לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
86088,608 עוקבים אודות עסקים

פורום תרבות מרוקו

אהלן וסאהלן וברוך הבא ביקום, לפורום תרבות מרוקו. כאן המקום המאפשר לנו להתחבר לשורשים הנפלאים ולדבר עלההוואי המרוקאי המופלא והקסום.נדבר כאן על התרבות והמסורת העשירה והנפלאה של יהדות מרוקו, על בית אבא ואמא, על פולקלור מרוקאי, על מנהגים ואמונות, על "תרופות סבתא", נספר סיפורים ומעשיות ששמענו, נחליף מתכונים, על המוסיקה האותנטית והמיוחדת, על טקס החינההמסורתי, המחמם והמשמח כל לב אנוש מכל עדה. נדבר גם על מרוקו, נופיה ואנשיה. כל מי שנולד או טייל בה, מוזמן לספר במילים ותמונות. כל מי שמתעתד לטייל, מוזמן לשאול. כאן המקום לפגוש אנשים, לשוחח על שורשי האהבה, כילידי דור שני ונכדים, להורים, לסבים וסבתות ילידי מרוקו.על ההורים שלנו שדרכם הציונית הביאה אותם לארץ ישראל-ארץ הקודש.בני כל העדות מוזמנים לרב שיח איתנו, לשמוע ולהישמע.וכמובן באהבה ובניחוחות ובחמימות האופיינית לתרבות מרוקו. בלמחבא ובסלאמא ובל-פרחא או בל-סחא....עלמה ושרונהה

אודות הפורום תרבות מרוקו

אהלן וסאהלן וברוך הבא ביקום, לפורום תרבות מרוקו. כאן המקום המאפשר לנו להתחבר לשורשים הנפלאים ולדבר עלההוואי המרוקאי המופלא והקסום.נדבר כאן על התרבות והמסורת העשירה והנפלאה של יהדות מרוקו, על בית אבא ואמא, על פולקלור מרוקאי, על מנהגים ואמונות, על "תרופות סבתא", נספר סיפורים ומעשיות ששמענו, נחליף מתכונים, על המוסיקה האותנטית והמיוחדת, על טקס החינההמסורתי, המחמם והמשמח כל לב אנוש מכל עדה. נדבר גם על מרוקו, נופיה ואנשיה. כל מי שנולד או טייל בה, מוזמן לספר במילים ותמונות. כל מי שמתעתד לטייל, מוזמן לשאול. כאן המקום לפגוש אנשים, לשוחח על שורשי האהבה, כילידי דור שני ונכדים, להורים, לסבים וסבתות ילידי מרוקו.על ההורים שלנו שדרכם הציונית הביאה אותם לארץ ישראל-ארץ הקודש.בני כל העדות מוזמנים לרב שיח איתנו, לשמוע ולהישמע.וכמובן באהבה ובניחוחות ובחמימות האופיינית לתרבות מרוקו. בלמחבא ובסלאמא ובל-פרחא או בל-סחא....עלמה ושרונהה
x
הודעה מהנהלת הפורום

ברוכים הבאים לפורום תרבות מרוקו

המשך >>

לצפיה ב-'יהודי מרוקו - סופרים וסיפורים'
יהודי מרוקו - סופרים וסיפורים
27/08/2004 | 14:02
43
155
באמצעות סיפורים, ניתן ללמוד הרבה על היהודים במרוקו, אורחות חייהם, מנהגיהם ועוד ועוד.... כולכם מוזמנים להגיב לסיפורים המסופרים כאן ולהוסיף סיפורים שכתבתם, ששמעתם עליהם, שסופרו לכם ונשארו בזכרון. הביאו אל הכתב, לכאן כל פיסת סיפור.



תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-' על הסיפורת של יהודי מרוקו...'
על הסיפורת של יהודי מרוקו...
22/08/2004 | 17:53
23
11
"חדייצ'י ומה בייה ומא לולאד ומה עמלו בייה" ["סיפורי וכל מה שעבר עלי, ומה שהילדים עוללו לי"...]
כך היתה סבתי "ממה" עליה השלום מתחילה כל פעם את ה"מעשה" לבקשתי בטרם לכתי לישון: - עאווד לי לחדיצ'ה" - "ספרי לי סיפור".

לא יודעת קרוא ולא כתוב היתה סבתי. הדבר בו הצטיינה ביותר היה שיעור ילודה. שנים עשר ילדים. ("ימות די יחשבום" [ימות מי שיספרם, "ברכה" כנגד עין הרע])
משהתאלמנה עלתה ארצה, ביחד עם ילדיה שטרם נישאו (שמונה), הייתי הנכד הצבר הראשון. כאן מתחיל סיפור חיי...
אבל לא זה הנושא, אני מבקש מהגולשים לנבור במצבור הזכרון הבלתי מחיק שבארכיב ולדלות איזה סיפור, "מעשייה" ולשתף בו אותנו.

הרי ידוע שבסוף התפילות בבית הכנסת לא היו ממהרים הביתה, אלא מתכנסים סביב ה- Story Teller התורן וזה היה מפליג במעשייה ובה תמיד רשע ורע לו צדיק וטוב לו, ותמיד גולת הכותרת העליה "לירושלים".

מי מתנדב ראשון?
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'טוב'
טוב
23/08/2004 | 10:05
1
1
אני אוסיף סיפור שאימי סיפרה לי.
כשהיא הייתה קטנה אחיה היותר גדול היה שולח אותה להביא מים בתוך כוס גדולה כמו נטלה (לנטילת ידיים), והיה מבקש ממנה לדחוס את המים פנימה כדי לאפשר למלאות עוד מים, ואימי לא הבינה בדיוק מה הוא רוצה. הייתה דוחסת בידיה את המים, והמים כמובן היו נשפכים.
בדיוק מה שנקרא קז'מה.
אלמרה אני צריכה פשוט לשבת עם אבי יש לו המון סיפורים כמו עלי בבה ו40 השודדים, פשוט מאוד, איך חי במרוקו עם הערבים, ותמיד הם ניסוי לסדרו, וידו תמיד לבסוף הייתה על העליונה.

תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'שבי רותי ותעדי הכל מפי כל מי שמוכן'
שבי רותי ותעדי הכל מפי כל מי שמוכן
23/08/2004 | 10:49
3
לספר לנו וכך נתעד פה את האוצרות הגלומים הללו.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'"החתונה" סיפור מאת דויד אלמוזנינו'
"החתונה" סיפור מאת דויד אלמוזנינו
24/08/2004 | 00:39
4
12
ב-1920 היה אבי בן עשרים. הוא התגורר במרוקו עם הוריו בעיר הנמל הקטנה "מוגדור" לחוף האוקיינוס האטלנטי. מספרים, כשהיה אבי עובר בערב שבת ברחוב הראשי של ה"מלאח" (השכונה היהודית)  לבוש בקפידה בחליפות, תפורות לפי מידה על ידי חייט מובחר מבד אנגלי מובחר ולרגליו נעלי- לק שחורות ומבריקות לא הייתה בחורה שלא יצאה לחלון או למרפסת לראות אותו, כל בחורה יהודיה הייתה מעונינת וחולמת על שידוך לבחור היפה תואר והעשיר.
אך לאבי היו תוכניות אחרות, הוא לא רצה להתחתן עם בנות העיר, היות היה נהוג אז ובמיוחד במשפחות הטובות והעשירות, חתונות בתוך המשפחה, בני דודים ואף קרוב יותר. אבי בעל השכלה ודעות מתקדמות,( בגיל עשרים הספיק לבקר בצרפת ואנגליה) ידע כבר אז שמנשואים אלה עלולים להיוולד ילדים גאונים כמו אלברט אינשטיין או….  והחליט לחפש כלה, במקום אחר. אמי רינה הייתה קרובת משפחה רחוקה שלו  והוא הלך לחפש אותה  בעיר אחרת.  
אמי ואחיותיה היו כבר יגעים לראות חתנים שבאו לבקש את ידן. היה להם ניסיון מה, מפני שביקורי שדכנים ושדכניות היו שכיחים בביתם והבנות התרגלו ואף אחת כבר לא התרגשה במיוחד. אמי הייתה הבכורה מבין ארבע אחיות שלכל אחת היה אופי ויופי משלה, האחיות, רחל, סול ואניטה היו צעירות מדי בשבילו, היה נהוג אז שקודם מחתנים את הבכורה, כדי שלא תישאר רווקה אחרי שאחיותיה הצעירות יתחתנו.
הפעם החתן הגיע בגפו ללא שדכן, משום כך משך את תשומת  לבם ואחרי שבחנו אותו היטב הסכימו שהוא מועמד טוב ובעל סיכויים טובים לשידוך לאחותם הבכורה, רינה .הם נכנסו אליה בריצה ואמרו לה ביחד: "מכל המועמדים שהיו עד כה נראה לנו שהוא המתאים לך ביותר".אימי קשרה מטפחת לבנה לראשה, יצאה מהחדר כדי לראות את אבי שישב אז בניחותא בכורסת הקש הרחבה, כשהבחינה בו לחיה האדימו קלות, לא הייתה לה כל שליטה על כך, ונזכרה בדיברי אחיותיה החמים. אבי לחץ את ידיה ארוכות ובחן אותה היטב, היטב בעניו הגדולות ,השחורות כאילו הוא קונה איזו סוסה חדשה. הוא ממש הפשיט אותה בעיניו,  היא החלה להרגיש את הלמות ליבה וחולשה רגעית אחזה בה ושוב עלתה אדמומית על פניה כשהיה ברור לה ולכל הנמצאים שהיא מצאה חן בעניו מאוד.
המשך יבוא...
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'החתונה, המשך'
החתונה, המשך
24/08/2004 | 00:40
3
6
אמי, צעירה בת שבע- עשרה רזה ושברירית בקושי שקלה חמישים קילו, עיניה גדולות ושחורות ולה גוף חטוב.
כחודש אחרי ההיכרות, אבי החתן המיועד שהיה בעל ביטחון עצמי רב התחבב מהר מאוד על כל בני הבית. אחרי כמה ימים נערכה מסיבת אירוסין בבית המשפחה. חודש אחר כך חתונה ברוב פאר בעיר "מוגדור" בה היו מוזמנים רבים, שבאו לברך את הזוג הטרי וליהנות מהמוסיקה של "התזמורת האנדלוסית" שהתנגנה באולם על ידי הנגגים מהטובים ביותר.

אחרי החתונה אבי רצה לקחת את אשתו הטרייה למקום חדש, ובאמת בחר במקום חדש לגמרי, עיירה מרוקאית מרוחקת בשם "טרודנט" או "ג'דידה"(חדשה) הוא קנה שם פטיו גדול ומרווח שהיה בין הבניינים היחידים הבנו ים אבן, שאר המבנים היו בינוים מתערובת של טיט וקש.
הבית היה די גדול ומחולק לשנים למעלה המגורים ולמטה חנות לממכר משקאות ומחסן להזכירכם שזאת הייתה תקופה שמשקאות אלכוהול היו אסורים במרוקו .

יום אחד כשאבי היה מארגן סחורה שהיגיעה לחנות, הופיע לביקורת קצין צרפתי צעיר מלווה בחייל סנגאלי כהה עור וגדול ממדים, החייל הסנגאלי ביקש לבדוק בקבוק בושם שהיגיע עם הסחורה הוא חשד שזה משקה חריף,או סתם בא לו להתמסטל. לפני שאבי פתח את פיו כדי להזהיר אותו הוא שתה את הבושם בבת אחת וכמעט מת.שפתיו הגדולות והבשרניות התהפכו ונראו כפנימית של רכב מפונצר.הקצין והחייל עזבו את המקום מאוכזבים הם לא מצאו משקאות חריפים, שהיו באמת בפטיו  לא רחוק מהחנות . במרכז הרחבה של הפטיו הייתה מזרקת-מים שבארבע פינותיה אריות חצובות בשיש אדום מתחתיה באר מים. שם, שם אבי שמר את המשקאות החריפים שהיו אסורים למכירה לתושבים המיקומים, זה עלה לו פעם ביוקר אך זה כבר פרק סיפור אחר.

