יהודי מרוקו - סופרים וסיפורים

[חנה של הצאט]

../images/Emo45.gifהיי דוד אלמוזנינו../images/Emo140.gif

היי דוד חן חן לך על ההקדשה , אחלה סיפור מחכה לעוד סיפורים

 

[RANOFROY]

לדוד ממוגדור מגוגול../images/Emo168.gif

דוד ידידי !לא יעזור לך כי אני רוצה אחד עם הקדשה

!

 

[דויד אלמוזנינו]

הספר" ארמונות ובוסתנים" מחיר מיוחד

לכל הגולשים שלום רב! הוצאת גלורי ואני רוצים לפנק את המרוקאים שלנו גולשי תפוז, "תרבות מרוקו" לכבוד החג והצענו מחיר ממש מיוחד לספר 35 ש"ח עבור ספרים שיוזמנו דרך "ברית יוצאי מרוקו". אפשר לרכוש את הספר במשרדי "הברית" בטלפון 03 6054241 , הספר ישלח עד הבית. או להמתין שיגיע לחנויות הספרים. אני שומע תגובות טובות מהקוראים שהספיקו לקרא את הספר באילת. להשתמע דויד

 

[חנה של הצאט]

היי דוד אלמוזנינו

אתה יודע שגם בעלי גימלאי של המישטרה...הבת שלי שוטרת ביס"מ...הבן שלי שוטר צבאי....כולם משרתים במחוז הצפוני.

 

[שרונהה]

יהודי מרוקו - סופרים וסיפורים../images/Emo63.gif

באמצעות סיפורים, ניתן ללמוד הרבה על היהודים במרוקו, אורחות חייהם, מנהגיהם ועוד ועוד.... כולכם מוזמנים להגיב לסיפורים המסופרים כאן ולהוסיף סיפורים שכתבתם, ששמעתם עליהם, שסופרו לכם ונשארו בזכרון. הביאו אל הכתב, לכאן כל פיסת סיפור.

 

[דויד אלמוזנינו]

יהודי מרוקו - סופרים וסיפורים

שרונה ואלמרה היקרים!! אתם עושים טוב בזה שאתם מעודדים את הגולשים להגיב על סיפורים המופיעים בפורום מנסיון אני אומר לכם זה מעודד את הכותבים להמשיך לכתוב שבת שלום לכם דויד.

 

[דויד אלמוזנינו]

