גופם הלבין וראשם התקרח

גופם הלבין וראשם התקרח

עלית יהודי מרוקו התאפיינה בלהט משיחי. רצון היהודים לעלות ארצה גבל באקסטזה עד כדי קבלת כל גזרה באהבה. כמו אותו סיפור טרגי של אם יהודיה, שפקידי הסוכנות לא נתנו למשפחה לעלות ארצה משום שהמשפחה הייתה גדולה מדי. לאמר, יש בה נפש אחת עודפת. הסלקציה היתה בעיצומה וההוראה הייתה שיש להעלות משפחות קטנות ואב צעיר בעל יכולת עבודה. מה עשתה האם בכדי שילדיה יעלו ארצה? התאבדה. הרגה את עצמה על קידוש ארץ ישראל. היא עשתה זאת מאהבה. היא חששה כי המשפחה, במסגרת הסלקציה, לא תעלה ארצה. פקידי הסוכנות העלו את המשפחה. בהגיעם ארצה הם רוססו באבקה. איך סיפר לי אחד העולים? אבקה של ארץ ישראל מטהר. אחר-כן הובילו אותם לשער העליה בהמונים להקרין להםקרני איקס. והם קבלו זאת באהבה. הם אמרו זו התמורה, המחיר לבוא ארצה. לאנשים אלה אני מקדיש את השיר: בצלאל דהן
 

אלמרה

New member
נותרתי חסר מילים בצלאל היקר...

הפיוט הזה לכבוד ולזכר הקדושים שהועלו על מזבח "הגאולה", כפי שנקראה העליה לארץ ישראל בפי יהודי מרוקו, הוא בעל עוצמה אדירה וכהרגלך בקודש דבריך החכמים בנחת נשמעים וללא התלהמות. מי יתן ובמהרה יבוא מזור לתחלואי כל מי שסובל מאותה טראומה נוראית ולבני המשפחות שטובי יקיריהם הלכו לעולמם יבוא השקט והמרגוע לאחר שתפתח תיבת הפנדורה הזו והאמת תצא לאור.
 
גופם הלבין וראשם התקרח

גופם הלבין וראשם קרח מאת: בצלאל דהן ליבם בשלכת והלבלוב מאחר. עננים באפור עדיין מהלכים בגופם היגע. מתהלכים בשביל להט כבשנם ולרגלם שכבת קרח והאופק נעלם. עלומיהם נתלו על קולב אמונתם עד בוא, אולי, רוחות קדים לנער האבק מרשומות מטושטשות אך מקובעות לדיראון יגונם. היו להם אותות. המוסלם את מעונם העלה בלהבות, אנס הבתולה ואת האב למוקד. זה סימן הגאולה. הודו לאדוני! אין על מעשיו מהרהרים כי המשיח על הסף. נתיבים נכבשו ברגליהם וילדים על זרועות אמיצות, וכף יד לפי העולל לחנוק בו כל אוושת המיית כאב של תינוק שאלוהים שכח, עד בואם לחוף שירת הים לחתוך את הגלים בחרטום גופם. נפלו, גמאו מלוחים, הזדקפו, ובקנאת "זעקי ארץ אהובה" הסתערו במתוח אברים מוחלט על חומות האוניה הרקובה להפליג לארץ מכורה. וברגע בו לא יזרח עוד שום נס והשמים נפלו על רצף הדורות לא כנוע, התבהר האופק, הכרמל הזדקף כאליהו המניף חרבו על נביאי השקר ולאחר, את גרונם שיסף לעולת שקריהם ומלכותם. הם נשקו האדמה ובפיהם המבושם התחילו מפזמים את פיוט מכורתם. להקיף החומות, תקעו בחצוצרות, קמה הברית! בחן וברחמים רבים נתעטפו בטלית אבק מטהר וברכו על המוגמר. בדיוק ברגע בו קצי הנסים כלים עד אחד, התחיל השמד. כנפיהם רוסקו והמחנק המשוכלל בו כל העדה שוקעת לנחול את גאולתם - האדם החדש בדמותנו ובצלמנו גזוז פאות וראש קרח. והים גליו אל החול מגיעים באדווה. השמש תזרח ותשקע, שירת הים לא תגווע. שירת זיכרונם התעמעמה בעמק-הבכא עד פורצת אל ראש ההר, קורסת אל פתחם של שועים טעונת נהי, נדלק לפתע ואז ההמון סיעור, קשוח מבט ולב מדמם, על ראש שק ואפר וחגור למותנם, גדושים משיחי שקר בזרי קוצים צוהלים "אתם מלבים את השנאה" וההמון במלמולי-אין-ישע יניף ידיו ככהן בעת הזבח אל ריבון העולם והתפילה תהדהד בארבע כנפות - מאין יבוא עזרי. אז תעלה אשת האוב כלשאול, אחת אשר זנחה עקבות מחצבתה לקלל העדה ולהזכיר גזרות עומר, שפכה קיטונות בוז הישר למקווה טהרה, ובשם עוד אלף אפלות לבבה לא שכחה עוד לחבוט בעלה דפנה לאמור - אני ואפסי בה. כאבי-מלך "אני בעקרבים", הגדישה הסאה, לחתור לתוך השוק ההומה ססגוניות בורגנית קדם המהפכה הבולשביקית. ובעת שכולם נמקים בזיכרונם, נעשה גופם גחלת בחלל כעמוד האש לפני המחנה לטוות, דרך כוכבים אין ספור, תרבות מקדם. חלום של נהר נחוש לשוב אל מקורותיו.
 