היות ולהורי היה הבית הבנוי היחידי בעיירה חוץ מבנייני הממשל הצרפתיים, הבית שימש למפגשים שונים ומשונים, ואורחים רבים היו פוקדים אותו במשך השנה, חלקם באו …לנוח מהדרך, סוחרים ערביים שהיו עוברים בעיירה לערוך קניות באו לבקר אותו ישבו קצת, נחו, שתו תה וכמובן וסיפרו לו על אורחות חייהם ומנהגיהם המיוחדים – והוא למד להכיר אותם לעומק והיה מדבר אייתם בבקיאות בענייני דת בערבית מתובלת פתגמים מהקוראן אותו הכיר על בוריו. לאות תודה על המנוחה, התה והשיחה היו האורחים המוסלמים מביאים לאבי מתנות: כד שמן זית כטית מכבישה קרה, או שמן ארג'ן הקיים רק במרוקו, קערת חרס מלאה חמאה מלוחה עם זעתר, או כד מחיה, ערק מקומי. פעם הביאו דבש טרי ופעם שרפרף עץ עבודת יד –

אבי אהב מאוד את המפגשים האלה והוא היה חביב וחיכן, בערבים היה יושב בן אורחיו הרבים, על כמה בקבוקי יין טוב, ופולים שפוזר עליהם "כמון", וכך הוא קשר קשרים מיוחדים עם התושבים היהודים והמוסלמים ושימש להם ל"פה" בפני הממשל הצרפתי בעיר.
אבי שלט היטב בשפה הצרפתית והערבית המדוברת, כמו כן דיבר עברית תנכית וכתב אותה בכתב רש"י. הוא היה כותב מכתבים לכל דורש, ללא תשלום ובמיוחד למוסדות הממשל הצרפתי, הוא נהנה מכך מאוד, בצרפתית היה לו כתב מיוחד עקבי וברור, לאותיות בתחילת מילה או שמות משפחה העניק מחשבה מיוחדת וסלסול והם היו עגולות ויפות, אף אות לא קופחה. חבריו היו אומרים שכל מכתב שלו לממשל היה מקבל תשובה חיובית, לחבריו היהודים המשיך לכתוב מכתבים בכתב רש"י בערבית מוגראבית מתובלת באמרות ופסוקים מהתנ"ך.
על אחד השירותים שעשה  עבור הממשל הצרפתי באותה תקופה ניתן לו במתנה לכל החיים, על ידי אלוף משנה "ברנדט" המפקד הצבאי של העיירה ,עבד זקן מסנגאל בשם "מרוז" יותר מאוחר אבי חשב שזאת הייתה צרה ולא מתנה.להורי הייתה עוזרת בית מקומית בשם "פאטמה" בת חמש עשרה ו"מרוז" הצטרף אליה.

לעומת אבי שנהנה מהחיים אמי השתעממה מאוד במקום החדש וביקשה בכל הזדמנות לעזוב את העיירה, ואפילו שמרה את ארגזי התה הסיני הגדולים כדי שתוכל להשתמש בהם בבוא היום להעברת המטלטלים למקום חדש, בניתים שמשו כשולחנות בחדר האורחים כשמפה פרחונית מונחת עליהם ברפיון.
אמי בחורה צעירה ודינמית מורגלת לחיי העיר, נזכרת כל הזמן בנשפים שהיו נערכים בעיר וסבתא הייתה תופרת לה שמלה חדשה לכל נשף לפי צו האופנה האחרונה.
עכשיו היא נמצאת במקום שכוח- אל זה ללא חברים וללא קרובים ובא לה לבכות. היא שואלת את עצמה עשרות פעמים: אם הייתה צריכה להתחתן כל כך מהר.
אבי היה מאוד סבלני אייתה, והיה מוכן לעשות כמעט הכל רק שלא תעזוב, והיא ניצלה זאת היטב. בתחילה ביקשה שסבתה תתארח אצלם, כדי שתלמד אותה לבשל ולתפור בגדים. אחרי שנסעה אמי החלה שוב להשתעמם ולא ידעה אך למלא את חייה תוכן. ביקשה מאבי שיקנה לה בדים גדולים ורחבים. היא החלה לגזור אותם ולתפור שמלות בכל צבעי הקשת אך זה לא כל כך הצליח. אחרי זה אמי החלה לרקוח ריבות מפירות העונה וגם ריבת חצילים רקחה לפי מתכון סודי ומיוחד ואחרי שהכינה את הריבה הניחה אותה מתחת למיטה. המקום הקר ביותר בבית, ושכחה ממנה. אחרי כמה ימים הריבה העלתה עובש בצבע לבן כמו זקן הפשתן של הרב המקומי.

יום אחד כשהשעמום גבר מאוד עשתה יד אחת עם "פאטימה" העוזרת הנאמנה כדי להפיל בפח את "מרוז" הפרזיט הזקן, שבמקום לעזור בבית היה רק אוכל ושותה יין כל היום.
הם לקחו סיר גדול מלאו אותו מים והכניסו לתוכו כמה שורשים של סלק אדום, התבשל לו הסלק האדום על אש קטנה כל הלילה וכל הבוקר והמים קיבלו צבע אדום חזק כצבע היין.הנשים המרוצות מהתוצאות סיננו את תוכן הסיר ביריעת בד ערבי גס, מלאו כמה בקבוקי יין ריקים ש "מרוז" רוקן לפני כמה ימים והניחו אותם להתקרר.
היגיעה שעת הצוהריים הוא ישב ואכל כהרגלו ארוחה דשנה בתאבון גדול, אמי ו"פאטימה" ממתינות בסבלנות שיסיים את הארוחה, כי זה השלב בו הוא מבקש יין, כשסיים לבסוף נתנו לו כוס יין ועוד כוס, לאחר מכן קירבו אליו בזהירות רבה שני בקבוקי מי הסלק אדומים מקוררים היטב במי קרח. הצבע האדום  גירה אותו מאוד, ממש שיגע אותו והוא החל לשתות ישר מהבקבוק . "פאטמה" ואימי הלכו לחדר והתגלגלו מצחוק ו"מרוז" ניצל את ההזדמנות וגמר גם את הבקבוק השני וליקק שפתיים. כשאימי חזרה לחדר הוא אמר לה: "גבירתי, יש עוד מהיין הזה הוא ממש טעים , הוא מחליק בגרון אף פעם לא שתיתי יין כזה טוב. "אימי ענתה לו: "יש לנו כמה שאתה רוצה",פאטמה הביאה עוד בקבוק כשסיים לשתות בטנו תפחה ותפחה ועורה נמתח כבטנה של אישה בהיריון מתקדם ועמדה על סף פיצוץ! תפסו אותו כאבי בטן עזים, והלך להשתין כל רגע.
פאטמה התגלגלה מצחוק בחדר האורחים, אך אמי החלה לרחם עליו ושאלה: "מה לך מזוז"?,מתאפקת בכל כוחה לא לפרוץ בצחוק. הוא ענה: "גברתי סלחי לי, הפעם הגזמתי".
אמי ביקשה מפטמה שתמרח "לרמוז" קצת ערק על הבטן, אומרים שזאת תרופה בדוקה לכאבי בטן. אך הפעם לא עזרה כלל ל"מרוז" המסכן שמאותו הרגע ניגמל סופית מהטיפה המרה.
  
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'דוד אלמוזנינו היקר'
דוד אלמוזנינו היקר
26/08/2004 | 16:47
2
3
הסיפור שלך ריתק אותי כל כך, אף פעם לא הייתה לי סבלנות לקרא סיפור ארוך

אך הסיפור שלך ריתק אותי למחשב, מתיי הפרק הבא?

מחכה בקוצר רוח.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'דוד אלמוזנינו היקר'
דוד אלמוזנינו היקר
26/08/2004 | 22:02
1
3
חנלה
בגלל זה אני כותב סיפורים קצרים, עכשיו את יכולה לרכוש את הספר שלי "ארמונות ובוסתנים" עם 20 סיפורים.
דויד
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'היי דוד אלמוזנינו'
היי דוד אלמוזנינו
27/08/2004 | 02:00
3
אשמח לרכוש את הספר שלך..איפה אני יכולה לרכוש אותו...והאם אפשר לשלם במזומן?
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'"ארמונות ובוסתנים" בהוצאת גלורי .'
"ארמונות ובוסתנים" בהוצאת גלורי .
24/08/2004 | 00:59
15
3
נולדתי בסוף מלחמת העולם השניה במרכש, מרוקו עליתי ארצה בגיל 10 אני פנסיונר מהמשטרה, כשפרשתי התמסרתי לכתיבה ולציור תחביבי מילדות, בביקורי האחרון במרוקו התאהבתי מחדש במדינה היפיפיה שעזבתי בילדותי בנופיה בתושביה היהודים והערבים והתחלתי לכתוב סיפורים קצרים מתובלים בהווי היהודי במרוקו, בסיפורים על ילדותי ודברים ששמעתי בבית הורי . תאוריהם של הנופיה הנפלאים בסיפורים גרמו לרבים מהקוראים להרהר על כל הידוע להם על מרוקו ואפילו נתן להם חשק רב לבקר שם. 20 סיפורים מובחרים על ילדותי, העלייה לארץ, והחיים בארץ רואים אור בספר בשם "ארמונות ובוסתנים" בהוצאת גלורי .
כתב בצלאל דהן על הסיפורים:
כתיבתך קולחת כקילוחו של מעין המפלס את דרכו בבטחה וחותר ללא לאות להגיע לחוף מבטחים. דומה הדבר לאגם מים שרבים וטובים באים לרוות את צימאונם ממנו. כתיבתך מצליחה ליצור את אותה פעימה שסופר ומשורר זקוקים לה לצורך היצירה ומחובתך לשתף אותנו בכתיבתך.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'ואני אם יורשה לי גם כתבתי משהו...'
ואני אם יורשה לי גם כתבתי משהו...
24/08/2004 | 01:14
1
אתה איש מוכשר ועליך להתמיד ולבטא את כל מה שאגור אצלך ואני הרי יודע שאתה לא רק כותב....
אז שלח לנו (אסביר לך כיצד אם תרצה סיוע) גם מצילומי עבודותיך המיוחדות.

באשר לספר החדש שלך: אני מתכבד להציג את תמונת כריכתו ששלחת לי מבעוד מועד.
אני נרגש לברכך לרגל הוצאתו לאור של ספרך - זהו מעמד מרגש ביותר שאני לא חוויתי אך גדולה התשוקה שלי לחבק אותך ולאמץ אותך לליבי כי לך אף לך מגיע שיאמר עליך "עבד נאמן קראת לו... כתר לראשו נתת לו..."
אני בטוח שאתה מתרגש ממש כמו בעת לידת תינוק! וכמו שמברכים בעת ברית  המילה, אני מברך אותך: "אנא ה' הצליחה נא" ומי יתן וספרך ימכר באלפי עותקים ויזכה למהדורות נוספות...

אני נרגש עד דמעות בשבילך דויד היקר.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'המספר/ בצלאל דהן'
המספר/ בצלאל דהן
25/08/2004 | 00:16
1
דוד הוא מסוג האנשים הרואים בכתיבתם שליחות ציבורית להנחיל את מורשת בית אבא. דוד אינו זקוק לפרנסה מעצם הכתיבה, הוא דומה לאותו רב יהודי מרוקאי שמעולם לא הפך את אמונתו קרדום לחפור בה. נהפוך הוא, בהיותו שליח ציבור העובר לפני התיבה, מסרב להפוך את תפילתו למקור פרנסתו. לדוד מקור פרנסה אחר המקיים את משפחתו בכבוד, ועל כן הוא מקור לחיקוי ולגאווה של הקהילה.
סיפרו, שזה עתה יצא לאור, מהווה מסמך אוטנטי המספר בפשטות ספרותית, וזה גדולתו של הספר,סיפורים קצרים הנקראים בנשימה אחת ומשאירים טעם של עוד, מעין אותו חמין שהיה מוגש לאחר תפילת השחרית בבוקרו של יום שבת קודש. הנה כי כן על מה ולמה צריך לעודד ולהפיץ את הספר, משום שהוא החמין של אימא המלווה בקידוש ובשירת הפיוט מפי אב המשפחה.
ריבונו של עולם, ראה עד כמה אנחנו דבקים במסורת אבות להאדיר ולרומם את שינקנו בילדותינו ודוד הוא השליח שלנו.

בברכת חן הארץ, בצלאל דהן
ו 21:55 | 23/08/04
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הסיפור האמיתי'
הסיפור האמיתי
26/08/2004 | 00:48
11
3
הי לך דוד המראקשי המוכשר!

ראשית אני לא מוותר על קבלת עותק עם הקדשה מספרך ,שאת חלקו כבר קראתי ..
ולכם חברים המתעניינים בתרבות יהדות מרוקו ,הספר הוא לא סתם עוד ספר סיפורים.מדובר במסמך המתאר באוטנטיות ראויה לציון את סיפורי בית אבא ,את החוויות ממטבחה של אמא,ועוד מלאן סיפורים שיחזירו אתכם לעבר המפואר של הקהילה ,למסורת ,לשמחות ו....זהו  לא אמשיך לגלות !!!!!
אני מבטיחכם שממתינה לכם חוויה של אלף לילה ולילה
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הסיפור האמיתי'
הסיפור האמיתי
26/08/2004 | 17:35
10
2
היRANOFROY תודה לך על ההמלצה אני זקוק לה, גם אני קראתי אתמול את הספר
עד 0330ונהנתי, אתה יכול לרכוש אותו בינתיים במשרדי ברית יוצאי מרוקו 03 6054241 או להמתין שיגיע לחנויות הספרים אם תומר לי היכן קראת אותו אולי אנחש מי אתה?
המרקשי המאושר
דויד
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'דויד אלמוזנינו הכרית סיפור קצר'
דויד אלמוזנינו הכרית סיפור קצר
<< ההודעה הנוכחית
26/08/2004 | 23:09
7
87
הסיפור מוקדש לחנה פרץ שאוהבת סיפורים קצרים ולאלה שלא קראו אותו באתר "קוסקוס" אתר עם שורשים.


