן בית ספר אליאנס קסקאס אמפויאר השינה המשותפת ההשתנה WOW אהבתי לקרוא את הסיפור על כל פרטיו. כל פרט הזכיר לי מצב דומה. תוך כדי קריאה, נזכרתי בהרבה מצבים דומים שחוויתי כשהייתי קטנה. הסיפור נכתב בכזו פשטות אך בעל משמעות רבה למי שגדל באורח חיים שכאלה. תבאק-אללה עליק אכיי. ברוך שובך אלינו, התגעגענו אליך.
 

שרונהה

New member
גם אני אהבתי מאוד את הסיפור הזה

ולי הוא הזכיר את השינה על מיטה אחת בשיטת "ראש-זנב"... תודה לך בצלאל. הסיפור נפלא
 
ראש-זנב

ברוכה הבאה למועדון. אני יודע שהנך יודעת לכתוב היטב. מדוע לא ליזום מקבץ של סיפורים קצרצרים ולאגדם לאוגדן? אני מאמין שזה היעוד שלכם.בצלאל
 
אישה יקרה

באחד השירים שלי אני כותב "אישה האזיני לקולן של מילים/הניחי אוזנך הכרויה על בשרי הקודח/הוי מה חפצתי שאת מה את אומרת לי/העלי לי מהאוב לספר לאחרים/." מדוע לא תשתפי אותנו? העלי על הכתב, ספרי את הסיפור כי הם חסרים לנו להשלמת המשבצת התרבותית. מדוע תסתתרי מאחורי הזיכרון האישי והמשפחתי? אנחנו זקוקים לסיפורים האלה. אם את חוששת לכתוב, אנא ממך ספרי לי את הסיפור ואני אעלה אותם על הכתב. הנה האימל שלי [email protected] בעשותך כן את ואחרים מביאים חשיפה למהות שלנו. בהכרכה רב, בצלאל
 

wan

New member
בצלאל איש יקר כאות הוקרה הנה


במיוחד בשבילך...מפפוואר מבית היוצר שלי. ולכבוד הסיפור המופלא.. שכמו לכולם הזכיר לי ימי ילדות. מפפואר בשבילי..הוא זכרון ילדות מופלאה. סבתא מופלאה. משפחה חמה. וריחות משכרים של תיבול המפוואר... לא ישנו ראס ודנבא...אבל החמימות המשפחתית. והשינה על הרצפה..על מזרונים מוכרת, בעיקר מאירועים משפחתיים, בהם כל המשפחה התארחה לימים ספורים. גם הטכס הזה מוכר. כמו עוד טכסים אחרים. התאורים הציוריים שלך... שובים נפש ודמיון.. תודה לך אהבתי מאד את הסיפור ,ואת השיר... וברוך הבא ביק .התגעגענו אליך.
 
מפפוואר

שלום, אני חסיד של מאכלים מסורתיים. והמאכל הזה העשוי מלחם הוא תמצית ההויה האישית שלי. מאכלים הם סיפור תרבות הקשור לערכים, ולהשקפת עולם על נושא המזון בקיום האנושי בטח בקיום היהודי. את מספרת על האהבה שבאותו מאכל נהדר ומשביע ודרכו את מעלה זיכרונות מבית סבתא, החמימות המשפחתית (לצערי הולכת ונעלמת), והריחות, הוי הריחות המופלאים האלה של זוג עניים בוהות בסבתא והנחריים שאינן פוסקות מלשאוב אותן והפה המעלה לחות לעצם הרעיון שעוד מעט נטעם מהקסם הזה. אכן, השינה על הריצה, היה בזה מעין פולחן משפחתי. כל המשפחה נוטלת חלק באירגון הזה. איזו המולה. צריך לכתוב על אירוע זה שהיה מיוחד במינו בעיקר בימי שמחה או אבל. בהערכה רבה, בצלאל
 