שרונהה

New member
בצלאל היקר

היטבת לתאר את רצונם של יוצאי מרוקו לשלם כל מחיר, באהבה אין קץ, כדי להגיע אל ארץ הקודש, ארץ האבות.
 
מוקד/שיר

מוקד מאת: בצלאל דהן כאשר, עמדו לנוכח המוקד, וזקנם גולח! סלסלו בפאותיהם, השמיעו ניגון וקפצו אל הלהבות הרושפות. כאשר, אמהות חבקו עוללים לחיקן ובתולות תפרו שמלתן לירכיהן אמרו "שמע" ונתעטפו בלהבות. כאשר, ערמות בבלי וירושלמי בכיכר הז'מע היו לבערה, נאחזו הגווילים זה בזה כאסופת דגן ופרסו כנף. אז נפתח שער ובאו בו. קול ההמון פרוע הלהיב הלהבות, רגליהם יצאו במחול קניבאלי, התעטף גופם ב-אל-כ'אדר, ידיהם הניפו חרב האסלאם וגרונם חרחר חלוד – "האסלאם או מוות".
 
מה הפלא/שיר

מה הפלא מאת: בצלאל דהן נשא תפילתו מזרחה/נענה לשליחי העלייה/ארז מיטלטליו המעטים/גילח את זקנו הדרת כבודו/ואיפסן את ילדיו הרבים. אדם פשוט הנושא על שכמו רבבות שנים/טעון מטען משיחי/גם אם ילך בצלמות/וימיר את הז'לביה בבגדיי גויים/הוא יחון עפרה בארץ מכורה. שם בניו היו תיבת תפילה לבחרותו וזקנתו/כאן סובב הגלגל/לכד אבות ובנים/ומעגל הקסמים לא נגמר. מה הפלא כי שמעונה הקטן גנב/לסובב חוצות וכיסים/להביא מעט דמים/בלוי סחבות/נאבק בייאושו/מפני הנסתר/ תהי זו נקמת דם/אמר הנער בזעמו/אביו על קביים גורלו יצעד/באין הפרוטה מצוי/רואה את יוצא חלציו בביזיונם/ללקט במחשך רעבונם. המאום אורג כאלמנה שחורה/קורי שנאה לכול הסובב אותו/היו לו עניים גדולות וריקות/גוף כחוש ומאום על נשמתו. צלל האב למערבולת חיו/בן מרוקו המרוד/ובלא דעת עמד נוכח כיליונם/ וצר היה לו/צר מאוד על אובדן ילדיו/ומשראה לנגד עניו חיי ילדיו נגרפים אלי אבדון/השליך את חיו מנגד. שמע ישראל/וחבק בשתי זרועותיו מערבולת הבוץ/שמע ישראל/ולקח עוד נשימה אחת/מאויר רבון העולם ונשאב למצולות/שמע ישראל/יתגדל ויתגדל.
 
יתמות/שיר

יתמות מאת: בצלאל דהן "במקום לקנות לו סנדלים קניתי לו פרחים" אמרה האחות עם דמעות. עלים בשלכת ירוקים. ברקע תמונת האח, והיא קנתה פרחים במקום סנדלים. זר פרחים אדומות, סנדלים מיותמות, והרבה דמעות. ועיקשת כמו השקיעה אמרה: "הנחתי זר פרחים במקום סנדלים." אני מקדיש את השיר לנרצחים בבאר שבע.
 