אימא של אשתי רחל הייתה אישה חביבה ביותר, אישה טובה ואוהבת . בפעם הראשונה שפגשתי אותה בביתה, ראיתי על פניה הבהירות והיפות את האופי הטוב והנוח שלה, אהבתי בה מיד את התמימות, החמימות והפשטות, כבר מהפגישה הראשונה נוצרה בינינו כימיה וחיבה מיוחדת והרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. איך שהיינו מסתכלים זה בזו בכל מני מצבים היה ברור לכל שאנחנו מבינים זה את זו אפילו בלי מילים מבט עיניים היה מספיק והיא באמת אהבה אותי וקבלה אותי כבן ואני אהבתי אותה כאם, אך אפשר שלא? ממש אישה צדיקה שכל חייה חשבה רק איך לעשות טוב  לכולם לא החסירה דבר מילדיה ונכדיה. ביתה היה בית פתוח לכל מיד הרגשת בו נוח וטוב. במשך היום ביתה היה מלא בשכינות/חברות  מכל העדות. הרושם וההרגשה הראשונית התבררו לי מאוחר יותר כנכונים, כמה שנים אחר כך אחרי החתונה, רחל הייתה יותר לציידי מאשר לצד אשתי.
מה שאהבתי עוד אצל רחל שהיא עדיין "לא השתנתה" הייתה עוד "גלותית" הרגשת אצלה בבית כאילו אתה עוד במרוקו אותם התבשילים והריחות המגרות שכל כך התגעגעתי אליהם
שאמי הפסיקה להכין ועברה לאוכל ישראלי ציפס ושניצל, האופי הטוב והנוח שלה לא השתנה בעקבות העלייה לארץ.

אימי רינה לעומת זאת הייתה כבר "ישראלית" דיברה עברית כמעט ללא מבטא וזנחה את השפה הצרפתית היא הייתה שונה ממנה, כהת עור, קשוחה יותר. הרגישה על בשרה את הדלות, ועבדה קשה כל חייה בשמש היוקדת במשתלת ה"קרן הקיימת" בקרית שמונה כדי שלנו יהיה אוכל.

אהבתי הרבה לרחל באה לידי ביטוי, לראשונה כשהייתה חולה ומרותקת למיטה וטיפלתי בה יחד עם הבנות שלה, והיא לא הפסיקה להלל ולברך אותי על כך.

כאשר בשנות השישים עמדו לעזוב את ישראל ולהגר לקנדה ארץ האפשרויות הבלתי נדלות. אנחנו הזוג הצעיר באנו לאשקלון להיפרד מהם, מצאנו את הבית כמעט ריק כל החפצים היקרים שאהבנו חולקו לשכנים או נמכרו בכמה פרוטות, ואז עלו במוחי כל אותם חלקי זיכרונות ותמונות על משפחה מאוחדת חמה ואוהבת שתוך כמה ימים עמדה להתפרק לעד. כאב לי במיוחד על אשתי שידעתי כמה אהבה היא רוחשת למשפחה שלה וכמה יהיה לה קשה כאן לבד בארץ בלעדיהם.
אשתי עלתה לארץ ממרוקו ב -  1968 עם קבוצה צעירים, הוריה לא היו מוכנים אז לעלות לארץ חשבו יותר על קנדה- הצרפתית להצטרף לבנות שהיו נשואות ומבוססות אך שינו בתוכניתם בא בעקבות המכתבים התכופים שהגיעו אז מהארץ. לאשתי היה קשה להתאקלם כמו כולם ומכתביה היו ספוגים געגועים עזים למרוקו לחברים שהשאירה מאחור למשפחה ובקריאה לעזרה.
כאשר הגיעו לארץ קבלו בית בשיכון ג' באשקלון, ומסביבם היו כל עדות ישראל, באותה תקופה עלו לארץ גם הגרוזינים, שהביאו קצת צבע לשיכונים האפורים ומרפסות הבתים קושטו בשטיחים צבעוניים. הילדים הצעירים התאקלמו מהר, נכנסו ללמוד בבית הספר, אך הבנות הבוגרות לא מצאו עבודה מתאימה לכישוריהם והסתפקו בעבודה ב"קלוב מד" בחוף אשקלון כדי לא לשכוח את השפה הצרפתית וחלמו ללא לאות על חיים טובים יותר. כשרחל חלתה הם האשימו את הארץ במחלתה, זה היה הקש ששבר את גב הגמל, והחליטו לנסוע לקנדה להצטרף לבנות שהיו כבר שם.

דמום, המום, עמדתי אותו בוקר בטבורו של הבית, דמעות עמדו בעיני ההרגשה הייתה קשה לבי מצבט כאשר ראיתי את הבית ריק מהחפצים היקרים, כלי הזכוכית הכסף והחרסינה, תמונות השמן הנדירות שאהבתי ונקשרתי אליהם כל כך.

נזכרתי בימים הראשונים כשבאתי לבקר בבית שהיה מלא חמימות, נזכרתי בשטיחים ה"ברברים" הצבעוניים שהובאו מגולגלים ממרוקו והחליפו את הריהוט הדל, כלי הנחושת, וקומקומי התה המוכספים, כוסות התה המעוטרים בפסי זהב. לפתע אפשר היה לראות את מצבם העגום של הקירות החשופים המלאים חורים ואת מסמרי הפלדה השחורים שתקעו בהם במשך שלוש שנים תמימות ונזכר היכן הייתה תלויה תמונת שמן יפיפייה וצבעונית נתונה במסגרת עץ מוזהבת שכל כך אהבתי , פניתי לשוטט בדירה הריקה עם אשתי. הד כל מילה שאמרנו נשמע אחרינו פעמים. הרגשה הייתה קשה חדרי הבית נראו פתאום יותר קטנים, חפצים יקרים נארזו בחופזה בחבילות קרטון גלי, מזוודות גדולות, וצרורות בד היו פזורים בכל חדר. הריק הגדול בדירה היה הריק גם בלבנו עיני דמעו עד שהתקשתי לראות.


כשחזרנו לסלון הריק, שאלו אותנו אם אנחנו רוצים משהו?
"לא, לא צריכים כלום", אמרנו. כאילו שיש לנו כבר הכל אז אשתי כשהיא מחבקת את אימה, החוורת ממעמד הפרידה וממחלה ומוחה את דמעה, אמרה:
- "אני רוצה את הכרית של אימא".
- "זה כל מה שאת רוצה"  התפלאו אחיותיה.
"כן זהו, רק את הכרית".
התחבקנו, התנשקנו ונפרדנו לשלום. אשתי הייתה שבורה במיוחד כיוון שידעה שיעברו כמה שנים עד שתוכל לנסוע ולבקר את משפחתה בקנדה. חיבקתי אותה בצד אחד, ובצד השני את הכרית שהייתה מונחת על כתפי ונסענו הביתה. נשארנו עם התמונות הקשות של הפרידה, כי עדיין לא המציאו פרידות קלות יותר ועם...הכרית כמו נקניק גדול לראש המיטה.



כרית- הנקניק הגדולה, המונחת תדיר לראש המיטה, מטיילת אייתנו כבר שלושים וחמש שנה. עברנו אייתה מהצפון לדרום, מקרית שמונה לאילת, כאשר המשאית המשטרה היגיעה, נתנו למובילים להוריד מהבית את כל הציוד שלנו, אבל את הכרית לקחנו במו ידינו והנחנו אותה אחרונה במשאית, על כל החפצים, ממש נקניקיה גדולה ומכובדת. כאשר צבענו את חדר השינה בכחול מיהרה אשתי להחליף את כיסיו המיטה שיתאים לצבע החדר ומיד הכינה גם ציפה מיוחדת לכרית. כל פעם שהחלפנו כיסוי מיטה מפרחוני למוזהב או לצבע קרם, היינו צריכים לדאוג לכיסוי תואם גם לכרית. יום אחד מצאתי את עצמי עומד באוגוסט, בתחנת אוטובוס, נגרר לדרום תל אביב כדי למצוא בד מיוחד לכרית ואז הבנתי שהכרית הזו מכניסה אותנו רק להוצאות...


כשחזרתי הביתה מהמסע, כולי מזיע, והנדוניה הדלה שהביאה אשתי בידיי, החלטתי לפני שאני יכניס אותה לציפית , לראות מה יש שם בכרית הזאת?! אולי באמת יש בה משהו שאני לא יודע עליו ובגללו מחליטה אשתי לנדוד עם הנקניק על פני כל הארץ? סגרתי את דלת חדר השינה שלנו בחשאי וכמו פושע קטן פרמתי בעדינות את החלק העליון של הכרית , כפי שראוי לעשות בנכס יקר. תחילה נראה היה כי הכרית מלאה סמרטוטים. אבל אני לא התייאשתי, הוצאתי סמרטוט אחר סמרטוט וציפיתי לראות את טבעת היהלום נופלת מתוכו, או לפחות איזה מכתב ישן ונוסטלגי.
כך מצאה אותי אשתי, יושב על המיטה שלנו, סביב כל הסמרטוטים והציפה של הכרית מונחת לרגליי כבלון שיצא לו האוויר. כשראיתי את פניה ההמומים של אשתי כשהיא נשענת עצורה על הקיר, הבנתי ששחטתי במו ידיי את הפרה קדושה היחידה בבית. הרגעתי אותה, נשקתי לה, הוצאתי אותה בחזרה לסלון, ישבתי ודחסתי את כל הנוסטלגיה חזרה לכרית – ובמאמצים לא קלים הכנסתי את הכרית לציפית החדשה שאשתי הזמינה ואני הבאתי מדרום תל אביב.


והיא עדין שם, צלע שלישית במיטה הזוגית שלנו. הכרית של רחל אימנו שומרת עלינו ואנחנו שומרים עליה. אמרתי בלבי אשתי בכלל לא טיפשה, היא ידעה מה לקחת, מזכרת שימושית ביותר."



תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'תגובות בבקשה!!'
תגובות בבקשה!!
26/08/2004 | 23:11
4
1
לצפיה ב-'דויד היקר... הסיפור מדהים... כהרגלך'
דויד היקר... הסיפור מדהים... כהרגלך
26/08/2004 | 23:59
כמו בסיפור הקודם אתה משאיר בנו טעם של "עוד"...

ז'יד! אונקור!
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'היי דוד אלמוזנינו'
היי דוד אלמוזנינו
27/08/2004 | 02:29
2
אתה מתאר לך מה השעה עכשיו? ואני מחפשת את הסיפורים שלך לקרא,

חשבתי אולי אמצא את המשך הסיפור לחתונה בגלל זה נכנסתי לפורו בשעה הזו.

אך הסיפור עם הכרית ריתק אותי לא פחות.יפה כל הכבוד ישר כוח.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'היי דוד אלמוזנינו, חנה של הצאט'
היי דוד אלמוזנינו, חנה של הצאט
27/08/2004 | 12:03
1
חנלה
הספרים עדיין לא היגיעו לחנויות הספרים, סטימצקי ועוד אפשר להזמין את הספר במשרדי ברית
יוצאי מרוקו בתל אביב.
036054241 תודיעי לי אם רכשת את הספר
elmoznin@netvision.net.il
מהיכן אתם בצפון?
אני שירתתי במשטרה בקרית שמונה ראש פינה ואילת
בעלך נהנה בפנסיה?
להשתמע
דויד
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'היי דוד אלמוזנינו'
היי דוד אלמוזנינו
27/08/2004 | 22:15
אנחנו במקור ממגדל העמק, עכשיו אנחנו גרים בתענכים.

בעלי היה בחופשה שנה, ולא יכל להישאר בבית, אז פתחנו עסק בנצרת עלית בקניון מישחקייה לילדים וזה הולך טוב מאוד.

אני אתקשר ביום ראשון לרכוש את הספר.

שבת שלום לך ולבני ביתך
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'סיפור נוסטלגי ביותר'
סיפור נוסטלגי ביותר
27/08/2004 | 14:45
זכורה לי הכרית הזו, שהיתה על מיטתם של הורי, שגם הם הביאו אותה ממרוקו.

