הדס בפסטיבל מרוקו מאת דוד אלמוזנינו
חלק 1 נכון. התבגרתי מעט, ידעתי שאני נראה שונה. שפם, שער מגודל, בגדים אחרים. לא נראה לי שזיהתה אותי, הרי לא התראינו לפחות חמש שנים... אבל אני זיהיתי אותה ועוד איך. מרחוק, ברחוב, בין כל ההמונים שנעים מכאן לשם בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אבל אך לא אזהה אותה? הרי לא הפסקתי אף פעם לחשוב עליה .כל הזמן, ממש כמו אז, לפני חמש שנים כשעבדנו יחד באילת עבור המענק הצבאי. גם בתחנה המרכזית הישנה היא הייתה יפה. נורא יפה. אולי אפילו יותר יפה מפעם. היא מצאה חן בעיניי, בלי איפור, בשער לא צבוע ושמלה דקה וכחולה לגופה. עמדתי בצד השני של הרחוב, מביט עליה עומדת בתחנה והתלבטתי. לחצות? לא לחצות. לחצות? לא לחצות... בסוף ציוויתי על פי להיפתח, ואחר כך גם להשמיע קול. "תקרא לה!" אמרתי לעצמי בנחישות, "פשוט פתח את הפה וקרא לה!" ציוויתי על עצמי, אז שמעתי את עצמי אומר בקול "הדס!", והיא הסתובבה ועיניה ננעצו בי יכולתי לראות בפניה שהיא בהלם גמור. חציתי. לחצנו ידיים, יכולתי לראות את העיניים שלה סופרות את הקמטים שנוצרו סביב עיניי, היא עמדה שם מבולבלת, ובוהה . היא הסתכלה עליי, הסתכלה בי, ואחר כך ישירות לתוך עיניי ,לא מאמינה, "ואוו!" היא אמרה "זה אתה?" חצי שואלת, חצי מבינה. "אז את כן מזהה אותי!" חשתי הקלה. יכולתי להרגיש את הדם שוטף את פניי. עיני נאחזו בעיניה הגדולות, אני מחייך וזונח את כל הרגשות הרעים בצד והתחבקנו ארוכות, חיבוק אוהב. אלוהים! כמה התגעגעתי לחבק אותה אני ליטפתי את לחיה בכף ידי ואחר כך החזקתי את פניה בידיי ואז קלטתי שאנחנו למעשה באמצע הרחוב וכל עיני הנוסעים מופנים אלינו, ומיהרתי להתרחק. "מה אתה עושה פה?" היא שואלת, "בדיוק מה שאת עושה פה!" אני עונה, "נוסעת, לא? "את רוצה שנשב באיזה מקום שקט לדבר?" שאלתי. "לא, לא, אני רוצה לאילת. אני מתגעגעת לים, יש "פסטיבל מרוקו" אני רואה אותך ומיד נזכרת באילת". הפתיעה אותי . עשר דקות אחר כך ישבנו באוטובוס הנוסע לאילת. חשתי צורך לצבוט את עצמי. החזקנו ידיים. נסענו זמן רב באוטובוס החם והצפוף. הוא נעצר רק אחרי כמה שעות ליד פארק באחד הקיבוצים, המון דשה ירוק ופרחים. הנהג מודיע על הפסקה של עשר דקות, ירדנו מהאוטובוס, עדיין מחזיקים ידים והולכים על הדשה הרך, זאת שעה טובה לחידוש קשרים אבודים. אנחנו מתיישבים על הדשה הלח, היא מחייכת, מביטה לתוך עני, אני מתקרב אליה ומניח את ידי על הבטן הרקה שלה מלטף אותה, היא מחייכת, מביטה לתוך עני הרמתי את ידי קצת יותר למעלה ונגעתי בחזה שלה אין תגובה, ניראה לי שהיא אפילו אהבה את זה, חיבקתי אותה, אנחנו חוזרים לאוטובוס הממשיך בנסיעה. עדיין לא הגענו ל"פונדק רימון" לשנינו יש מבטים בוחנים, הנהג הפעיל את הרדיו, אך נשמעה רק שריקה מעצבנת.