אלי לוק

New member
היי בצלאל

דמעות נקוות בזוויות עיני. ריגשתני בשירך התוכל לכתוב משהו יותר שמח? אפילו בימים אפלים אלו. אלי לוק(גם אני מושך לפעמים בקולמוס הכותבים)
 
דמעות של זיכוך

ערב טוב אלי, אם דמעות נקשרות בעיננו בגין ריגוש, אזי האדם הוא אנושי בעל מיתרים רגישים לכול תנודה. מה שכרו של משורר? כשהקורא בא לידי הזדהות ומפרשן את השיר על פי הבנתו. הנה כי כן עיניך קשרה דימעה. משום כך הנך אדם טהור, ועליך יאמר "ושהלב בזיכוך הרגשתו" (כוזרי ב מא). הימים האלה הם ימים עצובים. ימים של של שפיכת דמים ואין אנחנו רואים את האופק מאיר בצפריר של תקווה. הימים ימים של אלפי אנשים שהוקרנו והם משלמים את מחיר "המדינה בדרך". שתנים שהולכים מאיתנו אותם אנשים שהעפילו לארץ הזו מתוך אמונה שזה יעודם ולא משנה המחיר. אנשים אלה הולכים לעולמם ולוקחים איתם את זכרונותיהם ואנחנו נשארים מיותמים.למה אני כותב לך דברים אלה? משום שאני מתעד את תולדות המשפחות יהודי מרוקו ועוסק במחקר על ההתישבות של יהודי מרוקו בחבלי מולדת. החלוציות בהתגלמותה. האם יש לי שירים לא עצובים? קשה להגיד. מאחר והנך מבקש שאכתוב משהו יותר שמח, אנסה לשלוח לך שיר אהבה. זה יתאים?
 

אלמרה

New member
כל מה שכותב בצלאל - באהבה מתקבל

וכבן ליודעי כתוב וכמי שלא מבייש את המורשת שהונחלה לך על ידי אביך ואבות אבותיך, אתה מוזמן לכתוב כאן ככל העולה על דעתך. בעת מצב רוח מרומם או גם כאשר הכאב העמום וזכר הקרבנות עולה. כן גם שירי אהבה יכבדו את הפורום ואת אלה שלכבודם נכתבו. ואשרי האדם שלכבודו כתבת שיר.
 
אלי עדי/שיר. מוקדש לאלי לוק

אלי עדי מאת: בצלאל דהן בלילה ההוא כאשר שחור הרקיע התרשת ברסיסי הוברים, ומילים נתקעו ברוח הנושבת בדממה ענפה. חיבקתיך, ולאוזנך לחשתי את שאהבה נפשי. הלילה עטף בצינה יוקדת את גופותינו הנמקים בכאבם, ובזה הרגע אלה היו עדי. הנתיב המתפתל במעלה הגבעה ונעלם בעקול אשר הובילנו בבטחה אל ראשית וסוף דרכנו. קשת האבנים דרכה פילסנו את נתיבותינו לבלתי נודע. נשאתי עיני אל נדבכי האבנים וראיתי, בלי משים, תופרת את כלולותינו ומנציחה בהינף יד את מראות הימים שחלפו. כל כך חלמתי עליך שממשותך ניטלת ורחפת בין קשת המתדרדר אל עמק נסתר. עצי הברוש המגביהים לחבוק סהר, זקופים ואיתנים מול זמן ורוח, וירח הדליקם באור נגוהות, הטילו צל ואני בתוך הצל נעלם אורב לצלילתך שזה עתה מתוך הלילה הגיחה/אלה עדי בראשונה. אחד, אחד עלו על דוכן ונשבעו בספר הימים לאמור: כי בערוב היום והלילה פרץ ובהתחדש עולם באודים בוערים, והס הושלך. אז מקולות רבים קולו נשמע כמשבר- "אישה, הנחי את שפתותייך על מצחי הקודח, ואת ידי המזור אשר לך ניגנו בי כל יצירותייך בטהובן ובך. הנה כי כן גווע אני ושעון החול אוזל. אישה האזיני לקול הלמות לבבי כהולם ההולם בהולם. זוהי שעת כוכבים ושעת הרוח הנושבת ופריחה, של פרחי שדה וכלניות בדמם, בדמם, בדמם עטפו ארץ ונקברתי תחתם. אישה האזיני לקולן של מילים. הניחי אוזנך הכרויה על בשרי הקודח. הוי מה חפצתי בך, מה מאוד ייחלתי ליום בו אשאך".
 