כרית אחת מיוחדת, וזכרונות כל כך רבים..... יופי של סיפור.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'היי דוד אלמוזנינו'
היי דוד אלמוזנינו
28/08/2004 | 18:13
1
היי דוד חן חן לך על ההקדשה , אחלה סיפור מחכה לעוד סיפורים
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'לדוד ממוגדור מגוגול'
לדוד ממוגדור מגוגול
27/08/2004 | 09:58
דוד ידידי !לא יעזור לך כי אני רוצה אחד עם הקדשה !
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הספר" ארמונות ובוסתנים" מחיר מיוחד'
הספר" ארמונות ובוסתנים" מחיר מיוחד
02/09/2004 | 19:41
4
לכל הגולשים שלום רב!
הוצאת גלורי ואני רוצים לפנק את המרוקאים שלנו גולשי תפוז, "תרבות מרוקו" לכבוד החג והצענו מחיר ממש מיוחד לספר 35 ש"ח עבור ספרים  שיוזמנו דרך "ברית יוצאי מרוקו". אפשר לרכוש את הספר במשרדי "הברית" בטלפון 03 6054241 , הספר ישלח עד הבית. או להמתין שיגיע לחנויות הספרים. אני שומע תגובות טובות מהקוראים שהספיקו לקרא את הספר באילת.
להשתמע
דויד
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'היי דוד אלמוזנינו'
היי דוד אלמוזנינו
27/08/2004 | 02:15
3
אתה יודע שגם בעלי גימלאי של המישטרה...הבת שלי שוטרת ביס"מ...הבן שלי שוטר צבאי....כולם משרתים במחוז הצפוני.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'יהודי מרוקו - סופרים וסיפורים'
יהודי מרוקו - סופרים וסיפורים
27/08/2004 | 21:24
14
3
שרונה ואלמרה היקרים!!
אתם עושים טוב בזה שאתם מעודדים את הגולשים להגיב על סיפורים המופיעים בפורום מנסיון אני אומר לכם זה מעודד את הכותבים להמשיך לכתוב
שבת שלום לכם
דויד.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'השוטר לפקוביץ/דויד אלמוזנינו'
השוטר לפקוביץ/דויד אלמוזנינו
27/08/2004 | 23:50
13
3
הסיפור מוקדש לכל השוטרים בדימוס, ולאוהבים את "השוטר אזולאי" של אפריים קישון,


התגייסתי למשטרת ישראל ב-66 בתקופת "המיתון" לא הייתה עבודה בחוץ והרבה צעירים אחרי צבא התגייסו לשורות במשטרה, שירתי בתחנת קריית- שמונה, התחנה היחידה במדינה עם רוב מ ר ו ק א י היחידי שלא היה מרוקאי בתחנה היה רשט (רב שוטר) רומני בשם אברהם לפקוביץ (בתקופה של הסיפור "אשת החייט"). השוטרים הוותיקים בתחנה שהיו כמעט בני חמישים התגייסו עם קום המדינה. פיקוד המשטרה דאז שהיה זקוק לשוטרים (הזרוע המבצעת) גייס חיילים למשטרה ללא שום הכשרה מיוחדת לכך. כאשר אני הגעתי לעבודה מצאתי משטרה רדומה עם חוק מנדטורי יבש. אני שוטר "המיתון" אהבתי במיוחד לטפל בסכסוכים בתוך המשפחה כנראה אהבתי  הגדולה לסיפורים אנושיים .(יצאתי מבית המתלוננים רק אחרי שהשלמתי בין בני הזוג) היו גם סכסוכי שכנים רבים. הייתי מגיע למקום האירוע גובה עדויות על כל השתלשלות האירוע כפי שלמדתי בקורס שוטרים, כל סיפור (עדות) כתבתי מהתחלה עד הסוף, כאשר הייתי מגיע לתחנה הסמל היה צועק עלי "למה אתה כותב כל כך הרבה, בסופו של דבר זה הולך לפח".

אברהם לפקוביץ כבר 20 שנה במשטרה, הוא אומר לאשתו שבתחנה שמו לו רגל ולא נתנו לו להתקדם. השוטר הזה, מהיום שהתגייס למשטרה, ב-48 אכל רק חרא. אני אומר לכם, ח-ר-א ב-ח' רבתי. השוטר התמים לכאורה, שיר הלל מלא חמלה לאנושיות, שמנסה בכל כוחו להשכין שלום בכל מצב, שעובד כמו חמור, עודנו עונד את דרגות הרב שוטר ועומד להשתחרר בגיל חמישים מהשרות בדרגת רב שוטר.  האיש משכיל, טוב לב, רגיש ומסור נדפק מכל הכיוונים. גם עבד בסיור במשמרות הכי גרועות. גם המשכורת חרא, גם העבודה חרא, וגם קיבל משימות עוד יותר גרועות ממה שהיו לו מלכתחילה וגם הביא בקושי משכורת הביתה ובסוף כולם שונאים את השוטרים וחושבים שהם טיפשים, עזבו אתכם מההתפתלויות האלה עכשיו, אני אומר לכם כאן ועכשיו - שוטרים לא טיפשים.

גם הילדה שלו הבלונדינית היפה בקושי מכירה אותו, גם אישתו עשתה לו ת'מוות שיתפטר מהמשטרה, ובסוף כשהבינה שהוא לא עוזב עשתה לו ת'מוות בריבים מטומטמים שלא נגמרים. אבל הכי גרוע בחיים שלו היה הלילה שבא עייף מהמשמרת ותפס אותה שוכבת עם שוטר מרוקאי, וזה פגע בו הכי הרבה מזל שהשאיר את האקדח בתחנה, אחרת היה עושה את  שטות חיו. הוא עזב את הבית בכעס.

רצה להתגרש, מסתבר שהעורך דין שלו שונא שוטרים ותמורת הסכום שקיבל לא היה מוכן להתאמץ מספיק, ואמר לו "אם תתגרש תיתן לה את הבית וגם תשלם לה שלושת 'רבעי מהמשכורת שלך. ותאלץ לעשות עבודות בשכר כל החיים שלך כדי לגמור תחודש, כל שבת תעבוד במגרש הכדורגל המקומי". ואיך לא- ירגיש רע ומושפל.

הוא חזר מלא שנים אחורה וחשב ושלעולם לא יצליח לצאת מהבוץ הזה. מבינים תקטע? בן-אדם נותן ת' נשמה למדינה, למשטרה, ובסוף נדפק מכל הכיוונים.

הוא נלחם בכל העולם כדי לצאת לקורס סמלים ובסוף לא יצא, לא נתנו לו קידום כי הסתכסך עם המפקד שלו, זגורי שאינו מוכן לקדם אותו.זגורי הוא בן מחזורו בבית ספר לשוטרים למדו יחד בשפרעם ישבו אחד ליד השני בקורס שוטרים " אי-קידומו של לפקוביץ נובע מעובדה פשוטה: הוא לא מביא מספיק דוחות תנועה ולא תופס פושעים." כתוב בתיקו האישי. מועד חידוש החוזים מתקרב, והפעם המפקד מתכנן ללכת עד הסוף עם סילוקו של לפקוביץ מהמשטרה רק נס יכול להציל אותו.

בקיצור, בשלב מסוים, נמאס לו מהכל. מהחיים שלו, שהפכו לחיים הכי שגרתיים נמאס לו מההפליה במשטרה. נמאס לו מהקצינים שלו. נמאס לו מהמערכת. נמאס לו מהמדינה.

אז הוא החליט ואצל לבקוביץ החלטה זאת החלטה, הוא החליט לראות את העולם קצת אחרת. לעבוד עוד קצת, אבל רק קצת - לא יותר מדי. לעשות גמול השתלמות, אולי תואר ראשון כדי להוסיף כמה מאות שקלים למשכורת. להיפגש קצת יותר עם הבת שלו הקטנה, לשפר את היחסים עם אשתו אולי לחזור אליה. לא בגלל שאהב אותה עדיין - מה פתאום. רק כדי להסתדר קצת עם המצב הכלכלי, להרים את הראש מעל המים. לבקש מהמשטרה איזה הלוואת גישור עד שהוא יסתדר. לדאוג קצת יותר שהוא יקבל את מה שמגיע לו באמת. לחייך קצת. להאמין שהכל יהיה בסדר, ולעשות הערכת מצב לקחת פסק זמן , הוא לא ממהר, הוא מסתכל על הדברים קצת אחרת, בפרופורציה. מאמין שבסוף יהיה טוב.

לילה אחד בתחנה במשמרת בליל ירח מלא כשהוא לבדו עם עצמו כשרק קולות הצרצרים נשמעו מהעצים הסמוכים הרים ידיו לשמיים וצעק בקול "ריבונו של עולם, אין רחמנות על הבנאדם תן הזדמנות, תן רק טיפת מזל".

למחוורת  זגורי, מפקד התחנה כאילו קבל פקס מאלוהים. מזמין אותו למשרדו ואפילו מגיש לו קולה קרה. מפקד התחנה מחייך נינוח, ולבקוביץ מתוח והאולקוס התחיל לכאוב, מועד חידוש החוזים מתקרב, הוא בטוח שעומדים לפטר אותו. אבל לא, המפקד הזכיר לו אפילו את התקופה שהיו יחד בקורס שוטרים. ומודיע לו חגיגית שהוא שולח אותו בעוד שבוע לקורס סמלים. ואברהם שאל את עצמו אם הוא לא חולם: האם ריחם עליו? השוטרים המרוקאים אמרו אחרי ששמעו את הבשורה?  גם ככה הוא לא יצליח בקורס! מה כבר הוא יכול להזיק לנו עכשיו? עוד שנה שנתיים יצא לפנסיה.

ומפקד התחנה שלח אותו לקורס סמלים.והוא אברהם, עשה את כל המאמצים להצליח ירד במשקל, ורץ בכל כוחו עם הצעירים התאמן. כדי להוכיח למרוקאים שהוא דווקא היה בסדר, והרומני מסתבר היה יותר חכם המרוקאים וראה זה פלא הוא יצא חניך מצטיין, זוכה לדרגת סמל א' וגם לצל"ש והומלץ ישר לקצונה.

עברו כמה שנים הקצין לבקוביץ קיבל דרגת פקד והוצב בתחנת קריית שמונה,(עכשיו נראה אתכם) הוא חזר לאשתו כי עכשיו עבד רק שעות משרד אפילו שלא אהב אותה במיוחד. ביתו היפה גלית הלכה לכיתה א' והחזיקה את ידו הפעוטה של יניב אחיה השחרחר עם העיניים הגדולות והחכמות שהיה בגן חובה,

בתחנה כולם יודעים מי האב של יניב אך ללפקוביץ לא ייכפת בכלל הוא יודע בוודאות כשיגדל בנו לא יסבול מאפליה כמוהו.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מדהים הסיפור שלך...'
מדהים הסיפור שלך...
28/08/2004 | 00:09
1
האם הוא אמיתי?
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מדהים הסיפור שלך... האם הוא אמיתי?'
מדהים הסיפור שלך... האם הוא אמיתי?
28/08/2004 | 14:40
3
מה את חושבת?
דויד
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'נהנתי מאוד תודה'
נהנתי מאוד תודה
28/08/2004 | 00:14
10
4
לצפיה ב-'תודה, על הפרחים'
תודה, על הפרחים
28/08/2004 | 14:42
9
3
תודה, על הפרחים
דויד
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'קצין המשטרה מאת דויד אלמוזנינו'
קצין המשטרה מאת דויד אלמוזנינו
29/08/2004 | 23:41
8
1
סיפר קצר לא על מרוקו הפעם, אך מזכיר מאוד את המצב כשמשעים משהוא מהעבודה , ואז כולם מתרחקים ממנו, מהפחד מההנהלה, אמנם כאן מדובר בקצין משטרה, אבל זה יכול להיות בכל מגזר ציבורי אחר.

ooo

השעה מאוחרת, הבר השכונתי התרוקן כמעט כליל מאדם, ליד דלפק-הבר, גבר מבקש עוד "בלאדי-מרי" מהברמנית הג'ינג'ית החטובה.
באחת הפינות ליד שולחן אפלולי יושב גבר צעיר ושותה בירה זה כמה שעות, הוא מבלה את כל זמנו לבד. הברמנית הג'ינג'ית עומדת  מאחורי הדלפק ומנגבת כוסות המשמיעים קולות צורמים, זמן רב לא הרגישה בו כלל, יש לה בדרך כלל תחושה בקשר לאנשים היושבים אצלה ושותים. אך הפעם לא הייתה לה שום תחושה בקשר לגבר הצעיר, נדמה לה שראתה אותו קודם, לדעתה אחד הקבועים בבר, מלאה שוב ושוב לפי בקשתו בצורה מכאנית כמעט את כוסו בבירה מהחבית, לא החליפה אייתו מילה כמנהגה עם אחרים.

אף אחד לא זוכר את שמו, רק בעל הבית יודע מי הוא. מספרים שהוא קצין משטרה בחופשה כפויה מתפקידו. פעם היה בא לכאן עם הרבה חברים היה נהנה אייתם בבר וצוחק הרבה. עכשיו כולם הפנו לו את גבם, התעלמו ממנו ומגורלו. הוא מרגיש שעולמו חרב. חוץ חברים בודדים שהלכו אייתו לאורך כל הדרך, אף אחד לא פנה אליו, כואב לו שננטש ונבגד על ידם .קצינים שהיו חברים קרובים, שהיה מוכן ללכת למענם באש ובמים, מיהרו לגזור את דינו, לפגוע בשמו בכבודו ובמקור פרנסתו, שלא לדבר על משפחתו וילדיו הקטינים.

הוא לוגם מכוס הבירה הכהה כפי שעשה מידי ערב בימים האחרונים.
הוא נזכר,"פניתי לשוטרים ושאלתי אותם למה אתם לא מדברים איתי? למה נטשתם אותי? למה עזבתם אותי?".  

אומרים שהוא קצין משטרה מעולה שמדובר בשוטר מצטיין שמילא תפקידים ללא דופי, שקידומו היה מטאורי ושתיקו האישי תפח ממכתבי הערכה. הוא זכה להערכה רבה גם מצד הממונים עליו והכפופים לו.  כולם חיזרו אחריו, טפחו לו על השכם, ביקשו את קרבתו. אך ברגע שהתחילו החשדות נגדו, חמקה לה התהילה.  האנשים התרחקו ממנו כאילו מאש, אף אחד לא התקשר לשאול מה נשמע? ממש אף אחד לא קצינים לא שוטרים,לא צלצלו לשאול לשלומו ברגעים הכי קשים שהיו לו בחיים, בהם הרגיש כאילו הכל מתמוטט עליו. לא אמר לו מילה טובה ולא מצאו לנכון לתמוך בו ולעודד את רוחו .