אין קליטת רדיו בכביש הערבה. שכחתי כמה הדרך לאילת ארוכה. רוב הדרך הדס העבירה בשינה כשראשה מונח על כתפי. לבסוף ראינו כתם כחול עמוק מתקרב אלינו ואחר כך את צלליות בתי המלון וידענו שהגענו סוף סוף לאילת, בתחנת "אגד" הישנה המתינו שוכרי יחידות הדיור, ומיטות ללילה אחד, הם נדחפו בין נוסעי האוטובוס ולא נתנו לנו לרדת, הצלחנו להתחמק מהם ולקחנו מונית ישר לחוף הים. היא לבשה בגדי ים ורוד ואני שמתי עלי "טי- שרט " חדש. הייתה כבר שעת דמדומים הים היה שקט, השמים וההרים אדומים כדם. התיישבנו אחד ליד השני קרוב למים בבית קפה קטן בחוף. את אילת אני אוהב מאד, אפילו התרגלתי לחום הכבד כאן , הורגלתי להסתכל על הים שעות על גבי שעות. לפני הגיוס לצבא הייתי נוהג לשכב שעות על החוף עם חברים ותיירים ופשוט לחלום. רוח קרירה ומלוחה באה מהים, התחיל להחשיך המלצר הערבי מירושלים- המזרחית הביא קנקן קפה וכוסות והתיישב לידנו. אחרי מלחמת "ששת הימים" מלצרים רבים מירושלים- המזרחית שדברו אנגלית מצאו עבודה במלונאות באילת. אחרי שהלך, היא הסתכלה עלי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה " "-אני עדיין אוהבת אותך אתה יודע? " "-לא ידעתי"!, לא אמרת לי אף פעם שאת אוהבת אותי". "-ואתה אוהב אותי"? שאלה "-כל הזמן!, עניתי,"כל הזמן!", אנו מעבירים את השעות הנעימות אני מחייך לכל עבר ומרגיש פשוט נפלא. כל כך נפלא שאני מתחיל לחשוב שהיה שווה לסבול בלעדיה, על מנת שתגיע להבנה שהיא רוצה להיות איתי ושטוב לה איתי, שהיא רוצה שנמשיך להיות ביחד, ושיותר לא נפרד...לעולם לא! ההרים מסביב אדומים כדם, אלה קרני השמש אחרונות ששוקעות בים האדום, זה ניראה כציור, קצת "קיטש", נזכרתי שהיתי יושב שעות ליד כן הציור ומצייר את הנוף של המפרץ. שאלתי אותה: -"מה לך ולפסטיבל מרוקו"? -"בזמן האחרון יש לי רצון עז לחזור לשורשים המרוקאיים של". -"מה קרה פתאום? אף פעם לא ידענו שאת בכלל ממוצא מרוקאי כל החברים שלך אשכנזים". אז אגלה לך את סודי!. "עוזרת- גננת שלי היא מרוקאית אסלית היא סיפרה לי בדיחה על המרוקאים. שאלתי אותה מהיכן זה והיא אמרה לי מאתר בשם "קוסקוס" אתר עם שורשים. וזה בדיוק מה שאני מחפשת, זה שורשים אתה מבין. לא ידעתי שיש אתר כזה לא ידעתי על קיומם וזה מאוד מרגש לדעת שיש מקום שניתן דרכו לנגוע בשורשים שלנו שורשים שהמציאות לצערי טשטשה על מנת לזרום עם כולם". כל הכבוד למי שיזם. כל הכבוד לכל מי ששומר בקנאות על התרבות וניצני השורשים. אני יודעת שיש היום עוד אתרים.להיות מרוקאי זה להיות גאה. זה לא רק תרבות, זה חום אנושי שלא ניתן לתאר במילים. -"ומצאת בדיחות"? -"לאתר שנכנסתי לאתר מצאתי עשרות בדיחות". - "אילו לא הייתי שומעת את הבדיחה לא הייתי מודעת על קיומו של האתר וכמוני יש המון. אז נכון גם לכך צריך חשיפה. אך החשיפה תהייה ממני , ממך, ומכל מי שמכיר וניכנס לאתר.אתה מתאר לעצמך, אתר שכולו מרוקאים אתר שכולו שורש אחד ענק אתה חייב להיכנס" -"יש גם מתכונים"? "-עזוב אוכל יש אנשים אפשר לכתוב, פוסטמה יש פורום יש חום אנושי" וזה מה שהביא אותי להיכנס לפורום.
