דויד אלמוזנינו הכרית סיפור קצר
הסיפור מוקדש לחנה פרץ שאוהבת סיפורים קצרים ולאלה שלא קראו אותו באתר "קוסקוס" אתר עם שורשים. אימא של אשתי רחל הייתה אישה חביבה ביותר, אישה טובה ואוהבת . בפעם הראשונה שפגשתי אותה בביתה, ראיתי על פניה הבהירות והיפות את האופי הטוב והנוח שלה, אהבתי בה מיד את התמימות, החמימות והפשטות, כבר מהפגישה הראשונה נוצרה בינינו כימיה וחיבה מיוחדת והרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. איך שהיינו מסתכלים זה בזו בכל מני מצבים היה ברור לכל שאנחנו מבינים זה את זו אפילו בלי מילים מבט עיניים היה מספיק והיא באמת אהבה אותי וקבלה אותי כבן ואני אהבתי אותה כאם, אך אפשר שלא? ממש אישה צדיקה שכל חייה חשבה רק איך לעשות טוב לכולם לא החסירה דבר מילדיה ונכדיה. ביתה היה בית פתוח לכל מיד הרגשת בו נוח וטוב. במשך היום ביתה היה מלא בשכינות/חברות מכל העדות. הרושם וההרגשה הראשונית התבררו לי מאוחר יותר כנכונים, כמה שנים אחר כך אחרי החתונה, רחל הייתה יותר לציידי מאשר לצד אשתי. מה שאהבתי עוד אצל רחל שהיא עדיין "לא השתנתה" הייתה עוד "גלותית" הרגשת אצלה בבית כאילו אתה עוד במרוקו אותם התבשילים והריחות המגרות שכל כך התגעגעתי אליהם שאמי הפסיקה להכין ועברה לאוכל ישראלי ציפס ושניצל, האופי הטוב והנוח שלה לא השתנה בעקבות העלייה לארץ. אימי רינה לעומת זאת הייתה כבר "ישראלית" דיברה עברית כמעט ללא מבטא וזנחה את השפה הצרפתית היא הייתה שונה ממנה, כהת עור, קשוחה יותר. הרגישה על בשרה את הדלות, ועבדה קשה כל חייה בשמש היוקדת במשתלת ה"קרן הקיימת" בקרית שמונה כדי שלנו יהיה אוכל. אהבתי הרבה לרחל באה לידי ביטוי, לראשונה כשהייתה חולה ומרותקת למיטה וטיפלתי בה יחד עם הבנות שלה, והיא לא הפסיקה להלל ולברך אותי על כך. כאשר בשנות השישים עמדו לעזוב את ישראל ולהגר לקנדה ארץ האפשרויות הבלתי נדלות. אנחנו הזוג הצעיר באנו לאשקלון להיפרד מהם, מצאנו את הבית כמעט ריק כל החפצים היקרים שאהבנו חולקו לשכנים או נמכרו בכמה פרוטות, ואז עלו במוחי כל אותם חלקי זיכרונות ותמונות על משפחה מאוחדת חמה ואוהבת שתוך כמה ימים עמדה להתפרק לעד. כאב לי במיוחד על אשתי שידעתי כמה אהבה היא רוחשת למשפחה שלה וכמה יהיה לה קשה כאן לבד בארץ בלעדיהם. אשתי עלתה לארץ ממרוקו ב - 1968 עם קבוצה צעירים, הוריה לא היו מוכנים אז לעלות לארץ חשבו יותר על קנדה- הצרפתית להצטרף לבנות שהיו נשואות ומבוססות אך שינו בתוכניתם בא בעקבות המכתבים התכופים שהגיעו אז מהארץ. לאשתי היה קשה להתאקלם כמו כולם ומכתביה היו ספוגים געגועים עזים למרוקו לחברים שהשאירה מאחור למשפחה ובקריאה לעזרה. כאשר הגיעו לארץ קבלו בית בשיכון ג' באשקלון, ומסביבם היו כל עדות ישראל, באותה תקופה עלו לארץ גם הגרוזינים, שהביאו קצת צבע לשיכונים האפורים ומרפסות הבתים קושטו בשטיחים צבעוניים. הילדים הצעירים התאקלמו מהר, נכנסו ללמוד בבית הספר, אך הבנות הבוגרות לא מצאו עבודה מתאימה לכישוריהם והסתפקו בעבודה ב"קלוב מד" בחוף אשקלון כדי לא לשכוח את השפה הצרפתית וחלמו ללא לאות על חיים טובים יותר. כשרחל חלתה הם האשימו את הארץ במחלתה, זה היה הקש ששבר את גב הגמל, והחליטו לנסוע לקנדה להצטרף לבנות שהיו כבר שם. דמום, המום, עמדתי אותו בוקר בטבורו של הבית, דמעות עמדו בעיני ההרגשה הייתה קשה לבי מצבט כאשר ראיתי את הבית ריק מהחפצים היקרים, כלי הזכוכית הכסף והחרסינה, תמונות השמן הנדירות שאהבתי ונקשרתי אליהם כל כך. נזכרתי בימים