כואב לו על יחס המשטרה שבעטה אותו החוצה בטרם הוכחה חפותו, כואב את יחסם של מפקדיו. כואב את הסבל הנפשי ועגמת הנפש שבהם נאלצו לחיות הוא, אשתו וילדיו הקטנים,מה שהכי כואב וקשה בכל המצב זה להיות לבד ללא כל החברים שהיו לו מסביבו, הוא מרגיש כרגע אכזבה גדולה מהמערכת כולה, זה עצוב, עכשיו למד מי הם חבריו באמת ולא נשארו הרבה,  בכל דקה שחלפה הוא איבד עוד חבר ועוד חבר. המשטרה זה גוף שיודע רק לקחת. הלכו כל שנות עבודה במשטרה לטמיון.

מקרב את כוס הבירה לשפתיו ולוגם ממנה.

"בכל תקופת החופשה הכפויה הייתי בבית", הוא אומר לעצמו.

פתאום יש לו המון זמן "בית", כשהיה בתפקיד כמעט לא היה בבית, לא גידל ילדים. כשהיה בבית בחופשות קצרות, טרטר הטלפון ללא הפסק ובלילות הצפצופים של הביפר העירו את הילדים הקטנים. אצלו בבית העבודה הייתה תמיד במקום הראשון. ברכב המשטרתי שלו היה חפ"ק שלם, ממנו נשמעו רק צפצופים  מכשירי הקשר והפלאפונים, לא ידוע אך הצליח בכל הבלגן לתת תשובות והוראות לכל דורש.הוא בן אדם שמגן במסירות, תוך כדי סיכון חיים, על תושבי המדינה. המשטרה צריכה לעזור לו לפחות בדבר אחד להגיד לאשתו 'מצטערים על העוול שנגרם לך והסבל הנפשי שעברת את והילדים".

הברמנית החטובה מוזגת עוד משקאות, מחליפה כמה משפטים עם הגבר היושב מולה בבר וצוחקת את הצחוק המקצועי שלה, שנשמע לו ממקום מושבו מאוד מזויף.
כל המצב הזה ממש משגע אותו, זה כמו חלום רע שלא נגמר,הוא אומר לעצמו "אלה שלושה חודשים הכי קשים שהיו לי בחיים". מי שלא עבר את זה לא יודע מה זה, כנראה שיש מישהו שרוצה להקריב אותו למען המערכת. והוא לא יודע למה?
למה כולם הפנו לו את גבם , התעלמו ממנו ומגורלו.
בעל הבית מניח את הכיסאות על השולחנות, מעמעם את האורות, הברמנית הג'ינג'ית מעבר לדלפק מנקה ומסדרת את הכוסות על המדפים, סופרת את הכסף בזריזות וסוגרת  את הקופה. בעל הבית מכין את הבר למחר, אך הוא מאוד מנומס, לא מפריע לקליינט הקבוע, לשוטר, יש לו הרבה כבוד אליו.

הוא יושב וחושב, אולי צריך להגיד תודה מיוחדת למדינת ישראל: הגוף לו נתן עד כה שנים רבות מחייו בגד בו. אף אחד לא מתייחס כולם מפנים עורף כאילו היה מצורע. לא היה בבית, לא גידל ילדים. ככה נוהגים באיש אחרי כל השנים שנתן למדינה? והכי קשה כבר כולם שופטים אותו מדברים מאחרי גבו.
אולי היה צריך להודות לשוטרים הבודדים שהתייחסו אליו יפה? לחוקרים שימשיכו לעשות מלאכתם נאמנה, כוס הבירה שבידו התרוקנה.
הוא שכח איך להביע את רגשותיו? לעזאזל ! הוא לא מצליח לדבר, לספר לכולם,היכן נעלם הביטחון העצמי שלו, הוא שקע בשקט בלתי נסבל. הוא רצה דחוף,  לספר למשהו להגיד מה כואב, הוא רוצה לצעוק על הסבל שלו, של אישתו וילדיו,  הוא מאוד רוצה שמישהו יתקשר לאשתו, אנשים שהיו מפקדים שלו, שיסבירו לה שהייתה טעות , רק שיגידו לה: 'גברת טעינו', ויבקשו סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לה ולילדים.

000

הברמנית הג'ינג'ית מתפנה סוף סוף ובוחנת אותו, את הקליינט האחרון שלה בחוש השישי המפותח שלה, היא רואה שהוא מתאכזר אל עצמו. 'אם לא היה שותה רק בירה מהחבית הייתה מוזגת לו את שיקוי האהבה  שהיא יודעת להכין היטב כדי שיאהב קצת את עצמו וסביבתו'.

הוא קם מכיסאו בכבדות,  גורר את רגליו.

'אולי פעם אחרת', היא אומרת לעצמה.

הוא יוצא אל הלילה הקר, פוסע בשתיקה לכוון ביתו, עולה לאט, לאט במדרגות ומגיע לדירתו החשוכה, אשתו והילדים כבר ישנים,  "שולף"... מפתח ופותח את הדלת.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'"חתיכה מהחיים..."'
"חתיכה מהחיים..."
30/08/2004 | 01:59
קטע מסרט שקורה לנו על ימין ועל שמאל ולצערנו עוד לא תם ה"שקע" אליו נקלענו ויותר אנשים טובים מוצאים את עצמם במצבים מעוררי חלה על לא עוול בכפם.
סיפור נוגע דויד היקר!!
כהרגלך בקודש!
אנא המשך.
כתוב עוד!
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'היי דוד אלמוזנינו'
היי דוד אלמוזנינו
30/08/2004 | 13:30
6
כמה שהסיפור הזה אמיתי ונכון.....להבדיל מהקצין שתקף את העיתונאים שהוא הקצין של הבת שלי, הוא אחלה אדם ועושה את עבודתו נאמנה, הישעו אותו מתתפקידו. אבל............הצדק היה איתו והחזירו אותו לעבודה.
על זה אני מאוד שמחה.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'זיכרונות ילדות: מים/דוד אלמוזנינו'
זיכרונות ילדות: מים/דוד אלמוזנינו
31/08/2004 | 23:34
5
זיכרונות ילדות מלווים את כולנו, עולה מהם תמיד ניחוח של תום, אווירה של שלווה של פיוס של רוגע.

בכל במרוקו וגם במוגדור לא היו בדרך כלל מים זורמים בברזים. בעיר היו בארות מים שאסור היה לשתות את מימיהם הם שמשו רק לכביסה מי ששתה מהם היה בסכנת חיים, יכול לחלות במחלות קשות ומסוכנות כמו קדחת הבארות.  למי השתייה הייתה לכל משפחה בבית ג'רה ( כביה) מחימר שממלאים בה מי שתייה. המים מובלים על ידי סבלים מיוחדים רק למים בנאד מעור ( גרבה) הכמות 30 ליטר מים. קראנו למוביל ( אל גראב ) הם היו ממלאים את הנאד מעור במים ממעיינות שהיו מפוזרים בשכונות. באים הביתה ושופכים את המים לתוך הג'רה, על הקיר במטבח הם היו מסמנים בעיפרון קו אורך קטן ואחרי ארבעה קווים העבירו קו אלכסוני(5) וכך הלאה. כל נאד עור היה מסומן בקו כדי לשלם למוביל פעם בשבוע, היו משפחות שצבעו בסיד חלק מהקווים... וכך שלמו לאל גראב פחות כסף.  בג'רה היינו שמים כדורים בשם "אלקטרן" שהיו נותנים  טעם טוב למים. הג'רה הייתה גדולה בגובה של אדם בינוני ואת המים הוציאו ממנה בספל פח גדול שהיה קשור אליה בשרשרת. המים בג'רה היו קרירים ונעימים.

אני בילדותי במוגדור אהבתי במיוחד את יום השבת, אבי וכל המשפחה כהרגלינו ישבנו מסביב לשולחן העגול ואכלנו סכינה (החמין מרוקאי )  עם בשר, חומוס תפוחי אדמה ובצים שהתבשלו על אש קטנה כל הלילה על הכנון בשבת אבי לא עבד, אחרי שתית איזה כוסית 'ערק' זול  או יין היה לו מצב רוח טוב.  הייתי מתיישב לידו והוא היה מספר לי סיפורים מאלפים בערבית- מרוקאית מתובלת בפתגמים עבריים מהתנ"ך שאני לא שוכח אתם עד היום. לפעמים סלמה העוזרת המוסלמית הייתה מספרת לי סיפורים על שדים (בועו) ורוחות. שבת אחת בהיותי בן 8 לערך לא אבי ולא סלמה לא התייחסו אלי ולזה היו תוצאות חמורות.
אבי שזה יום החופש שלו מהעבודה הרשה לעצמו לשתות יין הוא שתה עם האוכל חצי בקבוק יין כשר שהיה דופק את הראש כמו שצריך, היין מזכיר מאוד את היין שהיו נותנים ב-צ.ה.ל ביום שישי בערב,  ואחר כך היה הולך לישון שנת צהריים, שנת הצהריים הייתה מבחינת קודש הקודשים. אבי חמור סבר עיניו נעוצות בקצה חותמו פנה לחדרו וטרק אחריו את הדלת טריקה הבאה להזהיר שאוי ואבוי למי שיטרידו בשנתו אותה שבת בצהריים לא יודע מה קרה לי אני החלטתי שאני רוצה לדפוק מסמרים באיזה קרש וכל מכה שדפקתי עם הפטיש נשמעה בהד ישירות בראשו של אבי הישן שנת ישרים שהתעורר רוגז והיה מתהפך על משכבו וחובט את גבו על המזרן הישן, הוא יצא מהחדר בנשיפות קצובות ובתנועות ידים כמו אריה והייתי בטוח שאם יתפוס אותי מצבי יהיה בכי רע, ואני הקטן לבי נמלא פחד מפני הבאות שלא איחרו לבוא
הוא החל לרדוף אחרי בדרך התכופף והרים את הקרש עם המסמרים, אני ידעתי בלבי שבסך הכל ייתן לי איזה פליק על הטוסיק, אך הוא נראה לי בכל זאת מפחיד, ואני חיפשתי היכן להתחבא עד שיירגע וכמות היין בדם שלו תרד למצב הנורמלי, אבל לא היו לי הרבה אפשרויות נכנסתי למטבח ראיתי את הג'רה המלאה מים ובלי לחשוב פעמים הייתי בפנים וכיסיתי מעלי עם מכסה הפח המים היו קרירים ונעימים שתיתי מהם ונרגעתי, רגלי היו בתחתית הג'רה וראשי היה  מעל המים ויכולתי לנשום בחופשיות. שמעתי אותו מתקרב בצעדים מהירים למטבח ורעדתי מקור ומפחד הוא הסתכל לצדדים במטבח  וכל הזמן רטן לא האמין שנעלמתי כל כך מהר ממש האדמה בלעה אותי הוא היה צמא שמעתי אותו צועק והשתולל  ומשתעל, היין מייבש את הגרון אחר כך שמעתי את הרעש המוכר של השרשרת על הג'רה שקשורה לספל הפח ומיד צללתי לתחתית הג'רה. חשבתי שאים היה יכול להיכנס לג'רה היה גם הוא מתקרר ונרגע מיד.
הוא לא ראה אותי כמובן, הוא שתה מים  חיפש אותי עוד קצת וחזר למנוחת הצהרים  אני מאותו יום כבר לא הפרעתי לו לישון. בשבת מנוחת הצהריים הייתה מבחינת קודש הקודשים.

מקורות: אתר קוסקוס אתר עם שורשים.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'דויד היקר לחנין דיאלנא...'
דויד היקר לחנין דיאלנא...
01/09/2004 | 00:02
4
סיפוריך מרגשים במיוחד!
מים - מולקולה פשוטה של שני אטומי מימן ואטום אחד של חמצן. כמה פשוט אבל כמה חיוני המצרך הזה. לרוויה ולקרור ה"ג'נון" לבישול ולרחצה.

המילים בהן אתה משתמש מציירות לי בדמיון תמונות ברורות כמו מכחוליך על הבד.
אנא אל תהסס, שלח אלינו גם מציוריך המופלאים ומתצלומי עבודותיך.
אלו הם מקורותיך האמיתיים...
בהם אתה יכול לעשות שימוש ככל אשר ברצונך ולחלוק עימנו את היופי וחדוות היצירה שלך תשמח אותנו מאוד.

תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'דויד היקר לחנין דיאלנא...'
דויד היקר לחנין דיאלנא...
01/09/2004 | 13:06
3
6
אלמרה היקר

אתה כל הזמן משמח אותי בדברך,יש עוד סיפורים חדשים או מחודשים,
איך שולחים צילומים ?
תודה לך ידידי על התגובה החמה
דויד
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'יותר טוב ג'רה/דויד אלמוזנינו'
יותר טוב ג'רה/דויד אלמוזנינו
01/09/2004 | 22:47
2
3
גרנו במרקש העיר בת אלף שנה המוקפת מסתורין בפטיו בקומת קרקע . הקירות היו מצופים פסיפס צבעוני קטן וצפוף עם מוטיבים מרוקאים טיפוסים שהיו עוברים אותי לפחות במטר, הרצפה הייתה מכוסה אריחים כחולים יפיפיים. מחלון חדר ההורים היינו רואים את רובע גליז המודרני והמפואר שבנו הממשל עבור התושבים הצרפתים, שדרות רחבות ובתים מסוגננים ויפים.
בחלקו העליון של הפטיו התגוררה משפחה אלג`ירית- צרפתית לא נחמדה כלל וכלל היו לנו אתם כל הזמן בעיות,(מים).
יש לציין שלא היו מים זורמים בכל הבתים במרוקו, למי השתייה הייתה לכל משפחה בבית ג'רה ( כביה) מחימר שממלאים בה מי שתייה. המים מובלים על ידי סבלים מיוחדים רק למים  בנאד מעור ( גרבה) הכמות יותר גדולה של מים. קראנו למוביל ( אל גראב ) הם היו ממלאים את נאד מעור במים ממעיינות שהיו מפוזרים בשכונות. באים הביתה ושופכים את המים לתוך הג'רה, על הקיר במטבח הם היו מסמנים בעיפרון קו אורך קטן ואחרי ארבעה קווים העבירו קו  אלכסוני וכך הלאה. אך בדירות החדשות יחסית למשל היכן שגרנו התקינו צנרת למים אך עדיין לא הפעילו משאבות חזקות או שלא היו כאלה על מנת שיהיה לחץ בברזים והמים יגיעו באופן שווה לכל הבתים.
כשההינו פותחים אצלנו בקומת הקרקע בפטיו את ברז המים היחידי בבית זרם המים אצל השכנים מעלינו המשפחה האלג'ירית היה מפסיק כמעט כליל כשהיו עדיין מתקלחים ולא שטפו את הסבון מעל גופם, על רקע זה היו לנו סכסוכים תמידיים לא הייתה ברירה והיינו צריכים להיות קצת יצירתיים. המצאנו שיטה להניח גרב על פתח הברז כדי שהשכנים למעלה לא ישמעו שהברז אצלנו פתוח.

כל בוקר בשעה שמונה הייתה ממש מלחמה היינו מפסיקים להם את המים בוקר אחד הם התעצבנו מאוד,   והחליטו לעשות לזה סוף, זרקו מלמעלה מזמר (כלי חרס בצורת כד גדול בו היו מבעירים אש ) מלא פחמים ואפר שהתרסק לרסיסים על רצפת האריחים הכחולים ובמזל לא פגעו באיש , אחר כך ירדו כל המשפחה למטה ומרטו את שערה של פטמה המסכנה כמו לעוף שחוט והרביצו לה מכות נמרצות,כשהגנה בגופה על אימי.
התלוננו במשטרה הצרפתית והגענו לבית המשפט , השופט אחרי ששמע את שני הצדדים כשכל אחד דבק בעמדתו ולא היה יכול להחליט מי צודק.
-" אולי יש לכם עד נוסף"? שאל השופט את הורי:
-"רק בנינו דויד בן ארבע וחצי" הם אמרו לו.
"תביאו אותו מהר להעיד"! אמר השופט המכובד.
שוטר בית המשפט עזר לי לעלות את המדרגות העץ לדוכן העדים,
השופט שאל אותי כמה שאלות כלליות כדי לבדוק אם אני מסוגל להעיד, ואחר כך אמר לי החביבות:
"מסור את עדותך ילדי ספר, לנו מה קרה אותו יום בבית ",
רק שתבינו עד שמלאו לי שנתיים לא הוצאתי מילה מהפה הורי היו מודאגים מאוד אך כשפתחתי את הפה לבסוף אי אפשר היה לסגור לי אותו כך היה גם הפעם ,סיפרתי לשופט את כל הסיפור מ-א עד- תו " השופט התרשם לטובה מהעדות שלי והרשיע את השכנים בקנס גבוה ובקניית מזמר חדש להורי.

מקורות: קוסקוס

תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הסיפור מאלף דויד!! המקורות הם אתה!'
הסיפור מאלף דויד!! המקורות הם אתה!
02/09/2004 | 16:54
1
לצפיה ב-'יום הכיפורים/ דויד אלמוזנינו'
יום הכיפורים/ דויד אלמוזנינו
08/09/2004 | 23:26
באפריל  1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ואלצו את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב על בגדם, אך אף אחד מהיהודים לא האמין שהמצב הולך ומדרדר עבורם, כולם האמינו הונגריה לא תוכל להתקיים ללא היהודים שלה, אבא של מרים היה גיבור הונגריה והתגאה באות שקבל מהממשלה, היה בטוח שאותו לא יעבירו לשום מקום, אבל המדליה לא עזרה וכך החלו נדודי המשפחה . ברכבת משא של בהמות בחושך בלי אויר, כל זמן היו יחסים מיניים בין שני המינים כי ידעו מה יהיה סופם.רכבת שלא עצרה בדרך לאפשר לאנשים לעשות  את הצרכים, מחנה העבודה . בסוף המלחמה , הסתתרו ביערות לא בא אוכל לפיהם כמה ימים, הרוסים הגיעו ובמקום לעזור ירו בפליטים ללא הבחנה והרגו את רובם רק בנס משפחתה נצלה.

בחודש מאי 1944 חודש אחרי שהגרמנים נכנסים להונגריה, בעיר מרקש בצפון אפריקה בפטיו בקומת הקרקע . שקירותיו היו מצופים פסיפס צבעוני קטן וצפוף עם מוטיבים מרוקאים טיפוסים בגובה מטר, הרצפה הייתה מכוסה אריחים ירוקים וצהובים נולדתי.. נולדתי המיילדת היהודיה נתנה לי את הפליק הראשון על הטוסיק להזכיר לי שיש מלחמה ואני בכיתי. בבית הזה נולדתי, לקראת סוף מלחמת העולם השניה מחלון חדר ההורים ראינו את רובע גליז המודרני והיפה שבנו הממשל הצרפתי עבור התושבים הצרפתים, שדרות רחבות ובתים מפוארים.
אימי כדי לקנות לי עגלה אנגלית גבוהה מוכרת את כל השטיחים היפים והצבעוניים בחדר הערבי.
  
ארנו שיהיה בעלה של מרים ב1951 היה באותו הזמן מוצב במרוקו בגדוד של חיילים בן לאומי שהתנדבו לצבא הצרפתי, ארנו הגבוה והיפה הסתובב בכיכר ג'מע- אל- פנה כמה רחובות מהפטיו שם גרנו, עם עוד כמה חיילים אכלו מרק כבש עם חומוס ולחם שחור וצחוקם נשמע למרחוק כאילו לא הייתה מלחמה בעולם.
בסוף המלחמה מגיעים  החיילים האמריקאים למרקש ומחלקים לילדים מסטיק לעיסה ושוקולד ממנות הקרב שלהם.
באותו הזמן מרים אשתו לעתיד של ארנו ומשפחתה נלחמים ברעב ובצמה  בימים של חורף מושלג וקפוא כשהם מסתתרים ביערות ובדרך לא דרך הם מגיעים לבסוף לכפר בו גרו בהונגריה לפני המלחמה.

ב1949 המשפחה של מרים  עולים לישראל המדינה החדשה, מרים מנסה לשקם ולבנות את עצמה.
ב-1951 היא מתחתנת עם ארנו שגם הוא ילד הונגריה אך מדבר  יותר צרפתית שפה שהשתמש בה במלחמה בהיותו מוצב במרוקו. ונולדו להם שני ילדים 1953 דני ושרה ב1955 .

1956 אני עולה ממרוקו אחרי שמתחילות מהומות לקבלת העצמאות מצרפת, ומגיע עם משפחתי לקריית שמונה.

דני בן מרים וארנו נולד  ב8/4/53 הוריו עוברים לגור בעיר הדרומית אילת ודני כחול העניים מתחבב על כל חבריו הוא מלא הומור ורוח טובה, ומגיל צעיר כבר מתבלט כמנהיג טבעי. הוא גויס לצבא בתחילת אוגוסט 1971 והוצב בחיל השריון עד מהרה מפקדיו עמדו במהרה על תכונות המנהיגות שלו ושלחו אותו לקורס קצינים הוא עבר את הקורס בהצלחה.הוא מתחבב על חניכיו שראו בו דוגמא למפקד טוב.

חודש לפני פרוץ המלחמה התארגנו במהירות הוא וחבריו ויצאו עם ג'יפים לשרם- א- שייך ארבעה ימים היו שרועים על החול הלבן, משתכשכים במי הים הכחולים חולמים בהקיץ ובתחושה חזקה של אנשים צעירים ודנמיים ששום דבר לא יכול לכרו להם, ימים של תום ושלווה, העולם הוא עולמם של הצעירים האוהבים ושום דבר לא יפר את השלווה שבא חיו.  אלה היו ימים של טרום מלחמה אך הם לא ידעו.

1973 אני עוזב את עיר הקטיושות קריית שמונה ועובר עם משפחתי לאילת, שלושה ימים מפרכים עוברים עלינו עד שאנחנו רואים את הים הכחול מהמשאית העמוסה ברהוט שלנו , חלק גדול מהמטלטלים שלנו שצברנו  בשלוש שנים מאז שהתחתנתי לא יכולנו לקחת אייתנו בגלל המשאית המשטרתית ונשארו בדירה הריקה, לקחתי את הציורים האחרונים וחלק גדול נשאר בדירה, באילת קבלנו דירת שרות קטנה. שאת קירותיה ציפינו בציורים הרבים שלי. כמה חודשים אחרי שהגענו לאילת פרצה מלחמת יום הכיפורים.

דני בן מרים נפרד מחברים ומהוריו המודאגים כשרכב צבאי בא לאסוף אותו למלחמה, דני נפל במלחמה הארורה מפגיעת צלף בעיר סואץ באותו יום שהכריזו על הפסקת אש.

כמה חודשים אחרי המלחמה אחי הבכור אורי נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בהיותו בן 37 בלבד קבלנו את זה מאוד קשה ובמיוחד אימי שהייתה מאוד קשורה אליו לי כאב במיוחד על האלמנה הצעירה שהשאיר אחריו בחודשי היריון מתקדם.
אחרי השבעה חזרתי לאילת, בתחושה קשה ,פרטית וכללית. האווירה בכל הארץ הייתה מדכה,
כמו ציירים רבים אחרים אני מתחיל לעשות את מה שאני יודע הכי טוב לצייר , אני מחליט לצייר את  מראות המלחמה להשכיח את כאבי וכאב רבים אחרים, אמרתי אז: "צרת רבים חציי נחמה"  הרבה אנשים חשבו שאחי אורי נפל במלחמה.
ציירתי במין דחף פנימי ציורים בשחור לבן בפחם ובצבע מים צנחנים מפוחדים לפני הצניחה, חיילים על טנק בדרך לשדה הקרב, בין הציורים הרבים מפקד טנק חשוף בצריח.

בתחילת 1974 אני מוזמן בהפתעה גמורה להציג את הציורים שלי במוזיאון לאומנות חדישה באילת ואני מציג את סידרת המלחמה שמיד התפרסמה בארץ ובחול ורבים מתושבי העיר באים לראות אותה.
בין המבקרים בתערוכה הייתה מרים אוסלנדר מנהלת נעמת באילת הנושאת את כאב השכול הנורה.
בסיור בתערוכה מיד מבחינה בציור של מפקד טנק העומד חשוף בצריח כשהטנק מעלה אבק רב בדהירה מטורפת, והייתה בטוחה שהצייר צייר את בנה מצילומים שהיו ברשותה.היא חוזרת כמה פעמים למוזיאון עד שנגמרת התערוכה וקונה את הציור ותולה אותו בחדר של דני בנה האהוב. כל יום היא שוכבת וקמה עם הצילומים שלו התלויים על הקירות וציור אחד בשחור לבן מפקד הטנק העומד בצריח, על הציור לא הייתה חתימה אלה היה רשום  ד.א  והשנה .1974
לא פעם תהתה מרים מי צייר את הציור שכל כך נקשרה אליו .

עברו 40 שנה אני פנסיונר ויצא לי לפגוש את מרים כמה פעמים בשבוע במועדון שם היא מתנדבת ואני מלמד ציור. ויום אחד היא שואלת אותי במפתיע אם ציירתי ציורים אחרי המלחמה ואז אמרתי לה כן ומיד הזמינה אותי לביתה הלכנו מהמועדון לביתה ברגל ובדרך וסיפרה לי כמעט את כל חייה.

ראיתי את הציור הישן שהנייר עליו צויר הצהיב, ישבתי וציירתי לה ציור חדש טנקים בפעולה והפעם בצבעים ולא בשחור לבן ותליתי אותו בחדר של דני  ליד הציור הראשון משנת 1974 מהמלחמה הטראומטית ההיא.למה הציור בצבע שאלה אותי? היות וסברתי שאחרי 40 שנה הכאב לא פג אך מתרגלים לחיות אייתו, כמו כאבים שיש לזקנים שאני מלמד אותם את רזי הציור שהתרגלו לחיות עם הכאב יום יום ושעה שעה.