השוטר לפקוביץ/דויד אלמוזנינו

הסיפור מוקדש לכל השוטרים בדימוס, ולאוהבים את "השוטר אזולאי" של אפריים קישון, התגייסתי למשטרת ישראל ב-66 בתקופת "המיתון" לא הייתה עבודה בחוץ והרבה צעירים אחרי צבא התגייסו לשורות במשטרה, שירתי בתחנת קריית- שמונה, התחנה היחידה במדינה עם רוב מ ר ו ק א י היחידי שלא היה מרוקאי בתחנה היה רשט (רב שוטר) רומני בשם אברהם לפקוביץ (בתקופה של הסיפור "אשת החייט"). השוטרים הוותיקים בתחנה שהיו כמעט בני חמישים התגייסו עם קום המדינה. פיקוד המשטרה דאז שהיה זקוק לשוטרים (הזרוע המבצעת) גייס חיילים למשטרה ללא שום הכשרה מיוחדת לכך. כאשר אני הגעתי לעבודה מצאתי משטרה רדומה עם חוק מנדטורי יבש. אני שוטר "המיתון" אהבתי במיוחד לטפל בסכסוכים בתוך המשפחה כנראה אהבתי הגדולה לסיפורים אנושיים .(יצאתי מבית המתלוננים רק אחרי שהשלמתי בין בני הזוג) היו גם סכסוכי שכנים רבים. הייתי מגיע למקום האירוע גובה עדויות על כל השתלשלות האירוע כפי שלמדתי בקורס שוטרים, כל סיפור (עדות) כתבתי מהתחלה עד הסוף, כאשר הייתי מגיע לתחנה הסמל היה צועק עלי "למה אתה כותב כל כך הרבה, בסופו של דבר זה הולך לפח". אברהם לפקוביץ כבר 20 שנה במשטרה, הוא אומר לאשתו שבתחנה שמו לו רגל ולא נתנו לו להתקדם. השוטר הזה, מהיום שהתגייס למשטרה, ב-48 אכל רק חרא. אני אומר לכם, ח-ר-א ב-ח' רבתי. השוטר התמים לכאורה, שיר הלל מלא חמלה לאנושיות, שמנסה בכל כוחו להשכין שלום בכל מצב, שעובד כמו חמור, עודנו עונד את דרגות הרב שוטר ועומד להשתחרר בגיל חמישים מהשרות בדרגת רב שוטר. האיש משכיל, טוב לב, רגיש ומסור נדפק מכל הכיוונים. גם עבד בסיור במשמרות הכי גרועות. גם המשכורת חרא, גם העבודה חרא, וגם קיבל משימות עוד יותר גרועות ממה שהיו לו מלכתחילה וגם הביא בקושי משכורת הביתה ובסוף כולם שונאים את השוטרים וחושבים שהם טיפשים, עזבו אתכם מההתפתלויות האלה עכשיו, אני אומר לכם כאן ועכשיו - שוטרים לא טיפשים. גם הילדה שלו הבלונדינית היפה בקושי מכירה אותו, גם אישתו עשתה לו ת'מוות שיתפטר מהמשטרה, ובסוף כשהבינה שהוא לא עוזב עשתה לו ת'מוות בריבים מטומטמים שלא נגמרים. אבל הכי גרוע בחיים שלו היה הלילה שבא עייף מהמשמרת ותפס אותה שוכבת עם שוטר מרוקאי, וזה פגע בו הכי הרבה מזל שהשאיר את האקדח בתחנה, אחרת היה עושה את שטות חיו. הוא עזב את הבית בכעס. רצה להתגרש, מסתבר שהעורך דין שלו שונא שוטרים ותמורת הסכום שקיבל לא היה מוכן להתאמץ מספיק, ואמר לו "אם תתגרש תיתן לה את הבית וגם תשלם לה שלושת 'רבעי מהמשכורת שלך. ותאלץ לעשות עבודות בשכר כל החיים שלך כדי לגמור תחודש, כל שבת תעבוד במגרש הכדורגל המקומי". ואיך לא- ירגיש רע ומושפל. הוא חזר מלא שנים אחורה וחשב ושלעולם לא יצליח לצאת מהבוץ הזה. מבינים תקטע? בן-אדם נותן ת' נשמה למדינה, למשטרה, ובסוף נדפק מכל הכיוונים. הוא נלחם בכל העולם כדי לצאת לקורס סמלים ובסוף לא יצא, לא נתנו לו קידום כי הסתכסך עם המפקד שלו, זגורי שאינו מוכן לקדם אותו.זגורי הוא בן מחזורו בבית ספר לשוטרים למדו יחד בשפרעם ישבו אחד ליד השני בקורס שוטרים " אי-קידומו של לפקוביץ נובע מעובדה פשוטה: הוא לא מביא מספיק דוחות תנועה ולא תופס פושעים." כתוב בתיקו האישי. מועד חידוש החוזים מתקרב, והפעם המפקד מתכנן ללכת עד הסוף עם סילוקו של לפקוביץ מהמשטרה רק נס יכול להציל אותו. בקיצור, בשלב מסוים, נמאס לו מהכל. מהחיים שלו, שהפכו לחיים הכי שגרתיים נמאס לו מההפליה במשטרה. נמאס לו מהקצינים שלו. נמאס לו מהמערכת. נמאס לו מהמדינה. אז הוא החליט ואצל לבקוביץ החלטה זאת החלטה, הוא החליט לראות את העולם קצת אחרת. לעבוד עוד קצת, אבל רק קצת - לא יותר מדי. לעשות גמול השתלמות, אולי תואר ראשון כדי להוסיף כמה מאות שקלים למשכורת. להיפגש קצת יותר עם הבת שלו הקטנה, לשפר את היחסים עם אשתו אולי לחזור אליה. לא בגלל שאהב אותה עדיין - מה פתאום. רק כדי להסתדר קצת עם המצב הכלכלי, להרים את הראש מעל המים. לבקש מהמשטרה איזה הלוואת גישור עד שהוא יסתדר. לדאוג קצת יותר שהוא יקבל את מה שמגיע לו באמת. לחייך קצת. להאמין שהכל יהיה בסדר, ולעשות הערכת מצב לקחת פסק זמן , הוא לא ממהר, הוא מסתכל על הדברים קצת אחרת, בפרופורציה. מאמין שבסוף יהיה טוב. לילה אחד בתחנה במשמרת בליל ירח מלא כשהוא לבדו עם עצמו כשרק קולות הצרצרים נשמעו מהעצים הסמוכים הרים ידיו לשמיים וצעק בקול "ריבונו של עולם, אין רחמנות על הבנאדם תן הזדמנות, תן רק טיפת מזל". למחוורת זגורי, מפקד התחנה כאילו קבל פקס מאלוהים. מזמין אותו למשרדו ואפילו מגיש לו קולה קרה. מפקד התחנה מחייך נינוח, ולבקוביץ מתוח והאולקוס התחיל לכאוב, מועד חידוש החוזים מתקרב, הוא בטוח שעומדים לפטר אותו. אבל לא, המפקד הזכיר לו אפילו את התקופה שהיו יחד בקורס שוטרים. ומודיע לו חגיגית שהוא שולח אותו בעוד שבוע לקורס סמלים. ואברהם שאל את עצמו אם הוא לא חולם: האם ריחם עליו? השוטרים המרוקאים אמרו אחרי ששמעו את הבשורה? גם ככה הוא לא יצליח בקורס! מה כבר הוא יכול להזיק לנו עכשיו? עוד שנה שנתיים יצא לפנסיה. ומפקד התחנה שלח אותו לקורס סמלים.והוא אברהם, עשה את כל המאמצים להצליח ירד במשקל, ורץ בכל כוחו עם הצעירים התאמן. כדי להוכיח למרוקאים שהוא דווקא היה בסדר, והרומני מסתבר היה יותר חכם המרוקאים וראה זה פלא הוא יצא חניך מצטיין, זוכה לדרגת סמל א' וגם לצל"ש והומלץ ישר לקצונה. עברו כמה שנים הקצין לבקוביץ קיבל דרגת פקד והוצב בתחנת קריית שמונה,(עכשיו נראה אתכם) הוא חזר לאשתו כי עכשיו עבד רק שעות משרד אפילו שלא אהב אותה במיוחד. ביתו היפה גלית הלכה לכיתה א' והחזיקה את ידו הפעוטה של יניב אחיה השחרחר עם העיניים הגדולות והחכמות שהיה בגן חובה, בתחנה כולם יודעים מי האב של יניב אך ללפקוביץ לא ייכפת בכלל הוא יודע בוודאות כשיגדל בנו לא יסבול מאפליה כמוהו.

