אצל ז'ורז'ט
אלי, לעינך. ליתר ביטחון פתחתי את הקובץ לאלה שלפרקים אינם מצליחים לפתות קובץ. בקובץ העריכה אחרת. אני מאוד מחשיב את העריכה. בצלאל המצולות סגרו עליו. השקט שפוזר לרגע ושלוותו הופרה, חזר לעצמו. למחרת היום הופיעה ידיעה בעמוד העשירי למטה מימין יחד עם המודעות של בתי הבושת בפריז, כי נמצאה גופה בנהר ללא מסמכים. אצל "ז'ורז'ט" מאת: בצלאל דהן שלט בשחור לבן, הנשא מעל משקוף הדלת, בישר את שם המסעדה "אצל ז'ורז'ט". בפנים שולחנות ערוכים ומוכנים לקבלת האורחים. בחלק מהם, השולחנות, היו מסובים מספר זוגות. על הקירות תלויות תמונות שמן ומים שקישטו את "ז'ורז'ט". ברקע התנגנה מוסיקה במקצב איטי. בחוץ, בחצר מוקפת גדר חי, בתוך, שולחן ברזל וארבעה כסאות, עומדים על רצפת חלוקי נחל קטנים. לאחר שצילם תמונת מצב, ירד בכבדות לכוון ה"רסטורנט". -"בון סוואר" –"ערב טוב" אמר בצרפתית מתנגנת. -"ערב טוב", ענה המלצר האדיב בחלוק הלבן. -"אפשר לשתות כוס בירה?", -"ודאי, אתה יכול לשבת בחצר". ניגש והתיישב על כסא ברזל לבן וצונן. המגע עם הברזל העביר בו גל נעים של קור. שילב רגל על רגל, הביט אל התרנים הנשאים ושאף מלוא אויר צונן אל ריאותיו. המלצר, צרפתי טיפוסי, שטני ורזה, עיניים כחולות ורכות, אדיב עד להחריד. הסיר מעל השולחן את המפה הלבנה. -"אדוני?", שאל באדיבות והמשיך לעמוד בהמתנה. -"בירה בבקשה", עניתי נינויוח. -"בקבוק?", שאל בקול מונוטוני. -"לא חשוב, אפשר בקבוק". לאחר שניות ספורות הגיע המלצר עם בקבוק בירה היניקן וכוס גדולה ומבהיקה. מזג את הבירה לכוס ושתה בלגימות קלות. את הסיור התחיל במעלה הנהר כשהוא מקפיד להיצמד לשביל הבטון שנבנה כתחליף למזח. המים אפלים, אורות השתקפו מתוכם והבריקו את המים. מדי פעם בפעם זינקו יצורים עלומים דקיקים אל על כמו אקרובטים וצללו חזרה למים. על שפת הגדה מתנדנדים לאיטם אצות ירוקות הפרושות עד לאמצע הנהר. הגדה ממול נמנמה בתוך ערפל קל, רק העצים הזקופים סימנו את קו המים ממול. סירות שובצו פה ושם עם תרנים חסרי מפרש ודממו. שעת לילה מאוחרת. לקראת חצות. ממעל נפרשו השמים כחופה, כחולים ומכוכבים. אויר קריר ליטף את צמרות העצים באיושה חרישית. כאשר התחיל את צעידתו, אמר לעצמו- שהוא יצעד אל הבלתי נודע כסמל למסתורין ולאי הודאות הטמונים בו. פסיעה אחר פסיעה מדד את הזמן המתפתל בעצלתיים, ואת השביל הנעלם מאחוריו לתוך החשכה. צעידתו שפופה, הגו כפוף מעט קדימה, מבטו שלוח מטה רואה ולא מביט. מדי פעם זקף את ראשו, וקלט את המראות מסביב. שוב הביט אל הרקיע, הם עדין כחולים ומרושתים כוכבים קורצים. אוושת הרוח נעלמה. השקט כבש את צמרות העצים תמרי הגזע ששורשיהם עמוק בקרקעית הנהר. נהמת מנועי המכוניות, החולפות בכביש מעל הנהר, חולפות ביעף, אחרי כן הדממה שוב כובשת ביד רמה. כשהתחיל לזמזם, בלא