מקורות:
"פרח לדני" טוני ליס.
"הכוח להמשיך" אודט אור
"דני נשאר בן 20 אסתי שפר

תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הדס בפסטיבל מרוקו/ דויד אלמוזנינו'
הדס בפסטיבל מרוקו/ דויד אלמוזנינו
21/09/2004 | 01:45
5
חלק 1

נכון. התבגרתי מעט, ידעתי שאני נראה שונה. שפם, שער מגודל, בגדים אחרים. לא נראה לי שזיהתה אותי, הרי לא התראינו לפחות חמש שנים...  אבל אני זיהיתי אותה ועוד איך. מרחוק, ברחוב, בין כל ההמונים שנעים מכאן לשם בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אבל אך לא אזהה אותה? הרי לא הפסקתי אף פעם לחשוב עליה .כל הזמן, ממש כמו אז, לפני חמש שנים כשעבדנו יחד באילת עבור המענק הצבאי.
גם בתחנה המרכזית הישנה היא הייתה יפה. נורא יפה. אולי אפילו יותר יפה מפעם. היא מצאה חן בעיניי, בלי איפור, בשער לא צבוע ושמלה דקה וכחולה לגופה. עמדתי בצד השני של הרחוב, מביט עליה עומדת בתחנה והתלבטתי. לחצות? לא לחצות. לחצות? לא לחצות... בסוף ציוויתי על פי להיפתח, ואחר כך גם להשמיע קול. "תקרא לה!" אמרתי לעצמי בנחישות, "פשוט פתח את הפה וקרא לה!" ציוויתי על עצמי, אז שמעתי את עצמי אומר בקול "הדס!", והיא הסתובבה ועיניה ננעצו בי יכולתי לראות בפניה שהיא בהלם גמור. חציתי. לחצנו ידיים, יכולתי לראות את העיניים שלה סופרות את הקמטים שנוצרו סביב עיניי, היא עמדה שם מבולבלת, ובוהה . היא הסתכלה עליי, הסתכלה בי, ואחר כך ישירות לתוך עיניי ,לא מאמינה,
"ואוו!" היא אמרה "זה אתה?" חצי שואלת, חצי מבינה.
"אז את כן מזהה אותי!" חשתי הקלה. יכולתי להרגיש את הדם שוטף את פניי.
עיני נאחזו בעיניה הגדולות, אני מחייך וזונח את כל הרגשות הרעים בצד והתחבקנו ארוכות, חיבוק אוהב. אלוהים! כמה התגעגעתי לחבק אותה אני ליטפתי את לחיה בכף ידי ואחר כך החזקתי את פניה בידיי ואז קלטתי שאנחנו למעשה באמצע הרחוב וכל עיני הנוסעים מופנים אלינו,  ומיהרתי להתרחק.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, "בדיוק מה שאת עושה פה!" אני עונה,
"נוסעת, לא?
"את רוצה שנשב באיזה מקום שקט לדבר?" שאלתי.
"לא, לא, אני רוצה לאילת. אני מתגעגעת לים, יש "פסטיבל מרוקו" אני רואה אותך ומיד נזכרת באילת". הפתיעה אותי .
עשר דקות אחר כך ישבנו באוטובוס הנוסע לאילת. חשתי צורך לצבוט את עצמי. החזקנו ידיים. נסענו זמן רב באוטובוס החם והצפוף. הוא נעצר רק אחרי כמה שעות ליד פארק באחד הקיבוצים, המון דשה ירוק ופרחים. הנהג מודיע על  הפסקה של עשר דקות,  ירדנו  מהאוטובוס, עדיין מחזיקים ידים והולכים על הדשה הרך,   זאת  שעה טובה לחידוש קשרים אבודים. אנחנו מתיישבים על הדשה הלח, היא מחייכת, מביטה לתוך עני, אני מתקרב אליה ומניח את ידי על הבטן הרקה שלה מלטף אותה,  היא מחייכת, מביטה לתוך עני הרמתי את ידי קצת יותר למעלה ונגעתי בחזה שלה אין תגובה,  ניראה לי שהיא אפילו אהבה את זה,  חיבקתי אותה, אנחנו חוזרים לאוטובוס הממשיך בנסיעה. עדיין לא הגענו ל"פונדק רימון" לשנינו יש מבטים בוחנים, הנהג הפעיל  את הרדיו,  אך נשמעה רק שריקה מעצבנת.אין קליטת רדיו בכביש הערבה. שכחתי כמה הדרך לאילת ארוכה. רוב הדרך הדס העבירה בשינה כשראשה מונח על כתפי.

לבסוף ראינו כתם כחול עמוק מתקרב אלינו  ואחר כך את צלליות בתי המלון וידענו שהגענו סוף סוף לאילת,  בתחנת "אגד" הישנה המתינו שוכרי יחידות הדיור, ומיטות ללילה אחד, הם נדחפו בין נוסעי האוטובוס ולא נתנו לנו לרדת,  הצלחנו להתחמק מהם ולקחנו מונית ישר לחוף הים.                          
היא לבשה בגדי ים ורוד ואני שמתי עלי  "טי- שרט " חדש. הייתה כבר שעת דמדומים הים היה שקט,  השמים וההרים אדומים כדם.  התיישבנו אחד ליד השני קרוב למים בבית קפה קטן בחוף.
את אילת אני אוהב מאד, אפילו התרגלתי לחום הכבד כאן  , הורגלתי להסתכל על הים שעות על גבי שעות. לפני הגיוס לצבא הייתי נוהג לשכב שעות על החוף עם חברים ותיירים ופשוט לחלום. רוח קרירה ומלוחה באה מהים, התחיל להחשיך המלצר הערבי מירושלים- המזרחית הביא קנקן קפה וכוסות והתיישב לידנו. אחרי מלחמת "ששת הימים" מלצרים רבים מירושלים- המזרחית שדברו אנגלית מצאו עבודה במלונאות באילת. אחרי שהלך,  היא הסתכלה עלי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה "
"-אני עדיין אוהבת אותך אתה יודע? "
"-לא ידעתי"!, לא אמרת לי אף פעם שאת אוהבת אותי".
"-ואתה אוהב אותי"? שאלה
"-כל הזמן!, עניתי,"כל הזמן!",
אנו מעבירים את  השעות הנעימות אני מחייך לכל עבר ומרגיש פשוט נפלא. כל כך נפלא שאני מתחיל לחשוב שהיה שווה לסבול בלעדיה, על מנת שתגיע להבנה שהיא רוצה להיות איתי ושטוב לה איתי, שהיא רוצה שנמשיך להיות ביחד, ושיותר לא נפרד...לעולם לא!
ההרים מסביב אדומים כדם, אלה קרני השמש אחרונות  ששוקעות בים האדום, זה ניראה כציור, קצת "קיטש", נזכרתי שהיתי יושב שעות ליד כן הציור ומצייר את הנוף של המפרץ.

שאלתי אותה:
-"מה לך ולפסטיבל מרוקו"?
-"בזמן האחרון יש לי רצון עז לחזור לשורשים המרוקאיים של".
-"מה קרה פתאום? אף פעם לא ידענו שאת בכלל ממוצא מרוקאי כל החברים שלך אשכנזים".
אז אגלה לך את סודי!.
"עוזרת- גננת שלי היא מרוקאית אסלית היא סיפרה לי בדיחה על המרוקאים. שאלתי אותה מהיכן זה והיא אמרה לי מאתר בשם "קוסקוס" אתר עם שורשים. וזה בדיוק מה שאני מחפשת, זה שורשים אתה מבין. לא ידעתי שיש אתר כזה לא ידעתי על קיומם וזה מאוד מרגש לדעת שיש מקום שניתן דרכו לנגוע בשורשים שלנו שורשים שהמציאות לצערי טשטשה על מנת לזרום עם כולם".
כל הכבוד למי שיזם. כל הכבוד לכל מי ששומר בקנאות על התרבות וניצני השורשים. אני יודעת שיש היום עוד אתרים.להיות מרוקאי זה להיות גאה. זה לא רק תרבות, זה חום אנושי שלא ניתן לתאר במילים.
-"ומצאת בדיחות"?
-"לאתר שנכנסתי לאתר מצאתי עשרות בדיחות".
- "אילו לא הייתי שומעת את הבדיחה לא הייתי מודעת על קיומו של האתר וכמוני יש המון. אז נכון גם לכך צריך חשיפה. אך החשיפה תהייה ממני , ממך, ומכל מי שמכיר וניכנס לאתר.אתה מתאר לעצמך, אתר שכולו מרוקאים אתר שכולו שורש אחד ענק אתה חייב להיכנס"
-"יש גם מתכונים"?
"-עזוב אוכל יש  אנשים אפשר לכתוב, פוסטמה יש פורום יש חום אנושי" וזה מה שהביא אותי להיכנס לפורום.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הדס חלק 2'
הדס חלק 2
21/09/2004 | 01:47
5

טוב, טוב  אני מבטיח לבקר באתר.
כן אני גאה במה שאני אילו היו לי ילדים הייתי מחנכת אותם על רזי העדה. הידע! הצימאון הזה למה שאני, רציתי ללגום ממעיין התרבות שחסר מגיל צעיר מאוד. בגיל  3 וגדלתי אצל דודתי "המקסימה" שסיפרה מעט מאוד על התרבות שלנו מאחר וגם היא עלתה לארץ תינוקת  .  הבדיחה, הביא אותי לחפש אחר השורשים "הוורטואלים" שלי. כגננת להבדיל ממורה אשר מקבל תכנים מוכנים ממשרד החינוך, הגננת בונה את המערכים והתכנים אותם היא רוצה להעביר בנוסף לנושא שנתי של משרד החינוך לכן הזכרתי את החינוך מגיל הרך. אם אני בוחרת להעביר נושא שיש בו מקום גם למורשת  אכניס אותו  ללא חשש.

"את שמה לב כמה את מדברת!
כן כן נסחפתי קצת,זה הבירה שלך עלתה לי לראש.
את מאושרת" ? שאלתי? היא הניעה את ראשה ,אני תמיד מאושרת באילת, אל תשכח ארבע שנים למדתי כאן גננת.
באילת אלה ימים חמים,  אך עכשיו נעים,  נעים  מאד,  החוף ריק מאדם, רק אנחנו והמלצר מירושלים המזרחית, היא הזמינה לימונדה ואני בירה "היניקן" מהחבית,  התגעגעתי לחוף לשקט. אני והדס, מחזיקים ידים משוחחים, מנסים להשלים את הפרטים החסרים בפזל, ולפרוק מעלינו את הגעגועים, המחשבות והמכאובים של אותם שנים.
שם על החוף על החול הרך, כשרגלינו מונחים במי הים הקרירים המלטפים בארבע עיניים אנחנו מתפייסים, משלימים ומספרים אחד לשני אודות מסעותיו. הדס מספרת לי על הנסיעה ללונדון. "היה לי כל כך חשוב להיות כמה שיותר עם המשפחה, אני אוהבת אותם כל כך הם מקסימים הייתי רוצה להיות אייתם עוד ועוד כמה חבל שעזבו את הארץ.

חמש שנים זה הרבה זמן,  בחוץ נראיתי שקט ונינוח, דבריה על הביקור אצל המשפחה באנגליה שלא הייתי שותף בו עורר סערת רגשות שהייתה רדומה שנים אצלי.ידעתי את כל מה שעברה, רציתי לשאול אותה עוד מיליון שאלות כמו, מה כל העניין במרוקאים? למה שתקה למה התעלמה ממני? מה פתאום עכשיו היא כל כך נחמדה אלי? האם מתישהו הייתה מועילה בטובה לתת לי סימן חיים? מכתב אחרון ממנה היגיע לפני שנה, ומה היה קורה אם לא היינו נפגשים בכלל?  ועכשיו אחרי שנפגשנו ופתאום הכל נחמד ויפה, האם נחה דעתה באופן סופי, או שמא זה רק עניין זמני, בטרם יחזור המצב לקדמותו? איפה זה מציב אותי? והאם אני צריך לסלוח ולשכוח? ואם כן, האם היא חושבת שאני יעבור על זה כל כך בקלות? אני לא סמרטוט ריצפה שאפשר לדרוך עליו בכל פעם שרוצים! האם סגרה סופית את היחסים שלה עם החבר שלה? האם אכפת לה בכלל ממני, עם מי הייתי בחודשיים האחרונים בשנים האחרונות, למה היא לא שואלת? ומה עבר עליי בכלל? והאם היא באמת מתגעגעת אליי, או סתם מחפשת כתף ישנה וטובה להישען עליה?

מוסיקה חרישית החלה להישמע  הלכה והתעצמה.  מסיבת חוף החלה במקום ,  צעירים רבים הגיעו משום מקום  והחלו רוקדים סביבנו .