אלי לוק

New member
כלכך ישיר

אפשר ללכת שבי אחרי תיאוריך כלכך ישיר ואמיתי. יישר כוח אלי לוק
 
מדוע לא תנסה אלי?

אלי ערב טוב, יש לך נפש רגישה אלי. אני חש את זה בין השורות והאופן בו הנך כותב את תגובותיך. אני מבין שאתה כותב. מדוע לא תנסה לפרסם כאן באתר? אם יש לך קושי, שלח לי את השירים באיימל ואשמח לעיין בהם ולהביע את דעתי. [email protected] בצלאל
 

אלמרה

New member
אלי ובצלאל היקרים אנא, הרבו לספר..

ביציאת מרוקו וספרו על ואודות התרבות העשירה של יהדות מרוקו והשביעונו מטובכם.
 

אלי לוק

New member
לבצלאל דהן שלומות

יש לי משהו לכתוב על מה שאני מכיר מסיפוריו של אבי יוסף לוק ז'ל. ערב אחד ישבנו בחצר ביתינו ואבי תיאר לי את השוק של סאפי שבמרוקו. מרבד של צבעים וריחות נפרסו למרגלותיי רק לשמע תאוריו המפליגים סוחרים מביאים בהמות עמוסות סחורה משובחת מכל טוב הארץ הצורפים במרוקו ששמעם יצא בכל העולם(רובם היו יהודים)היו מדליקים מדורה וכך היו מתיכים את הזהב . ילדים בניי תשחורת משחקים בינות לדוכנים. שוכניי בתי הקפה הקטנים שפזורים בדרך כלל בפינות הרחוב מסלסלים עשן נרגילות מתקתק. ומבטיהם הקשוחים של הג'נדרמרים הצרפתים שהיו שומרים באותה עת הטילו אימה גם על היהודים וגם על בניי דודנו. לו יכולתי ולו לשעה אחת לחוות את המקום ההוא לפי התאורים של אבי ז'ל לא היה מאושר ממני. כייף להזכר בדברים שהם בגדר זיכרון ילדות אפילו שזו לא ילדותך שלך. אשמח לשמוע ממך ולהחליף רשמים נולדתי בצפת 1963 נשוי +2 עובד בליטוש יהלומים בבורסה בר'ג להשתמע ביי אלי
 
תגובה לאלי לוק

שעת בוקר מוקדמת. הבית עדיין רדום. שקט מחריש אוזניים. מבעד לחלון נשקף נוף רגוע ודומם למעט ציוצן של ציפורים מקדימי קום. עץ הברוש הענק חותך לי את הנוף לשניים. הימני, עמק פקיעין על שלל חלקות החקלאיות. משמאל, בתיה של מעלות הנטועות על צלע ההר באחיזה אמיצה. אני שומע קול תפילת שחרית הבוקע מאחת מבתי הכנסיות. האויר הרוגע נושא את הקולות ומביאן עד לפתח חלוני. ניגון בנוסח יהודי מרוקו. בשעת בוקר זו אני קורא את דבריך. מתמזג עם חווית הילדות שלך. רואה את אביך יוסף ספון בשוק של סאפי, עיר ואם בישראל. הצבעים, הריחות, האנשים - שירת השוק המתוזמרת בהרמוניה של ניגונים ו"ילדים בניי תשחורת משחקים בינות לדוכנים" (א.ל). איזה תיאור נפלא. יודע אתה לנגן היטב על מיתרי התיאור וצלילן מעצים את הגעגועים. אנא יש בך כישרון. אל תחמיץ את ההיזדמנות לכתוב. כתוב סיפורים קצרים על בית אבא ואני אעמוד לרשותך. אני מבקש, שוב, להביא לעיונך קטע אחד מסיפור שיצא לאור. ידידי הצעיר, אם צפתי הנך, יש להניח כי אנחנו מיודעים. גם אני יצפתי. בצפת פירסמי את סיפרי הראשון "פרחים נובלים". אם תכתוב לאימל שלי אשמח להשיב לך. (עברתי לגור במעלות). בצלאל
 