הראשונים כשבאתי לבקר בבית שהיה מלא חמימות, נזכרתי בשטיחים ה"ברברים" הצבעוניים שהובאו מגולגלים ממרוקו והחליפו את הריהוט הדל, כלי הנחושת, וקומקומי התה המוכספים, כוסות התה המעוטרים בפסי זהב. לפתע אפשר היה לראות את מצבם העגום של הקירות החשופים המלאים חורים ואת מסמרי הפלדה השחורים שתקעו בהם במשך שלוש שנים תמימות ונזכר היכן הייתה תלויה תמונת שמן יפיפייה וצבעונית נתונה במסגרת עץ מוזהבת שכל כך אהבתי , פניתי לשוטט בדירה הריקה עם אשתי. הד כל מילה שאמרנו נשמע אחרינו פעמים. הרגשה הייתה קשה חדרי הבית נראו פתאום יותר קטנים, חפצים יקרים נארזו בחופזה בחבילות קרטון גלי, מזוודות גדולות, וצרורות בד היו פזורים בכל חדר. הריק הגדול בדירה היה הריק גם בלבנו עיני דמעו עד שהתקשתי לראות. כשחזרנו לסלון הריק, שאלו אותנו אם אנחנו רוצים משהו? "לא, לא צריכים כלום", אמרנו. כאילו שיש לנו כבר הכל אז אשתי כשהיא מחבקת את אימה, החוורת ממעמד הפרידה וממחלה ומוחה את דמעה, אמרה: - "אני רוצה את הכרית של אימא". - "זה כל מה שאת רוצה" התפלאו אחיותיה. "כן זהו, רק את הכרית". התחבקנו, התנשקנו ונפרדנו לשלום. אשתי הייתה שבורה במיוחד כיוון שידעה שיעברו כמה שנים עד שתוכל לנסוע ולבקר את משפחתה בקנדה. חיבקתי אותה בצד אחד, ובצד השני את הכרית שהייתה מונחת על כתפי ונסענו הביתה. נשארנו עם התמונות הקשות של הפרידה, כי עדיין לא המציאו פרידות קלות יותר ועם...הכרית כמו נקניק גדול לראש המיטה. כרית- הנקניק הגדולה, המונחת תדיר לראש המיטה, מטיילת אייתנו כבר שלושים וחמש שנה. עברנו אייתה מהצפון לדרום, מקרית שמונה לאילת, כאשר המשאית המשטרה היגיעה, נתנו למובילים להוריד מהבית את כל הציוד שלנו, אבל את הכרית לקחנו במו ידינו והנחנו אותה אחרונה במשאית, על כל החפצים, ממש נקניקיה גדולה ומכובדת. כאשר צבענו את חדר השינה בכחול מיהרה אשתי להחליף את כיסיו המיטה שיתאים לצבע החדר ומיד הכינה גם ציפה מיוחדת לכרית. כל פעם שהחלפנו כיסוי מיטה מפרחוני למוזהב או לצבע קרם, היינו צריכים לדאוג לכיסוי תואם גם לכרית. יום אחד מצאתי את עצמי עומד באוגוסט, בתחנת אוטובוס, נגרר לדרום תל אביב כדי למצוא בד מיוחד לכרית ואז הבנתי שהכרית הזו מכניסה אותנו רק להוצאות... כשחזרתי הביתה מהמסע, כולי מזיע, והנדוניה הדלה שהביאה אשתי בידיי, החלטתי לפני שאני יכניס אותה לציפית , לראות מה יש שם בכרית הזאת?! אולי באמת יש בה משהו שאני לא יודע עליו ובגללו מחליטה אשתי לנדוד עם הנקניק על פני כל הארץ? סגרתי את דלת חדר השינה שלנו בחשאי וכמו פושע קטן פרמתי בעדינות את החלק העליון של הכרית , כפי שראוי לעשות בנכס יקר. תחילה נראה היה כי הכרית מלאה סמרטוטים. אבל אני לא התייאשתי, הוצאתי סמרטוט אחר סמרטוט וציפיתי לראות את טבעת היהלום נופלת מתוכו, או לפחות איזה מכתב ישן ונוסטלגי. כך מצאה אותי אשתי, יושב על המיטה שלנו, סביב כל הסמרטוטים והציפה של הכרית מונחת לרגליי כבלון שיצא לו האוויר. כשראיתי את פניה ההמומים של אשתי כשהיא נשענת עצורה על הקיר, הבנתי ששחטתי במו ידיי את הפרה קדושה היחידה בבית. הרגעתי אותה, נשקתי לה, הוצאתי אותה בחזרה לסלון, ישבתי ודחסתי את כל הנוסטלגיה חזרה לכרית – ובמאמצים לא קלים הכנסתי את הכרית לציפית החדשה שאשתי הזמינה ואני הבאתי מדרום תל אביב. והיא עדין שם, צלע שלישית במיטה הזוגית שלנו. הכרית של רחל אימנו שומרת עלינו ואנחנו שומרים עליה. אמרתי בלבי אשתי בכלל לא טיפשה, היא ידעה מה לקחת, מזכרת שימושית ביותר."