 

[שרונהה]

מדהים הסיפור שלך...

האם הוא אמיתי?

 

[דויד אלמוזנינו]

מדהים הסיפור שלך... האם הוא אמיתי?

מה את חושבת? דויד

 

[פורפורית 1]

נהנתי מאוד תודה../images/Emo140.gif

 

[דויד אלמוזנינו]

תודה, על הפרחים

תודה, על הפרחים דויד

 

[דויד אלמוזנינו]

קצין המשטרה מאת דויד אלמוזנינו

סיפר קצר לא על מרוקו הפעם, אך מזכיר מאוד את המצב כשמשעים משהוא מהעבודה , ואז כולם מתרחקים ממנו, מהפחד מההנהלה, אמנם כאן מדובר בקצין משטרה, אבל זה יכול להיות בכל מגזר ציבורי אחר. ooo השעה מאוחרת, הבר השכונתי התרוקן כמעט כליל מאדם, ליד דלפק-הבר, גבר מבקש עוד "בלאדי-מרי" מהברמנית הג'ינג'ית החטובה. באחת הפינות ליד שולחן אפלולי יושב גבר צעיר ושותה בירה זה כמה שעות, הוא מבלה את כל זמנו לבד. הברמנית הג'ינג'ית עומדת מאחורי הדלפק ומנגבת כוסות המשמיעים קולות צורמים, זמן רב לא הרגישה בו כלל, יש לה בדרך כלל תחושה בקשר לאנשים היושבים אצלה ושותים. אך הפעם לא הייתה לה שום תחושה בקשר לגבר הצעיר, נדמה לה שראתה אותו קודם, לדעתה אחד הקבועים בבר, מלאה שוב ושוב לפי בקשתו בצורה מכאנית כמעט את כוסו בבירה מהחבית, לא החליפה אייתו מילה כמנהגה עם אחרים. אף אחד לא זוכר את שמו, רק בעל הבית יודע מי הוא. מספרים שהוא קצין משטרה בחופשה כפויה מתפקידו. פעם היה בא לכאן עם הרבה חברים היה נהנה אייתם בבר וצוחק הרבה. עכשיו כולם הפנו לו את גבם, התעלמו ממנו ומגורלו. הוא מרגיש שעולמו חרב. חוץ חברים בודדים שהלכו אייתו לאורך כל הדרך, אף אחד לא פנה אליו, כואב לו שננטש ונבגד על ידם .קצינים שהיו חברים קרובים, שהיה מוכן ללכת למענם באש ובמים, מיהרו לגזור את דינו, לפגוע בשמו בכבודו ובמקור פרנסתו, שלא לדבר על משפחתו וילדיו הקטינים. הוא לוגם מכוס הבירה הכהה כפי שעשה מידי ערב בימים האחרונים. הוא נזכר,"פניתי לשוטרים ושאלתי אותם למה אתם לא מדברים איתי? למה נטשתם אותי? למה עזבתם אותי?". אומרים שהוא קצין משטרה מעולה שמדובר בשוטר מצטיין שמילא תפקידים ללא דופי, שקידומו היה מטאורי ושתיקו האישי תפח ממכתבי הערכה. הוא זכה להערכה רבה גם מצד הממונים עליו והכפופים לו. כולם חיזרו אחריו, טפחו לו על השכם, ביקשו את קרבתו. אך ברגע שהתחילו החשדות נגדו, חמקה לה התהילה. האנשים התרחקו ממנו כאילו מאש, אף אחד לא התקשר לשאול מה נשמע? ממש אף אחד לא קצינים לא שוטרים,לא צלצלו לשאול לשלומו ברגעים הכי קשים שהיו לו בחיים, בהם הרגיש כאילו הכל מתמוטט עליו. לא אמר לו מילה טובה ולא מצאו לנכון לתמוך בו ולעודד את רוחו . כואב לו על יחס המשטרה שבעטה אותו החוצה בטרם הוכחה חפותו, כואב את יחסם של מפקדיו. כואב את הסבל הנפשי ועגמת הנפש שבהם נאלצו לחיות הוא, אשתו וילדיו הקטנים,מה שהכי כואב וקשה בכל המצב זה להיות לבד ללא כל החברים שהיו לו מסביבו, הוא מרגיש כרגע אכזבה גדולה מהמערכת כולה, זה עצוב, עכשיו למד מי הם חבריו באמת ולא נשארו הרבה, בכל דקה שחלפה הוא איבד עוד חבר ועוד חבר. המשטרה זה גוף שיודע רק לקחת. הלכו כל שנות עבודה במשטרה לטמיון. מקרב את כוס הבירה לשפתיו ולוגם ממנה. "בכל תקופת החופשה הכפויה הייתי בבית", הוא אומר לעצמו. פתאום יש לו המון זמן "בית", כשהיה בתפקיד כמעט לא היה בבית, לא גידל ילדים. כשהיה בבית בחופשות קצרות, טרטר הטלפון ללא הפסק ובלילות הצפצופים של הביפר העירו את הילדים הקטנים. אצלו בבית העבודה הייתה תמיד במקום הראשון. ברכב המשטרתי שלו היה חפ"ק שלם, ממנו נשמעו רק צפצופים מכשירי הקשר והפלאפונים, לא ידוע אך הצליח בכל הבלגן לתת תשובות והוראות לכל דורש.