על החוף ממש לידנו ביתן עץ חום  בצורת רדיו ענק כמו של פעם , איך לא הבחינו בו קודם יושב שם התקליטן מהרדיו המקומי, 102 אפ-אם,  ומשמיע מוסיקה ב"פול ווליום" והיום רק מוסיקה מרוקאית. החלו מופעי אש ולוליינים החוף התעורר לחיים,  רק לפני רגע היינו לבד בשקט,  הזמנו שני כוסות בירה "הייניקן" מהחבית,  במסיבה פגשתי כמה חברים מהצבא שלא ראיתי זמן רב, האווירה החלה להתחמם,  אמרתי לה שהיא יפה,  הלכתי לאיבוד בתוך עיניה הגדולות, התחבקנו והתנשקנו  אחר כך רקדנו יחפים  על החול החלק והשקוף , היה בינינו משהו שלא היה קודם,  על הבמה בחוף הופיעה להקת שפתיים,  כל הזוגות  רקדו והתנועעו לפי קצב המוסיקה , הבמה המוארת יצרה צלליות ארוכות ודקות של הרוקדים המגיעות עד שפת הים ונעלמות בחושך.
בטיילת החלו להסתובב מלצרים בתלבושת לבנות  ולראשם "תרבוש" אחד אחרי השני נפתחו דוכני האוכל היה שם מכל טוב מקוסקוס עד מופלטה וסבקיה.

היא מנערת אותי .  אני אומר לך עוד דבר חשוב נוסף, היום באילת פסטיבל מרוקו נכון, המטרה של האירוע הוא בידור אבל יותר מכל לעורר את המודעות של הפולקלור המרוקאי, את התרבות  לראות את טקס החינה המסורתי, את השירים המיוחדים והפיטנות  היחודית לעדה. ואין מאומה אפילו רמז על מי אנחנו באמת. מה עברנו באמת אני לא מצליחה להבין שכל העבר המרוקאי מתחיל באוכל ונגמר באוכל ,תשים לב לכך. אפילו הפסטיבל הזה שאמור להדר את העדה מתחיל עם אוכל ונגמר באוכל. אפילו המימונה מתחילה עם המופלטה  המיוחדת ודבש ונגמר אייתה. תשאלו כל אחד למה בעצם חוגגים את המימונה? מלבד עיני עגל אין תשובה.
למה את אומרת את זה? אני יודע מה זה מימונה.
טוב אולי אתה יודע !
אני ראיתי לצערי את הבורות של הרבה מאתנו. וכוונתי לבני העדה. אני יודעת מעט על עברי. ואכן בתקופת שלטון מפא"י היה צורך לבטל את ה"אני מרוקאי" על מנת להתקבל לחברה הישראלית. אין בי כעס על כך הורי עשו את המעשה בלחץ חברתי וכך שמונים אחוז מהעדה וסליחה אם אני מגזימה  אני אישית מכירה לא מעט מרוקאים שהחליפו את שם בית האב על מנת להיות "ישראלי" כמו מאוחנה לבר- חן, מבוזגלו לגל, ועוד אז איך אתה מסביר זאת? אילו ההיסטוריה שלנו הייתה חודרת לעורקים שלנו והיה זיהוי אחד המקשר אותנו לאירוע גדול בהיסטוריה ולא למופלטה.
-"אני בעד הבאת פולקלור העדה המרוקאית לתודעת הציבור הרחב. ויותר מכך, לבני העדה עצמם, שלא באשמתם גדלו בניתוק מוחלט משורשיה העבותים של העדה.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הדס חלק 3'
הדס חלק 3
21/09/2004 | 01:50
4

תופעת ההתכחשות למוצא וחיפוש אחר מסתור תחת "שם מעוברת", המיטה אסון נורא על העדה וגרמה ל"נטישת" מוחות מבריקים ואנשים בעלי ערך נכבד. שנאלצו לעברת את שמם בלחץ מעסיקיהם דאז - מפא"י,
לא הזכרת את הרבנים והחכמים שחשובים לעדה.
  על הרבנים קטונטי מלערער גדולתם ראויה לכך למרות שגם מי שמקורב לדת ולמד בבית ספר דתי וגדל על ברכי הדת מכיר בסיפורים אבל מי שלא? הוא בור? אז לא הבורות היא שלנו על כך שאנו לא מחדירים כבר בגן שמדברים על בר כוכבא אפשר להזכיר גם את מאיר בעל הנס. נכון זה לא במתכונת של האגף ומדוע? בגלל בורות.


-"תראי הדס, אני יגיד לך,  פסטיבל מרוקו באילת הוא מסחרי גרידא. מאחוריו עומדים מפיקים שבראש מעיניהם רווחים פיננסיים וזה לגיטימי כדי להרוויח הם צריכים למכור אוכל ושעשועים.עולמם צר כעולם נמלה".
-"עולמה של העדה המרוקאית לא ''צר כעולם נמלה'' כמו שכתבה המשוררת רחל,
יש לנו הרבה יותר מאוכל. יש לנו היסטוריה. היסטוריה יפה וכואבת וניתן להתגאות בראש מורם לא פחות מכל הסטוריה של עם אחר, אבל אין מי שיספר אותה ואין מי שלומד אותה על מנת להעביר לדורות הבאים. זה חסר. זה חסר מאוד שמדברים על שימור המורשת .
דבר אחד היה חסר לי כמו: סיפורים על ההיסטוריה שלנו, מכירה של ספרים על העם היהודי במרוקו, הרי אחרי הכל גם בנו פגעה השואה, גם יהודי מרוקו התגייסו ללחימה בנאצים, גם לנו היו מחתרות שניתן להתגאות בהן. אז מדוע אין ספר אחד שמזכיר זאת? מדוע אין היסטוריון יוצא העדה שמעלה את הסוגיה של היהודי המרוקאי ברש גלה כל הידע שלי אני בוגרת תואר ראשון בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית במורשת שלנו מסתכמת ברבנים ידועי שם ואוכל .המורשת המיוחדת  שלנו היא הרבה מעבר לכך  אני מאמינה שאכן כך. הדס נשמעה כולה תוססת,שולטת היטב בדעותיה".
-"באירופה החלה תנועת ההשכלה לפני כמאה שנה. היהודים יצאו מחומות הגטו והחלו ללמוד השכלה רחבה . תהליך זה החל בעדתנו עם הכיבוש הצרפתי . הוקמו בתי ספר חילוניים "כל ישראל חברים" אנשים החלו ללמוד מקצועות ''חופשיים'' רפואה. משפט . כלכלה. ועוד ואז קמה מדינת  ישראל ועולים רבים עזבו את מרוקו והחלו את חייהם מבראשית. חייהם כאן לא היו  קלים בלשון המעטה. רק עתה הדור השלישי החל לגלות את  תרבותו כמו במקום צנוע זה...
היום יוצאי מרוקו תופסים מקום מכובד בכל  תחומי החיים.כעת קמים חוקרים שנוברים בכל המורשת של העדה ומנערים ממנה את האבק שכיסה אותה שנים רבות.עולם הגמרא והמשנה והזוהר הוא עולם ומלואו. הפוסקים המרוקאים לא נופלים מהשופטים של בית המשפט העליון.כמו כן אין לזלזל במשוררי מרוקו וסופרי הקודש ובתרבות המרוקאית אם לא נדע מאין באנו לא תהיה לנו תקומה.
-"הדס, בירושלים אומרים שאילת היא עיר חטאים, זה לא נכון לאחרונה יש הרבה דתיים שהתישבו בעיר
... עכשיו אני גרה בפרוזדור ירושלים בית חדש ששיפצתי, צבעתי והעברתי "...,רהיטים שאני אוהבת . אבל אם עכשיו יגידו לי שאני יכולה לקבל גן בגליל בצפת - אתמול כבר הייתי שם...הגליל - מאוד חשובים לי.
-"תגידי, מה שם האתר הזה שאמרת, קוסקוס, אך כותבים את זה בלועזית?

-"אתה חייב להיכנס ,חום כזה לא ראיתי הרבה זמן . כולם קבלו אותי כאילו הילדה האובדת של העדה, מכניסי אורחים למופת, המפגינים גאוות יחידה וקנאות למסורת ללא גבולות.תמיד ידעתי שבקרב המרוקאים אני ימצא זאת בשפע ובאקראי הגעתי אליהם בגלל הבדיחה סיפרתי לך, לא ולא אעזוב אותם כל כך מהר"

מוסיקה חרישית החלה להישמע  והלכה והתעצמה.  מסיבת חוף החלה במקום ,  צעירים רבים הגיעו משום מקום  והחלו רוקדים סבבינו .
על החוף לידנו שם ה"די- ג" מהרדיו המקומי, 102 אפ-אם,  משמיע מוסיקה ב"פול ווליום"  וברקע שיר של הברירה הטבעית.. החוף התעורר לחיים,

בדברי אליה אחרי שנרגעה מעט מהמרוקאים, שמתי דגש בעיקר על כמה התגעגעתי אליה, ועל שהרגשתי בנוכחותה בכל מיני מקומות שונים ומשונים, וחשבתי שהנה עוד רגע תפתח הדלת והיא תכנס. התחושות היו חזקות במיוחד.
"אז למה עזבת אותי"? שאלתי בשקט .
"תבין" ,אמרה מתנצלת " אחרי שנפרדנו ואני נסעתי לאירופה  ואתה נשארת באילת הרגשתי כמו בשיר של יהודה הלווי "אני במזרח ולבי במערב" "הרגשתי רע הרגשתי שאני לא יכולה בלעדיך,  עוד רגע הייתי אורזת ובאה לאילת לחפש אותך . אמרתי לעצמי אולי הזמן יטשטש את הזיכרון ויכהה את הגעגועים וישכיח את צערי. או שאין טיול. וזה מה שקרה באמת. לא היה קל להתקשר לארץ, אבל אני יודעת זאת לא סיבה מספקת.  אחרי שלא היינו בקשר כל כך הרבה זמן לא היה לי האומץ לחפש אחריך או לצלצל אבל לא  שכחתי אותך הזמן והזיכרון לא טשטשו כלום וכשראיתי אותך הרגשתי שלא נפרדנו לעולם."פרידתנו הייתה אלה געגוע לבאות..
הייתה משכנעת אך לא ידעתי אם להאמין לה? גם לא הבנתי מה הקטע שלה עכשיו עם השורשים המרוקאים שלה.


אני מנסה לחשוב, למה נפרדנו בכלל? למעשה נפרדנו בגלל הטיול  שלה .הדס אחרי שישה חודשים בעבודה קשה בבתי מלון באילת כמלצרית קיבלה את המענק שהיה מגיע לה מהצבא והחליטה לנסוע עם חברים לטייל .אני הייתי צריך להמשיך לעבוד באילת עוד חודש כדי לקבל את המענק. אני הייתי מוכן לעזוב הכל והדס שכנעה אותי להישאר, למעשה לא הרגשתי שאני נפרד ממנה. באופן שאני תמיד הייתי נפרד מאנשים אחרים שהכרתי בעבודה למשל. כאילו יותר לא נתראה לעולם, וזהו סוף הדרך המשותפת שלנו. עם הדס ידעתי שאין טעם במילות פרידה, כי אני סבור ובטוח שאמצא את דרכי לביתה, כשתחזור לארץ.
זה עשה לי טוב על הלב, לדעת שאני יכול להרפות ממישהי שאני כל-כך אוהב והיא תישאר שלי, בלי לחשוש שאאבד אותה על הדרך, בשל הריחוק הפיזי, הרגשתי תחושה מוזרה כשנפרדנו, עצובה מצד אחד ונעימה מצד שני באותה המידה. הדס רשמה בפנקס קטן עם כריכה שחורה בכתב יד קצת ילדותי את הכתובת האי מייל שלי, והבטיחה להיות בקשר. נראה לי שאבדה את הפנקס או זרקה אותו בהזדמנות הראשונה.

היא נשכבה על החול הרך ועצמה את עיניה ואני נשכבתי לידה, רצתה לשמור את הרגע  בזיכרונה.  המקום המיוחד הזה מכניס אותך לאווירה מיוחדת של אהבה,  של קשר, שלוה.
בחצות החל פסטיבל מרוקו. הדוכנים ליד המלונות מציעים כל טוב מקוסקוס עד "סבקיה" ועוד עוגות טעימות אחרות
ברקע שמענו את הקלטת של  התוכנית ריח מנטה עם התזמורת האנדלוסית.

רק לפני רגע היינו לבד בשקט עם המלצר הערבי מירושלים,  הזמנו עוד שני כוסות בירה "היניקן" מהחבית,  במסיבה פגשתי כמה חברים מהצבא שלא ראיתי זמן רב, האווירה החלה להתחמם,  אמרתי לה שהיא יפה,  אבדתי בתוך עיניה הגדולות, השחורות,  אחר כך המשכנו לרקוד יחפים  על החול החלק והשקוף ,   ליד  כל הזוגות  רקדו והתנועעו לפי קצב המוסיקה , כשהצלליות הארוכות והדקות שלהם המגיעות עד שפת הים ונעלמות בחושך.



תרבות מרוקו >>

הודעות אחרונות

15:39 | 17.10.12 אורחים בפורום
11:49 | 03.09.12 אורחים בפורום
15:21 | 17.06.12 אורחים בפורום
15:26 | 12.06.12 אורחים בפורום
16:41 | 08.06.12 אורחים בפורום
13:40 | 03.06.12 אורחים בפורום
12:29 | 16.05.12 אורחים בפורום
15:17 | 05.05.12 אורחים בפורום
18:32 | 31.01.12 charlyknfon
12:47 | 10.12.09 בן תרבות
17:03 | 09.12.09 אלי פילו
20:23 | 07.12.09 אלי פילו

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