משים, את "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים", חש דקירה קלה אי שם בבטנו. הניגון שבקע בלחש נשמע מיותם. השתתק. עמד. הניע את כתפיו המכונסות, הרים גבה והמשיך את צעידתו. מימין לשביל המתעקל הבחין בסוכה שבצבצה מתוך החשכה. כתמים מוזרים ובלתי מובנים עמנו לנגד עיניו. נגש קרוב אל הסוכה והעמיק את מבטו לפלח את החשכה. הסוכה הייתה חרוכה ואינה ראויה לשימוש. גם לכאן הגיעה האלימות, אמר לעצמו, כמו קבע עובדה נצחית. משש את המקומות החרוכים באצבעותיו ברכות כמי שחושש להוסיף כאב על כאב. מעט פיח שחור נדבק על קצות אצבעותיו. חזר אל השביל וחש מתחת לרגליו, זו הפעם הראשונה, שהוא צועד על בטון המגיב בחוסר רכות ורגישות למצב בו הוא נתון. הגשר הנישא מעל שתי גדות הנהר, הזדקף לפתע גדול וחזק כשהוא משרי אווירה של בטחון בעוצמתו הברזלית. מתוך תחושה בלתי מובנת הרחיב את צעדיו. הגשר הלך והתקרב. זה לקראת זה צעדו לקראת המפגש המיוחל באמצע הדרך. בהגיעו אל הגשר הרגיש הקלה. הביט אל גוש הפלדה ביראה. עמד מלכת. ושוב העלה ניגון מנבכי תהומות זיכרונותיו, "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר והעיקר לא לפחד כלל". עכשיו עומד מול העוצמה הכוחנית ביצירה האנושית. טיפס במדרגות עד הגיעו אל פני הגשר העליונים. נשען על המעקה והביט אל המים הזורמים למטה מתחתיו. השתיקה בינו ובין הגשר והנהר התמשכה בלא זמן מוקצב. הוא נתן לעצמו להיסחף בלא משים, כמו כל דבר אחר הנסחף למטה. גופו התנדף, והוא נשאר חסר משקל. התחושה שהגוף נעלם ממנו השרתה עליו שלווה רוגעת. גופו חזר אליו. חש מועקה וכל כולו מקשה אחת של עופרת. בכבדות פנה אל המדרגות המובילות למטה אל "הרסטורונט" אצל "ז'ורז'ט". נכנס, הזמין בירה. -"אדוני", אמר המלצר, "אנחנו עומדים, השעה אחת לפנות בוקר". -"סליחה", אמר בהתנצלות. הניח עשרים פרנק על השולחן, תשלום בעבור הבירה. המלצר החזיר ארעה פרנק עודף. לקח שלושה פרנק לעצמו והשאיר פרנק כתשר למלצר. -"בון סוואר מסייה, "תודה".", אמר המלצר, -"ערב טוב לך אדוני", ענה ופסע החוצה לכוון הנהר. -"אני שוב בהתחלה של הסוף", אמר לעצמו, "אצעד באותו מסלול באין מוצא". בהגיעו של שפת המים, התכופף, הרים חלוק נחל וזרק אותו לתוך המים. האבן נחתה ויצרה מעגלים נרדפים. וכבמטה קסם השתקפו כל חיו כמו נידון למוות. פרקים, פרקים, במהירות האור, ראה את לידתו, ילדותו, בגרותו עד הגיעו הלום לגשר. נזכר באירועים שונים ומשונים. גיחוך עלה על שפתיו, גם העצב התגנב לגרום לו לחות בעיניו, כשהוא משתלב בחיוך לכול זיכרון. אחר-כך קפץ אל המים השקטים. המצולות סגרו עליו. השקט שפוזר לרגע ושלוותו הופרה, חזר לעצמו. למחרת היום הופיעה ידיעה בעמוד העשירי למטה מימין יחד עם המודעות של בתי הבושת בפריז, כי נמצאה גופה בנהר ללא מסמכים.