חלק 1 נכון. התבגרתי מעט, ידעתי שאני נראה שונה. שפם, שער מגודל, בגדים אחרים. לא נראה לי שזיהתה אותי, הרי לא התראינו לפחות חמש שנים... אבל אני זיהיתי אותה ועוד איך. מרחוק, ברחוב, בין כל ההמונים שנעים מכאן לשם בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אבל אך לא אזהה אותה? הרי לא הפסקתי אף פעם לחשוב עליה .כל הזמן, ממש כמו אז, לפני חמש שנים כשעבדנו יחד באילת עבור המענק הצבאי. גם בתחנה המרכזית הישנה היא הייתה יפה. נורא יפה. אולי אפילו יותר יפה מפעם. היא מצאה חן בעיניי, בלי איפור, בשער לא צבוע ושמלה דקה וכחולה לגופה. עמדתי בצד השני של הרחוב, מביט עליה עומדת בתחנה והתלבטתי. לחצות? לא לחצות. לחצות? לא לחצות... בסוף ציוויתי על פי להיפתח, ואחר כך גם להשמיע קול. "תקרא לה!" אמרתי לעצמי בנחישות, "פשוט פתח את הפה וקרא לה!" ציוויתי על עצמי, אז שמעתי את עצמי אומר בקול "הדס!", והיא הסתובבה ועיניה ננעצו בי יכולתי לראות בפניה שהיא בהלם גמור. חציתי. לחצנו ידיים, יכולתי לראות את העיניים שלה סופרות את הקמטים שנוצרו סביב עיניי, היא עמדה שם מבולבלת, ובוהה . היא הסתכלה עליי, הסתכלה בי, ואחר כך ישירות לתוך עיניי ,לא מאמינה, "ואוו!" היא אמרה "זה אתה?" חצי שואלת, חצי מבינה. "אז את כן מזהה אותי!" חשתי הקלה. יכולתי להרגיש את הדם שוטף את פניי. עיני נאחזו בעיניה הגדולות, אני מחייך וזונח את כל הרגשות הרעים בצד והתחבקנו ארוכות, חיבוק אוהב. אלוהים! כמה התגעגעתי לחבק אותה אני ליטפתי את לחיה בכף ידי ואחר כך החזקתי את פניה בידיי ואז קלטתי שאנחנו למעשה באמצע הרחוב וכל עיני הנוסעים מופנים אלינו, ומיהרתי להתרחק. "מה אתה עושה פה?" היא שואלת, "בדיוק מה שאת עושה פה!" אני עונה, "נוסעת, לא? "את רוצה שנשב באיזה מקום שקט לדבר?" שאלתי. "לא, לא, אני רוצה לאילת. אני מתגעגעת לים, יש "פסטיבל מרוקו" אני רואה אותך ומיד נזכרת באילת". הפתיעה אותי . עשר דקות אחר כך ישבנו באוטובוס הנוסע לאילת. חשתי צורך לצבוט את עצמי. החזקנו ידיים. נסענו זמן רב באוטובוס החם והצפוף. הוא נעצר רק אחרי כמה שעות ליד פארק באחד הקיבוצים, המון דשה ירוק ופרחים. הנהג מודיע על הפסקה של עשר דקות, ירדנו מהאוטובוס, עדיין מחזיקים ידים והולכים על הדשה הרך, זאת שעה טובה לחידוש קשרים אבודים. אנחנו מתיישבים על הדשה הלח, היא מחייכת, מביטה לתוך עני, אני מתקרב אליה ומניח את ידי על הבטן הרקה שלה מלטף אותה, היא מחייכת, מביטה לתוך עני הרמתי את ידי קצת יותר למעלה ונגעתי בחזה שלה אין תגובה, ניראה לי שהיא אפילו אהבה את זה, חיבקתי אותה, אנחנו חוזרים לאוטובוס הממשיך בנסיעה. עדיין לא הגענו ל"פונדק רימון" לשנינו יש מבטים בוחנים, הנהג הפעיל את הרדיו, אך נשמעה רק שריקה מעצבנת.