אצל ז'ורז'ט

אלי, לעינך. ליתר ביטחון פתחתי את הקובץ לאלה שלפרקים אינם מצליחים לפתות קובץ. בקובץ העריכה אחרת. אני מאוד מחשיב את העריכה. בצלאל המצולות סגרו עליו. השקט שפוזר לרגע ושלוותו הופרה, חזר לעצמו. למחרת היום הופיעה ידיעה בעמוד העשירי למטה מימין יחד עם המודעות של בתי הבושת בפריז, כי נמצאה גופה בנהר ללא מסמכים. אצל "ז'ורז'ט" מאת: בצלאל דהן שלט בשחור לבן, הנשא מעל משקוף הדלת, בישר את שם המסעדה "אצל ז'ורז'ט". בפנים שולחנות ערוכים ומוכנים לקבלת האורחים. בחלק מהם, השולחנות, היו מסובים מספר זוגות. על הקירות תלויות תמונות שמן ומים שקישטו את "ז'ורז'ט". ברקע התנגנה מוסיקה במקצב איטי. בחוץ, בחצר מוקפת גדר חי, בתוך, שולחן ברזל וארבעה כסאות, עומדים על רצפת חלוקי נחל קטנים. לאחר שצילם תמונת מצב, ירד בכבדות לכוון ה"רסטורנט". -"בון סוואר" –"ערב טוב" אמר בצרפתית מתנגנת. -"ערב טוב", ענה המלצר האדיב בחלוק הלבן. -"אפשר לשתות כוס בירה?", -"ודאי, אתה יכול לשבת בחצר". ניגש והתיישב על כסא ברזל לבן וצונן. המגע עם הברזל העביר בו גל נעים של קור. שילב רגל על רגל, הביט אל התרנים הנשאים ושאף מלוא אויר צונן אל ריאותיו. המלצר, צרפתי טיפוסי, שטני ורזה, עיניים כחולות ורכות, אדיב עד להחריד. הסיר מעל השולחן את המפה הלבנה. -"אדוני?", שאל באדיבות והמשיך לעמוד בהמתנה. -"בירה בבקשה", עניתי נינויוח. -"בקבוק?", שאל בקול מונוטוני. -"לא חשוב, אפשר בקבוק". לאחר שניות ספורות הגיע המלצר עם בקבוק בירה היניקן וכוס גדולה ומבהיקה. מזג את הבירה לכוס ושתה בלגימות קלות. את הסיור התחיל במעלה הנהר כשהוא מקפיד להיצמד לשביל הבטון שנבנה כתחליף למזח. המים אפלים, אורות השתקפו מתוכם והבריקו את המים. מדי פעם בפעם זינקו יצורים עלומים דקיקים אל על כמו אקרובטים וצללו חזרה למים. על שפת הגדה מתנדנדים לאיטם אצות ירוקות הפרושות עד לאמצע הנהר. הגדה ממול נמנמה בתוך ערפל קל, רק העצים הזקופים סימנו את קו המים ממול. סירות שובצו פה ושם עם תרנים חסרי מפרש ודממו. שעת לילה מאוחרת. לקראת חצות. ממעל נפרשו השמים כחופה, כחולים ומכוכבים. אויר קריר ליטף את צמרות העצים באיושה חרישית. כאשר התחיל את צעידתו, אמר לעצמו- שהוא יצעד אל הבלתי נודע כסמל למסתורין ולאי הודאות הטמונים בו. פסיעה אחר פסיעה מדד את הזמן המתפתל בעצלתיים, ואת השביל הנעלם מאחוריו לתוך החשכה. צעידתו שפופה, הגו כפוף מעט קדימה, מבטו שלוח מטה רואה ולא מביט. מדי פעם זקף את ראשו, וקלט את המראות מסביב. שוב הביט אל הרקיע, הם עדין כחולים ומרושתים כוכבים קורצים. אוושת הרוח נעלמה. השקט כבש את צמרות העצים תמרי הגזע ששורשיהם עמוק בקרקעית הנהר. נהמת מנועי המכוניות, החולפות בכביש מעל הנהר, חולפות ביעף, אחרי כן הדממה שוב כובשת ביד רמה. כשהתחיל לזמזם, בלא משים, את "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים", חש דקירה קלה אי שם בבטנו. הניגון שבקע בלחש נשמע מיותם. השתתק. עמד. הניע את כתפיו המכונסות, הרים גבה והמשיך את צעידתו. מימין לשביל המתעקל הבחין בסוכה שבצבצה