הוא בן אדם שמגן במסירות, תוך כדי סיכון חיים, על תושבי המדינה. המשטרה צריכה לעזור לו לפחות בדבר אחד להגיד לאשתו 'מצטערים על העוול שנגרם לך והסבל הנפשי שעברת את והילדים". הברמנית החטובה מוזגת עוד משקאות, מחליפה כמה משפטים עם הגבר היושב מולה בבר וצוחקת את הצחוק המקצועי שלה, שנשמע לו ממקום מושבו מאוד מזויף. כל המצב הזה ממש משגע אותו, זה כמו חלום רע שלא נגמר,הוא אומר לעצמו "אלה שלושה חודשים הכי קשים שהיו לי בחיים". מי שלא עבר את זה לא יודע מה זה, כנראה שיש מישהו שרוצה להקריב אותו למען המערכת. והוא לא יודע למה? למה כולם הפנו לו את גבם , התעלמו ממנו ומגורלו. בעל הבית מניח את הכיסאות על השולחנות, מעמעם את האורות, הברמנית הג'ינג'ית מעבר לדלפק מנקה ומסדרת את הכוסות על המדפים, סופרת את הכסף בזריזות וסוגרת את הקופה. בעל הבית מכין את הבר למחר, אך הוא מאוד מנומס, לא מפריע לקליינט הקבוע, לשוטר, יש לו הרבה כבוד אליו. הוא יושב וחושב, אולי צריך להגיד תודה מיוחדת למדינת ישראל: הגוף לו נתן עד כה שנים רבות מחייו בגד בו. אף אחד לא מתייחס כולם מפנים עורף כאילו היה מצורע. לא היה בבית, לא גידל ילדים. ככה נוהגים באיש אחרי כל השנים שנתן למדינה? והכי קשה כבר כולם שופטים אותו מדברים מאחרי גבו. אולי היה צריך להודות לשוטרים הבודדים שהתייחסו אליו יפה? לחוקרים שימשיכו לעשות מלאכתם נאמנה, כוס הבירה שבידו התרוקנה. הוא שכח איך להביע את רגשותיו? לעזאזל ! הוא לא מצליח לדבר, לספר לכולם,היכן נעלם הביטחון העצמי שלו, הוא שקע בשקט בלתי נסבל. הוא רצה דחוף, לספר למשהו להגיד מה כואב, הוא רוצה לצעוק על הסבל שלו, של אישתו וילדיו, הוא מאוד רוצה שמישהו יתקשר לאשתו, אנשים שהיו מפקדים שלו, שיסבירו לה שהייתה טעות , רק שיגידו לה: 'גברת טעינו', ויבקשו סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לה ולילדים. 000 הברמנית הג'ינג'ית מתפנה סוף סוף ובוחנת אותו, את הקליינט האחרון שלה בחוש השישי המפותח שלה, היא רואה שהוא מתאכזר אל עצמו. 'אם לא היה שותה רק בירה מהחבית הייתה מוזגת לו את שיקוי האהבה שהיא יודעת להכין היטב כדי שיאהב קצת את עצמו וסביבתו'. הוא קם מכיסאו בכבדות, גורר את רגליו. 'אולי פעם אחרת', היא אומרת לעצמה. הוא יוצא אל הלילה הקר, פוסע בשתיקה לכוון ביתו, עולה לאט, לאט במדרגות ומגיע לדירתו החשוכה, אשתו והילדים כבר ישנים, "שולף"... מפתח ופותח את הדלת.

 

[אלמרה]

"חתיכה מהחיים..."

קטע מסרט שקורה לנו על ימין ועל שמאל ולצערנו עוד לא תם ה"שקע" אליו נקלענו ויותר אנשים טובים מוצאים את עצמם במצבים מעוררי חלה על לא עוול בכפם. סיפור נוגע דויד היקר!! כהרגלך בקודש! אנא המשך. כתוב עוד!

