רחמה של אם יהודיה
שלום ניסן, מאחר והנך השושבין לכניסתי לאתר זה, אני מבקש להקדיש לך שיר בשם "רחמה של אם יהודיה". השיר נכתב בחודש אפריל על רקע דברי המקטרגים הלאומיים שלנו נגד ריבוי הילודה, בפרט של החרדים ושל יוצאי עדות המזרח.הנה: רחמה של אישה יהודיה הקללה והארץ רחמה סגרה בסוגרים ואין זרע, שמש בגבעון דום והאדמה לא תדשא דשא, אין עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו-בו. בהמה רזה, אט תגווע עד מותה. עוף יעוף בשמים ללא מקלט. המים היו למדמנה, ואין שרץ לשרוץ. ברא אלוהים אדם בצלמו, זכר ונקבה ואלוהים לא ברך את הנקבה. זו הקללה. בעת ההיא חכם ידום. הברכה אבי מבית הכנסת זה עתא אך הגיע, מפזם שיר כפלג נובע, ועבר את המפתן שולח ברכת חג שמח. מוכן ומזומן להתייחד עם שבט ילדיו מביט סביב וליבו רחב עליו. אמי הדלקה הנר ושפתותיה מלמלו תפילה, היא עומדת בסוף השולחן, בשוליו, ברחמים רבים המבט ישקיף על פרי רחמה, ותפשוט ידיה הענוגות מעליו לעוד ברכה גלויה. אני יושב ליד אבא בראש, ראשו המכסיף מתנועע. מביט אל אימה ואומר בקול ענוג, בנעימה רכה ומתמוגגת: "חג שמח לביתו של הרב אמסלם." וחוזר ופונה לעשרת ילדיו, לעשרת כלותיו, לעשרים ושלושה נכדיו, לתשעת ניניו: "חג שמח לשבט א-דהן". אז ייטול אבי את ספר ההגדה ובלא חופזה וידיעה ברורה, בא אל תוכנה כי אותן המילים, ואותן המשפטים, ואותן הלחנים, חוזרים ונשנים כל השנים. ההגדה ומיד לאחר שלגם מעט מכוס ראשונה התחילה ההגדה. מסע במנהרת הזמן עד בואך מצרימה. לפתע הושלך הס. הביט באנו ואמר: "ילדי, יהודים אנחנו, מני מח-עצמותיו עד דמו. יודע אני טעם היות-זר בארץ נכר, המון שטוף רצח נסתער, הך בלייהוד והדם ניגר, גם עולל, זקן וטף לא היה מפלט." ושתק! רטט קריר המרעיד את נפשי, ומשאה מעיק ומכביד עד כדי כך, שדמעה חמה ונוטפת, מזככת את נפשי לשמע דברי אבי. ושוב קולו הרטיט, זה החדר בניגון "... כמה שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותמלא הארץ אותם." הביט אבי מסביב השולחן ועניו אורו. הפריון בואי מיכל, עוד לא אמרנו את הדבר העיקרי, רחם אם יהודיה אם ינעל בגלל תכנון המשפחה ןהיתה בנו הכליה "והיו דואגים ואומרים: שמה נתחיבו שונאיהן של ישראל כליה." כי אישה בגיל הפריון תזרע זרע ובקול תרועה תומר: "הרה אני". וירחים תשעה תספור עד לדה. עד הארץ תמלא אותם. בצלאל/8/4/04
שלום ניסן, מאחר והנך השושבין לכניסתי לאתר זה, אני מבקש להקדיש לך שיר בשם "רחמה של אם יהודיה". השיר נכתב בחודש אפריל על רקע דברי המקטרגים הלאומיים שלנו נגד ריבוי הילודה, בפרט של החרדים ושל יוצאי עדות המזרח.הנה: רחמה של אישה יהודיה הקללה והארץ רחמה סגרה בסוגרים ואין זרע, שמש בגבעון דום והאדמה לא תדשא דשא, אין עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו-בו. בהמה רזה, אט תגווע עד מותה. עוף יעוף בשמים ללא מקלט. המים היו למדמנה, ואין שרץ לשרוץ. ברא אלוהים אדם בצלמו, זכר ונקבה ואלוהים לא ברך את הנקבה. זו הקללה. בעת ההיא חכם ידום. הברכה אבי מבית הכנסת זה עתא אך הגיע, מפזם שיר כפלג נובע, ועבר את המפתן שולח ברכת חג שמח. מוכן ומזומן להתייחד עם שבט ילדיו מביט סביב וליבו רחב עליו. אמי הדלקה הנר ושפתותיה מלמלו תפילה, היא עומדת בסוף השולחן, בשוליו, ברחמים רבים המבט ישקיף על פרי רחמה, ותפשוט ידיה הענוגות מעליו לעוד ברכה גלויה. אני יושב ליד אבא בראש, ראשו המכסיף מתנועע. מביט אל אימה ואומר בקול ענוג, בנעימה רכה ומתמוגגת: "חג שמח לביתו של הרב אמסלם." וחוזר ופונה לעשרת ילדיו, לעשרת כלותיו, לעשרים ושלושה נכדיו, לתשעת ניניו: "חג שמח לשבט א-דהן". אז ייטול אבי את ספר ההגדה ובלא חופזה וידיעה ברורה, בא אל תוכנה כי אותן המילים, ואותן המשפטים, ואותן הלחנים, חוזרים ונשנים כל השנים. ההגדה ומיד לאחר שלגם מעט מכוס ראשונה התחילה ההגדה. מסע במנהרת הזמן עד בואך מצרימה. לפתע הושלך הס. הביט באנו ואמר: "ילדי, יהודים אנחנו, מני מח-עצמותיו עד דמו. יודע אני טעם היות-זר בארץ נכר, המון שטוף רצח נסתער, הך בלייהוד והדם ניגר, גם עולל, זקן וטף לא היה מפלט." ושתק! רטט קריר המרעיד את נפשי, ומשאה מעיק ומכביד עד כדי כך, שדמעה חמה ונוטפת, מזככת את נפשי לשמע דברי אבי. ושוב קולו הרטיט, זה החדר בניגון "... כמה שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותמלא הארץ אותם." הביט אבי מסביב השולחן ועניו אורו. הפריון בואי מיכל, עוד לא אמרנו את הדבר העיקרי, רחם אם יהודיה אם ינעל בגלל תכנון המשפחה ןהיתה בנו הכליה "והיו דואגים ואומרים: שמה נתחיבו שונאיהן של ישראל כליה." כי אישה בגיל הפריון תזרע זרע ובקול תרועה תומר: "הרה אני". וירחים תשעה תספור עד לדה. עד הארץ תמלא אותם. בצלאל/8/4/04