אין קליטת רדיו בכביש הערבה. שכחתי כמה הדרך לאילת ארוכה. רוב הדרך הדס העבירה בשינה כשראשה מונח על כתפי. לבסוף ראינו כתם כחול עמוק מתקרב אלינו ואחר כך את צלליות בתי המלון וידענו שהגענו סוף סוף לאילת, בתחנת "אגד" הישנה המתינו שוכרי יחידות הדיור, ומיטות ללילה אחד, הם נדחפו בין נוסעי האוטובוס ולא נתנו לנו לרדת, הצלחנו להתחמק מהם ולקחנו מונית ישר לחוף הים. היא לבשה בגדי ים ורוד ואני שמתי עלי "טי- שרט " חדש. הייתה כבר שעת דמדומים הים היה שקט, השמים וההרים אדומים כדם. התיישבנו אחד ליד השני קרוב למים בבית קפה קטן בחוף. את אילת אני אוהב מאד, אפילו התרגלתי לחום הכבד כאן , הורגלתי להסתכל על הים שעות על גבי שעות. לפני הגיוס לצבא הייתי נוהג לשכב שעות על החוף עם חברים ותיירים ופשוט לחלום. רוח קרירה ומלוחה באה מהים, התחיל להחשיך המלצר הערבי מירושלים- המזרחית הביא קנקן קפה וכוסות והתיישב לידנו. אחרי מלחמת "ששת הימים" מלצרים רבים מירושלים- המזרחית שדברו אנגלית מצאו עבודה במלונאות באילת. אחרי שהלך, היא הסתכלה עלי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה " "-אני עדיין אוהבת אותך אתה יודע? " "-לא ידעתי"!, לא אמרת לי אף פעם שאת אוהבת אותי". "-ואתה אוהב אותי"? שאלה "-כל הזמן!, עניתי,"כל הזמן!", אנו מעבירים את השעות הנעימות אני מחייך לכל עבר ומרגיש פשוט נפלא. כל כך נפלא שאני מתחיל לחשוב שהיה שווה לסבול בלעדיה, על מנת שתגיע להבנה שהיא רוצה להיות איתי ושטוב לה איתי, שהיא רוצה שנמשיך להיות ביחד, ושיותר לא נפרד...לעולם לא! ההרים מסביב אדומים כדם, אלה קרני השמש אחרונות ששוקעות בים האדום, זה ניראה כציור, קצת "קיטש", נזכרתי שהיתי יושב שעות ליד כן הציור ומצייר את הנוף של המפרץ. שאלתי אותה: -"מה לך ולפסטיבל מרוקו"? -"בזמן האחרון יש לי רצון עז לחזור לשורשים המרוקאיים של". -"מה קרה פתאום? אף פעם לא ידענו שאת בכלל ממוצא מרוקאי כל החברים שלך אשכנזים". אז אגלה לך את סודי!. "עוזרת- גננת שלי היא מרוקאית אסלית היא סיפרה לי בדיחה על המרוקאים. שאלתי אותה מהיכן זה והיא אמרה לי מאתר בשם "קוסקוס" אתר עם שורשים. וזה בדיוק מה שאני מחפשת, זה שורשים אתה מבין. לא ידעתי שיש אתר כזה לא ידעתי על קיומם וזה מאוד מרגש לדעת שיש מקום שניתן דרכו לנגוע בשורשים שלנו שורשים שהמציאות לצערי טשטשה על מנת לזרום עם כולם". כל הכבוד למי שיזם. כל הכבוד לכל מי ששומר בקנאות על התרבות וניצני השורשים. אני יודעת שיש היום עוד אתרים.להיות מרוקאי זה להיות גאה. זה לא רק תרבות, זה חום אנושי שלא ניתן לתאר במילים. -"ומצאת בדיחות"? -"לאתר שנכנסתי לאתר מצאתי עשרות בדיחות". - "אילו לא הייתי שומעת את הבדיחה לא הייתי מודעת על קיומו של האתר וכמוני יש המון. אז נכון גם לכך צריך חשיפה. אך החשיפה תהייה ממני , ממך, ומכל מי שמכיר וניכנס לאתר.אתה מתאר לעצמך, אתר שכולו מרוקאים אתר שכולו שורש אחד ענק אתה חייב להיכנס" -"יש גם מתכונים"? "-עזוב אוכל יש אנשים אפשר לכתוב, פוסטמה יש פורום יש חום אנושי" וזה מה שהביא אותי להיכנס לפורום.