 

[חנה של הצאט]

היי דוד אלמוזנינו

כמה שהסיפור הזה אמיתי ונכון.....להבדיל מהקצין שתקף את העיתונאים שהוא הקצין של הבת שלי, הוא אחלה אדם ועושה את עבודתו נאמנה, הישעו אותו מתתפקידו. אבל............הצדק היה איתו והחזירו אותו לעבודה. על זה אני מאוד שמחה.

 

[דויד אלמוזנינו]

זיכרונות ילדות: מים/דוד אלמוזנינו

זיכרונות ילדות מלווים את כולנו, עולה מהם תמיד ניחוח של תום, אווירה של שלווה של פיוס של רוגע. בכל במרוקו וגם במוגדור לא היו בדרך כלל מים זורמים בברזים. בעיר היו בארות מים שאסור היה לשתות את מימיהם הם שמשו רק לכביסה מי ששתה מהם היה בסכנת חיים, יכול לחלות במחלות קשות ומסוכנות כמו קדחת הבארות. למי השתייה הייתה לכל משפחה בבית ג'רה ( כביה) מחימר שממלאים בה מי שתייה. המים מובלים על ידי סבלים מיוחדים רק למים בנאד מעור ( גרבה) הכמות 30 ליטר מים. קראנו למוביל ( אל גראב ) הם היו ממלאים את הנאד מעור במים ממעיינות שהיו מפוזרים בשכונות. באים הביתה ושופכים את המים לתוך הג'רה, על הקיר במטבח הם היו מסמנים בעיפרון קו אורך קטן ואחרי ארבעה קווים העבירו קו אלכסוני(5) וכך הלאה. כל נאד עור היה מסומן בקו כדי לשלם למוביל פעם בשבוע, היו משפחות שצבעו בסיד חלק מהקווים... וכך שלמו לאל גראב פחות כסף. בג'רה היינו שמים כדורים בשם "אלקטרן" שהיו נותנים טעם טוב למים. הג'רה הייתה גדולה בגובה של אדם בינוני ואת המים הוציאו ממנה בספל פח גדול שהיה קשור אליה בשרשרת. המים בג'רה היו קרירים ונעימים. אני בילדותי במוגדור אהבתי במיוחד את יום השבת, אבי וכל המשפחה כהרגלינו ישבנו מסביב לשולחן העגול ואכלנו סכינה (החמין מרוקאי ) עם בשר, חומוס תפוחי אדמה ובצים שהתבשלו על אש קטנה כל הלילה על הכנון בשבת אבי לא עבד, אחרי שתית איזה כוסית 'ערק' זול או יין היה לו מצב רוח טוב. הייתי מתיישב לידו והוא היה מספר לי סיפורים מאלפים בערבית- מרוקאית מתובלת בפתגמים עבריים מהתנ"ך שאני לא שוכח אתם עד היום. לפעמים סלמה העוזרת המוסלמית הייתה מספרת לי סיפורים על שדים (בועו) ורוחות. שבת אחת בהיותי בן 8 לערך לא אבי ולא סלמה לא התייחסו אלי ולזה היו תוצאות חמורות. אבי שזה יום החופש שלו מהעבודה הרשה לעצמו לשתות יין הוא שתה עם האוכל חצי בקבוק יין כשר שהיה דופק את הראש כמו שצריך, היין מזכיר מאוד את היין שהיו נותנים ב-צ.ה.ל ביום שישי בערב, ואחר כך היה הולך לישון שנת צהריים, שנת הצהריים הייתה מבחינת קודש הקודשים. אבי חמור סבר עיניו נעוצות בקצה חותמו פנה לחדרו וטרק אחריו את הדלת טריקה הבאה להזהיר שאוי ואבוי למי שיטרידו בשנתו אותה שבת בצהריים לא יודע מה קרה לי אני החלטתי שאני רוצה לדפוק מסמרים באיזה קרש וכל מכה שדפקתי עם הפטיש נשמעה בהד ישירות בראשו של אבי הישן שנת ישרים שהתעורר רוגז והיה מתהפך על משכבו וחובט את גבו על המזרן הישן, הוא יצא מהחדר בנשיפות קצובות ובתנועות ידים כמו אריה והייתי בטוח שאם יתפוס אותי מצבי יהיה בכי רע, ואני הקטן לבי נמלא פחד מפני הבאות שלא איחרו לבוא הוא החל לרדוף אחרי בדרך התכופף והרים את הקרש עם המסמרים, אני ידעתי בלבי שבסך הכל ייתן לי איזה פליק על הטוסיק, אך הוא נראה לי בכל זאת מפחיד, ואני חיפשתי היכן להתחבא עד שיירגע וכמות היין בדם שלו תרד למצב הנורמלי, אבל לא היו לי הרבה אפשרויות נכנסתי למטבח ראיתי את הג'רה המלאה מים ובלי לחשוב פעמים הייתי בפנים וכיסיתי מעלי עם מכסה הפח המים היו קרירים ונעימים שתיתי מהם ונרגעתי, רגלי היו בתחתית הג'רה וראשי היה מעל המים ויכולתי לנשום בחופשיות. שמעתי אותו מתקרב בצעדים מהירים למטבח ורעדתי מקור ומפחד הוא הסתכל לצדדים במטבח וכל הזמן רטן לא האמין שנעלמתי כל כך מהר ממש האדמה בלעה אותי הוא היה צמא שמעתי אותו צועק והשתולל ומשתעל, היין מייבש את הגרון אחר כך שמעתי את הרעש המוכר של השרשרת על הג'רה שקשורה לספל הפח ומיד צללתי לתחתית הג'רה. חשבתי שאים היה יכול להיכנס לג'רה היה גם הוא מתקרר ונרגע מיד. הוא לא ראה אותי כמובן, הוא שתה מים חיפש אותי עוד קצת וחזר למנוחת הצהרים אני מאותו יום כבר לא הפרעתי לו לישון. בשבת מנוחת הצהריים הייתה מבחינת קודש הקודשים. מקורות: אתר קוסקוס אתר עם שורשים.

