אמרוקאי הנה כל הסיפור, כל השיר
מתוך "הטור השביעי" 1995, שאותו כתב נתן אלתרמן, המשורר, ענק הרוח, שככל שאני מעמיקה בכתביו, אני מבינה איזה אדם גדול הוא היה. הרקע לכתיבת "ריצתו של העולה דנינו" היה כאשר עשו שליחי העליה מיונים ליהודי מרוקו, החליטו שם מי יעלה לארץ ומי לא יעלה... רק את הבריאים רצו פה. והיתה גם הגבלה, משפחות עם יותר מחמישה ילדים לא הורשו לעלות לארץ... מסתבר ששיר זה מאד מאד ארוך. שלמה בר שר רק את החלק האחרון שלו. זהו שיר מאד חשוב לעלייה המרוקנית. אולי אחד החשובים שנכתבו אי-פעם. כי מי שבאמת רוצה להבין את ההיסטוריה צריך לקרוא אלתרמן...... חשוב מאד גם להבין שהשיר המצמרר הזה אמנם מתאר אירועים שקרו, אך המציאות ההיסטורית היא לא שיר... היא הרבה יותר מורכבת.... אלתרמן כתב את השיר בעקבות האירועים שקרו וגם בתגובה לכתבות שונות שפורסמו בעיתוני היום של אז, אודות המיונים וההגבלות של יהודי מרוקו לעלייתם לארץ... והנה השיר במלואו כפי שנכתב על ידי נתן אלתרמן בטור השביעי: "ריצתו של העולה דנינו, נתן אלתרמן, הטור השביעי, 1955. "דבר" לפני שבוע, כתבה פִרסֵם בשבח שלוחינו. אלה הממונים לִבְרוֹר ולמיין, בשם שיבת-ציון ובשם- חוקהּ, את משפחות גולת מרוקו בתור. סיפרה הכתבה, בתוקף ובהבלט, על קשי מלאכתם של הממיינים... על עשנה וכוויתה... על מרי ליבם המתלבט והמסב, אפילו, נדודי שינה... קראתי הדברים. הבנתי עד מאד לקודש עמלם, להקלעם בצר בין החובה ובין המרי והדמעות ושלל התחבולות של המחכים לגזר... ובכל זאת, בקראי את התאור הזה הרגשתי: לא הלבט הנפשי הלה ראוי לתשומת לב ראשית במחזה... הוא, חרף כל, ענין שני במעלה. הוא, חרף כל ענין, שני במעלה, מצד חשיבותו לפרט ואף לכלל, כנגד משמעות המרי והאלה של קטע שכזה דרך משל: "צריך היית לראות אותנו בעבודה לפני חודשים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה - בכו בדמעות - את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור, בריא וחבוב, ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מאד החלו הדברים חודרים להכרתו... נורא היה בזעמו... "אתה רואה שנים אלה?" צעק. "אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמישה". א. אורן, 'דבר', מפי אחד מאנשי צוות-המיון. כן, קטע שכזה. איני יודע מה דעתכם על-כך. דעתי על-כך היא שאולי בקום חוקנו זה חרדה האדמה תחתינו ותקרא: הם - לא אתם - בניי! דעתי היא כי בכך שוּנה ויתעות יסוד יצרי-אומה ונסתלף טבעה ונתבזה כוחה אשר כשל משאת את שני התינוקות בין השבעה. דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים בכל אותם חדרי-מיון, עומדה בלי ניד שיבת ציון והיא יום-יום מוכה פנים. ביד חוקה נוחה ופחדנית. "ההגבלה בטלה לפני חודשים"... כן. אך אין היא כי אם פרט. לכן יובא נא כאן עוד קטע של הווי. כמעט לא יאמן דברו, אך לוּ נקשיבה לוֹ בראש מורכן: "בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת... הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו.... - באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. -- המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'. ש. טבת, 'הארץ' כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר. גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם. דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר ורץ, ותינוקיו רואים דומם. דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון ציוותה עליו קפץ, והוא, בעיגולו, אץ, אץ, ובלבבו תפילה לאל עליון כי יעזרו לבל נרגיש חולי רגלו... ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל: רוץ, רוץ, עבדי דנינו... רוץ כי לא תמעד. אתך אני! אם זה החוק-לישראל, יכול נוכל לו שנינו כאחד! רוץ, רוץ, עבדי דנינו... עזרך אני... רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך. אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי אשר זיוה נוצץ בדמעך."