מתוך החשכה. כתמים מוזרים ובלתי מובנים עמנו לנגד עיניו. נגש קרוב אל הסוכה והעמיק את מבטו לפלח את החשכה. הסוכה הייתה חרוכה ואינה ראויה לשימוש. גם לכאן הגיעה האלימות, אמר לעצמו, כמו קבע עובדה נצחית. משש את המקומות החרוכים באצבעותיו ברכות כמי שחושש להוסיף כאב על כאב. מעט פיח שחור נדבק על קצות אצבעותיו. חזר אל השביל וחש מתחת לרגליו, זו הפעם הראשונה, שהוא צועד על בטון המגיב בחוסר רכות ורגישות למצב בו הוא נתון. הגשר הנישא מעל שתי גדות הנהר, הזדקף לפתע גדול וחזק כשהוא משרי אווירה של בטחון בעוצמתו הברזלית. מתוך תחושה בלתי מובנת הרחיב את צעדיו. הגשר הלך והתקרב. זה לקראת זה צעדו לקראת המפגש המיוחל באמצע הדרך. בהגיעו אל הגשר הרגיש הקלה. הביט אל גוש הפלדה ביראה. עמד מלכת. ושוב העלה ניגון מנבכי תהומות זיכרונותיו, "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר והעיקר לא לפחד כלל". עכשיו עומד מול העוצמה הכוחנית ביצירה האנושית. טיפס במדרגות עד הגיעו אל פני הגשר העליונים. נשען על המעקה והביט אל המים הזורמים למטה מתחתיו. השתיקה בינו ובין הגשר והנהר התמשכה בלא זמן מוקצב. הוא נתן לעצמו להיסחף בלא משים, כמו כל דבר אחר הנסחף למטה. גופו התנדף, והוא נשאר חסר משקל. התחושה שהגוף נעלם ממנו השרתה עליו שלווה רוגעת. גופו חזר אליו. חש מועקה וכל כולו מקשה אחת של עופרת. בכבדות פנה אל המדרגות המובילות למטה אל "הרסטורונט" אצל "ז'ורז'ט". נכנס, הזמין בירה. -"אדוני", אמר המלצר, "אנחנו עומדים, השעה אחת לפנות בוקר". -"סליחה", אמר בהתנצלות. הניח עשרים פרנק על השולחן, תשלום בעבור הבירה. המלצר החזיר ארעה פרנק עודף. לקח שלושה פרנק לעצמו והשאיר פרנק כתשר למלצר. -"בון סוואר מסייה, "תודה".", אמר המלצר, -"ערב טוב לך אדוני", ענה ופסע החוצה לכוון הנהר. -"אני שוב בהתחלה של הסוף", אמר לעצמו, "אצעד באותו מסלול באין מוצא". בהגיעו של שפת המים, התכופף, הרים חלוק נחל וזרק אותו לתוך המים. האבן נחתה ויצרה מעגלים נרדפים. וכבמטה קסם השתקפו כל חיו כמו נידון למוות. פרקים, פרקים, במהירות האור, ראה את לידתו, ילדותו, בגרותו עד הגיעו הלום לגשר. נזכר באירועים שונים ומשונים. גיחוך עלה על שפתיו, גם העצב התגנב לגרום לו לחות בעיניו, כשהוא משתלב בחיוך לכול זיכרון. אחר-כך קפץ אל המים השקטים. המצולות סגרו עליו. השקט שפוזר לרגע ושלוותו הופרה, חזר לעצמו. למחרת היום הופיעה ידיעה בעמוד העשירי למטה מימין יחד עם המודעות של בתי הבושת בפריז, כי נמצאה גופה בנהר ללא מסמכים.
 

אלמרה

New member
מה יפו מילותיך, כמה חי ונושם מולי..

אותו מראה מעל הגשר ההוא... אני לוקח את הסיפור הזה דוקא אל מחוז אחר אל ה"יש מוצא". ההתאבדות היא ויתור, היא כניעה ודרך קלה לא להתמודד. אני בטוח שאצל כל אדם בשלב זה או אחר חלפה מחשבה כזו פעם בחייו, אני בטוח כי המחשבה הנלוזה הזו נדחקה מיד הצידה על ידי פרח, ציוץ ציפור או בת שחוק של ילד. החיים יותר מידי טובים יפים ובעיר פריז? יש הרבה עוד מה לעשות ולבלות ולהנות מחן העיר והרסטורנטים שלה...
 
למעלה