 

[אלמרה]

דויד היקר לחנין דיאלנא...

סיפוריך מרגשים במיוחד! מים - מולקולה פשוטה של שני אטומי מימן ואטום אחד של חמצן. כמה פשוט אבל כמה חיוני המצרך הזה. לרוויה ולקרור ה"ג'נון" לבישול ולרחצה. המילים בהן אתה משתמש מציירות לי בדמיון תמונות ברורות כמו מכחוליך על הבד. אנא אל תהסס, שלח אלינו גם מציוריך המופלאים ומתצלומי עבודותיך. אלו הם מקורותיך האמיתיים... בהם אתה יכול לעשות שימוש ככל אשר ברצונך ולחלוק עימנו את היופי וחדוות היצירה שלך תשמח אותנו מאוד.

 

[דויד אלמוזנינו]

דויד היקר לחנין דיאלנא...

אלמרה היקר אתה כל הזמן משמח אותי בדברך,יש עוד סיפורים חדשים או מחודשים, איך שולחים צילומים ? תודה לך ידידי על התגובה החמה דויד

 

[דויד אלמוזנינו]

יותר טוב ג'רה/דויד אלמוזנינו

גרנו במרקש העיר בת אלף שנה המוקפת מסתורין בפטיו בקומת קרקע . הקירות היו מצופים פסיפס צבעוני קטן וצפוף עם מוטיבים מרוקאים טיפוסים שהיו עוברים אותי לפחות במטר, הרצפה הייתה מכוסה אריחים כחולים יפיפיים. מחלון חדר ההורים היינו רואים את רובע גליז המודרני והמפואר שבנו הממשל עבור התושבים הצרפתים, שדרות רחבות ובתים מסוגננים ויפים. בחלקו העליון של הפטיו התגוררה משפחה אלג`ירית- צרפתית לא נחמדה כלל וכלל היו לנו אתם כל הזמן בעיות,(מים). יש לציין שלא היו מים זורמים בכל הבתים במרוקו, למי השתייה הייתה לכל משפחה בבית ג'רה ( כביה) מחימר שממלאים בה מי שתייה. המים מובלים על ידי סבלים מיוחדים רק למים בנאד מעור ( גרבה) הכמות יותר גדולה של מים. קראנו למוביל ( אל גראב ) הם היו ממלאים את נאד מעור במים ממעיינות שהיו מפוזרים בשכונות. באים הביתה ושופכים את המים לתוך הג'רה, על הקיר במטבח הם היו מסמנים בעיפרון קו אורך קטן ואחרי ארבעה קווים העבירו קו אלכסוני וכך הלאה. אך בדירות החדשות יחסית למשל היכן שגרנו התקינו צנרת למים אך עדיין לא הפעילו משאבות חזקות או שלא היו כאלה על מנת שיהיה לחץ בברזים והמים יגיעו באופן שווה לכל הבתים. כשההינו פותחים אצלנו בקומת הקרקע בפטיו את ברז המים היחידי בבית זרם המים אצל השכנים מעלינו המשפחה האלג'ירית היה מפסיק כמעט כליל כשהיו עדיין מתקלחים ולא שטפו את הסבון מעל גופם, על רקע זה היו לנו סכסוכים תמידיים לא הייתה ברירה והיינו צריכים להיות קצת יצירתיים. המצאנו שיטה להניח גרב על פתח הברז כדי שהשכנים למעלה לא ישמעו שהברז אצלנו פתוח. כל בוקר בשעה שמונה הייתה ממש מלחמה היינו מפסיקים להם את המים בוקר אחד הם התעצבנו מאוד, והחליטו לעשות לזה סוף, זרקו מלמעלה מזמר (כלי חרס בצורת כד גדול בו היו מבעירים אש ) מלא פחמים ואפר שהתרסק לרסיסים על רצפת האריחים הכחולים ובמזל לא פגעו באיש , אחר כך ירדו כל המשפחה למטה ומרטו את שערה של פטמה המסכנה כמו לעוף שחוט והרביצו לה מכות נמרצות,כשהגנה בגופה על אימי. התלוננו במשטרה הצרפתית והגענו לבית המשפט , השופט אחרי ששמע את שני הצדדים כשכל אחד דבק בעמדתו ולא היה יכול להחליט מי צודק. -" אולי יש לכם עד נוסף"? שאל השופט את הורי: -"רק בנינו דויד בן ארבע וחצי" הם אמרו לו. "תביאו אותו מהר להעיד"! אמר השופט המכובד. שוטר בית המשפט עזר לי לעלות את המדרגות העץ לדוכן העדים, השופט שאל אותי כמה שאלות כלליות כדי לבדוק אם אני מסוגל להעיד, ואחר כך אמר לי החביבות: "מסור את עדותך ילדי ספר, לנו מה קרה אותו יום בבית ", רק שתבינו עד שמלאו לי שנתיים לא הוצאתי מילה מהפה הורי היו מודאגים מאוד אך כשפתחתי את הפה לבסוף אי אפשר היה לסגור לי אותו כך היה גם הפעם ,סיפרתי לשופט את כל הסיפור מ-א עד- תו " השופט התרשם לטובה מהעדות שלי והרשיע את השכנים בקנס גבוה ובקניית מזמר חדש להורי. מקורות: קוסקוס