wan

New member
מפוואר- אין כבושם הזה...לשמח לבב

ומפוואר..כמה שהוא פשוט...(ממש גורמה בעיניי) ואף נקרא אוכל אביונים... בעיניי הוא תמצית המטבח שלנו... הכל יש בו כפי שכתבתי קודם. ואף יותר. ראשית כיבוד פת הלחם...שנותרה. רצון האם לשמח לבב ונפש בני ביתה... והכנת התבלין המיוחד שדורשת מספר ימים ... המציאו את המאכל המופלא הזה... שכל ייחודו כמובן הוא בתיבולו... ובאהבה בה מצפים לו ..(אלהיבה)ומגישים אותו... וצורת האכילה הברברית?.. כמובן בעזרת יד ימין...לוקחים מעט מן המפוואר מכינים ביד בין האצבעות מן קציצה קטנה ואוכלים. ואיך לא נזכיר את הסלטה מש'וויאה ,שאי אפשר בלעדיה כשאוכלים מפוואר... והסלט חייב להיות חרפרף
...מאד... והמפוואר חריף גם...
וכך מזיעים ..
אוכלים.. ומשמיעים קולות הנאה...
כולנו גדלנו על מפוואר במיוחד אחרי שבת..(ואף אחד לא סופר קלוריות כשאמא מכינה מפוואר) כי אז נותר לחם .. ואם נאפה בפרנה .. על אחת כמה וכמה טעמו היה משובח ביותר. ואמהות שלנו..חלילה יבזבזו מצרך יקר זה? ואיך לא נזכיר ונספר ונהלל את התבלין המיוחד... שבו תובל המפוואר... תערובת בישום ייחודית וארומטית זו ,נרקחה.ונכתשה, במיוחד עבור המפוואר.. מי שלא הריח את התערובת ... לא הריח בושם משכר מימיו.... ואצלנו "ימנה" דודתו של אבי ואחותה של סבתא אסתר שתיהן עליהן השלום(זכר צדיק שיוזכר ביום ששי...מעלותיו רבות כך נאמר לי). שחיה עמנו כל החייה. וגידלה אותנו באהבת אין קץ.(לא היו לה ילדים משלה..ואנחנוהיינו תמצית חייה כך גם אבי ) היית אמונה על הכנת התערובת הסודית הזו.. כמו עוד מעדנים רבים בביתנו. להם אמא לא התפנתה.מחמת עיסוקה ..גידולנו... ימנה נפטרה לפני הרבה הרבה שנים...אי שם בשנות השבעים. אישה יפה ומיוחדת. כשרון ...נחשבה לאחת מרוקמות התחרה הטובות בסקורה..לפי אבא שלי... כך גם כתופרת שמלות מרוקאיות... לפי אבא הש'יח או לא ממש יודעת כיצד נקרא המכובד.. נהג להזמינה אליהם לביתו. לחודש ימים לפני חגים ואירועים. להכין את כל מלבושי המשפחה .. והוא מוסלמי.. כיבד אותה מאד. ואף העמיד לרשותה מבשלת יהודייה ומטבח כשר..שהכין עבורה רק אוכל כשר.. סיפור ששמעתי מאבא.. ממש מרגש בעיניי. ימנה בעיניי ...ובזכרוני תמיד תהיה דמות שקיבלתי ממנה המון... ועוד אספר עליה.... ולמה הסיפור על ימנה? כי עד היום אני שומרת אצלי כאוצר. צנצנת מתערובת התבלין האחרונה שימנה שקראנו לה כמובן"טאטא"שזה דודה..הכינה במו ידיה... התערובת הזו עברה אתי יבשות וימים. ובסוף מחשש שמשהו יקרה לה... איפסנתי אותה אצל אמא במקרר.. אחרי שהשבעתי אותה שנועדה רק להרחה...שלא תתבזבז.. לתערובת הזו קוראים "אמגור" והיא סוד משפחתי... והסוד חרוט היטב בזכרוני כמו בסרט... סרט הכנת התבלין.. יום אחד מקווה לכתוב עליו.. ובזכותך בצלאל. ועידודך..ועידוד החברים כאן... להיזכר. הנה גם אני הוצאתי עוד משהו (מהלימביק בראן...) גם אם קצת לא לפי כללי הכתיבה והסדר... שהרי טיבם של רגשות והתרגשות.....היא לא תמיד סדר..אז עמכם הסליחה. ותודה שהגעתם עד הלום.. אוהבת אותכם מאד
ושזכות צדיקים תעמוד לנו תמיד. ימנה היית אישה צדקת... ומוקדש לימנה...אישה מופלאה ...יהי זכרה ברוך אמן!
 

אלמרה

New member
WAN!!!! אכן ניכרת המורשת שירשת....

והדודה ימנה היתה ללא ספק צדקת גדולה. כעת אני מבין כי ממנה ירשת לא רק צנצנת תבלינים נדירה אלא גם את החוש המיוחד, המשמש אותך בכל מעשי ידייך בבישול. החוש הזה הופך לתחושה שכזו, והתחושה משנה צורה ל"אמא של כל התבלינים" - אהבה! ותוסף התבלין הזה, שנמצא בך ובכל מעשי ידייך, מעשיר כל שארית של פרור לחם, ומפ(ו)אר את מתכונייך וצורת ההגשה הנאה - וכל ההעולם מתברך בכשרונך. אשרינו שזכינו במתנת אל שכזו, ומהרצון לתעד פה ושם כמה מתכונים, פיוטים, פתגמים או אמונות תפלות, הגענו לרבדים כה עמוקים, הסרנו קליפות יבשות ואנחנו ממש נהנים לגעת בבשר החי של מה שמאחד אותנו: מסורת, תרבות ומרוקו. אלפי תודות לך על חשיפת פן זה שלך, את אישה רגישה וכולנו נייחל לדברים הבאים שהבטחת לספר לנו עליהם.
 
למעלה