 

[אלמרה]

הסיפור מאלף דויד!! המקורות הם אתה!

 

[דויד אלמוזנינו]

יום הכיפורים/ דויד אלמוזנינו

באפריל 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ואלצו את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב על בגדם, אך אף אחד מהיהודים לא האמין שהמצב הולך ומדרדר עבורם, כולם האמינו הונגריה לא תוכל להתקיים ללא היהודים שלה, אבא של מרים היה גיבור הונגריה והתגאה באות שקבל מהממשלה, היה בטוח שאותו לא יעבירו לשום מקום, אבל המדליה לא עזרה וכך החלו נדודי המשפחה . ברכבת משא של בהמות בחושך בלי אויר, כל זמן היו יחסים מיניים בין שני המינים כי ידעו מה יהיה סופם.רכבת שלא עצרה בדרך לאפשר לאנשים לעשות את הצרכים, מחנה העבודה . בסוף המלחמה , הסתתרו ביערות לא בא אוכל לפיהם כמה ימים, הרוסים הגיעו ובמקום לעזור ירו בפליטים ללא הבחנה והרגו את רובם רק בנס משפחתה נצלה. בחודש מאי 1944 חודש אחרי שהגרמנים נכנסים להונגריה, בעיר מרקש בצפון אפריקה בפטיו בקומת הקרקע . שקירותיו היו מצופים פסיפס צבעוני קטן וצפוף עם מוטיבים מרוקאים טיפוסים בגובה מטר, הרצפה הייתה מכוסה אריחים ירוקים וצהובים נולדתי.. נולדתי המיילדת היהודיה נתנה לי את הפליק הראשון על הטוסיק להזכיר לי שיש מלחמה ואני בכיתי. בבית הזה נולדתי, לקראת סוף מלחמת העולם השניה מחלון חדר ההורים ראינו את רובע גליז המודרני והיפה שבנו הממשל הצרפתי עבור התושבים הצרפתים, שדרות רחבות ובתים מפוארים. אימי כדי לקנות לי עגלה אנגלית גבוהה מוכרת את כל השטיחים היפים והצבעוניים בחדר הערבי. ארנו שיהיה בעלה של מרים ב1951 היה באותו הזמן מוצב במרוקו בגדוד של חיילים בן לאומי שהתנדבו לצבא הצרפתי, ארנו הגבוה והיפה הסתובב בכיכר ג'מע- אל- פנה כמה רחובות מהפטיו שם גרנו, עם עוד כמה חיילים אכלו מרק כבש עם חומוס ולחם שחור וצחוקם נשמע למרחוק כאילו לא הייתה מלחמה בעולם. בסוף המלחמה מגיעים החיילים האמריקאים למרקש ומחלקים לילדים מסטיק לעיסה ושוקולד ממנות הקרב שלהם. באותו הזמן מרים אשתו לעתיד של ארנו ומשפחתה נלחמים ברעב ובצמה בימים של חורף מושלג וקפוא כשהם מסתתרים ביערות ובדרך לא דרך הם מגיעים לבסוף לכפר בו גרו בהונגריה לפני המלחמה. ב1949 המשפחה של מרים עולים לישראל המדינה החדשה, מרים מנסה לשקם ולבנות את עצמה. ב-1951 היא מתחתנת עם ארנו שגם הוא ילד הונגריה אך מדבר יותר צרפתית שפה שהשתמש בה במלחמה בהיותו מוצב במרוקו. ונולדו להם שני ילדים 1953 דני ושרה ב1955 . 1956 אני עולה ממרוקו אחרי שמתחילות מהומות לקבלת העצמאות מצרפת, ומגיע עם משפחתי לקריית שמונה. דני בן מרים וארנו נולד ב8/4/53 הוריו עוברים לגור בעיר הדרומית אילת ודני כחול העניים מתחבב על כל חבריו הוא מלא הומור ורוח טובה, ומגיל צעיר כבר מתבלט כמנהיג טבעי. הוא גויס לצבא בתחילת אוגוסט 1971 והוצב בחיל השריון עד מהרה מפקדיו עמדו במהרה על תכונות המנהיגות שלו ושלחו אותו לקורס קצינים הוא עבר את הקורס בהצלחה.הוא מתחבב על חניכיו שראו בו דוגמא למפקד טוב. חודש לפני פרוץ המלחמה התארגנו במהירות הוא וחבריו ויצאו עם ג'יפים לשרם- א- שייך ארבעה ימים היו שרועים על החול הלבן, משתכשכים במי הים הכחולים חולמים בהקיץ ובתחושה חזקה של אנשים צעירים ודנמיים ששום דבר לא יכול לכרו להם, ימים של תום ושלווה, העולם הוא עולמם של הצעירים האוהבים ושום דבר לא יפר את השלווה שבא חיו. אלה היו ימים של טרום מלחמה אך הם לא ידעו. 1973 אני עוזב את עיר הקטיושות קריית שמונה ועובר עם משפחתי לאילת, שלושה ימים מפרכים עוברים עלינו עד שאנחנו רואים את הים הכחול מהמשאית העמוסה ברהוט שלנו , חלק גדול מהמטלטלים שלנו שצברנו בשלוש שנים מאז שהתחתנתי לא יכולנו לקחת אייתנו בגלל המשאית המשטרתית ונשארו בדירה הריקה, לקחתי את הציורים האחרונים וחלק גדול נשאר בדירה, באילת קבלנו דירת שרות קטנה. שאת קירותיה ציפינו בציורים הרבים שלי. כמה חודשים אחרי שהגענו לאילת פרצה מלחמת יום הכיפורים. דני בן מרים נפרד מחברים ומהוריו המודאגים כשרכב צבאי בא לאסוף אותו למלחמה, דני נפל במלחמה הארורה מפגיעת צלף בעיר סואץ באותו יום שהכריזו על הפסקת אש. כמה חודשים אחרי המלחמה אחי הבכור אורי נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בהיותו בן 37 בלבד קבלנו את זה מאוד קשה ובמיוחד אימי שהייתה מאוד קשורה אליו לי כאב במיוחד על האלמנה הצעירה שהשאיר אחריו בחודשי היריון מתקדם. אחרי השבעה חזרתי לאילת, בתחושה קשה ,פרטית וכללית. האווירה בכל הארץ הייתה מדכה, כמו ציירים רבים אחרים אני מתחיל לעשות את מה שאני יודע הכי טוב לצייר , אני מחליט לצייר את מראות המלחמה להשכיח את כאבי וכאב רבים אחרים, אמרתי אז: "צרת רבים חציי נחמה" הרבה אנשים חשבו שאחי אורי נפל במלחמה. ציירתי במין דחף פנימי ציורים בשחור לבן בפחם ובצבע מים צנחנים מפוחדים לפני הצניחה, חיילים על טנק בדרך לשדה הקרב, בין הציורים הרבים מפקד טנק חשוף בצריח. בתחילת 1974 אני מוזמן בהפתעה גמורה להציג את הציורים שלי במוזיאון לאומנות חדישה באילת ואני מציג את סידרת המלחמה שמיד התפרסמה בארץ ובחול ורבים מתושבי העיר באים לראות אותה. בין המבקרים בתערוכה הייתה מרים אוסלנדר מנהלת נעמת באילת הנושאת את כאב השכול הנורה. בסיור בתערוכה מיד מבחינה בציור של מפקד טנק העומד חשוף בצריח כשהטנק מעלה אבק רב בדהירה מטורפת, והייתה בטוחה שהצייר צייר את בנה מצילומים שהיו ברשותה.היא חוזרת כמה פעמים למוזיאון עד שנגמרת התערוכה וקונה את הציור ותולה אותו בחדר של דני בנה האהוב. כל יום היא שוכבת וקמה עם הצילומים שלו התלויים על הקירות וציור אחד בשחור לבן מפקד הטנק העומד בצריח, על הציור לא הייתה חתימה אלה היה רשום ד.א והשנה .1974 לא פעם תהתה מרים מי צייר את הציור שכל כך נקשרה אליו . עברו 40 שנה אני פנסיונר ויצא לי לפגוש את מרים כמה פעמים בשבוע במועדון שם היא מתנדבת ואני מלמד ציור. ויום אחד היא שואלת אותי במפתיע אם ציירתי ציורים אחרי המלחמה ואז אמרתי לה כן ומיד הזמינה אותי לביתה הלכנו מהמועדון לביתה ברגל ובדרך וסיפרה לי כמעט את כל חייה. ראיתי את הציור הישן שהנייר עליו צויר הצהיב, ישבתי וציירתי לה ציור חדש טנקים בפעולה והפעם בצבעים ולא בשחור לבן ותליתי אותו בחדר של דני ליד הציור הראשון משנת 1974 מהמלחמה הטראומטית ההיא.למה הציור בצבע שאלה אותי? היות וסברתי שאחרי 40 שנה הכאב לא פג אך מתרגלים לחיות אייתו, כמו כאבים שיש לזקנים שאני מלמד אותם את רזי הציור שהתרגלו לחיות עם הכאב יום יום ושעה שעה. מקורות: "פרח לדני" טוני ליס. "הכוח להמשיך" אודט אור "דני נשאר בן 20 אסתי שפר