"סופית, אני מרוקאי" - הגיג
למה ? ככה ! וזהו, אל תעצבנו אותי ! וזה בגלל שסגרתי 36 חורפים של בלבול עדתי והנה החלטתי. מה החלטתי ? שאֶלקָבֶּץ, אָבַּרְגֶ'ל, אוחיון, אבוקְסיס ואחרים פותחים אותי (ולא במכות) במגע ראשון. כי "מָוַוַאל" אחד של שמעון בוסקילה מפרק לי חוליות בגב, זהבה בן חודרת לבטן ו-"גשם אחרון" של אבי פרץ גורם לי לבכות. מתוך ידעה שאם תבדקו איזה מוסיקה היא הכי ישראלית היום תגיעו לתוצאה ששרית חדד ומושיק עפייה הם לב הקונצנזוס (ע"ע קוּטנֶר). כי הבנתי שאוּזָן, הקטן הגדול ההוא, שכותב, שר ומדבר רגישות חברתית יודע על מה הוא מדבר. בגלל הריח של הדגים המבושלים (חְרָיימֶה) ביום שישי אחרי המקלחת ולפני הסרט הערבי, 1981. בגלל אמא שלי שְלָשַה בצק למוֹפְלֶטָה כשהיא (אמא) עטופה בניילון נגד שמן ועדיין מספיקה לקבל אורחים בצָהַלוּלים שבטיים. כפרה עליה. כי זה מאד, מאד נעים להצליח, ככלל, וכמרוקאי בארץ שלנו, בפרט (נקמה קטנה, אתם יודעים). כי אני מה זה גאה לתלות כביסה ולעשות כלים בתחושה ש-"אף אחד לא יאשים אותי שאני מרוקאי". ואפרופו זיהוי עדה: כי ממש אף אחד במפגשים השונים שלי לא מצליח לנחש שאני מָרוֹקַנֵר, מודרני, כזה שמגדל חברים אשכנזים וחש אינטגרציה כי אני אוהב אותם. כי הם נהדרים החברים האשכנזים שלי. מה שהכי גורם לי להכיר במרוקָאִיוּתי (לא נורא, קרא שוב) זו העובדה שהחזות האשכנזית-אליטיסטית-שמאלנית שלי לא מצליחה לחלחל פנימה ולכבות את אש התמיד. אני תמיד בוער. מכעס, מאהבה, מייאוש, מקיפוח, מרצון לתת, לחלוק. מרוקאי כזה. כי יש לי חלק בארץ הזאת. חברה-אחות מרוקאית שלי נרצחה בפיגוע. חבר-אח שלי, יבדל"א, שהיה בעלה, גם הוא מרוקאי. הילדים המדהימים שהיו להם נוצרו מחומר מרוקאי משובח. גם הם נרצחו. עם אמם המרוקאית. הצעירה. אז החלטתי שאני מרוקאי וח'לאס. אני לא יודע אם שינוי שם המשפחה שלי עזר או לא, אך אני שלם עימו כי הוא ישראלי מלא שמחה ואני כבר כמעט "מסודר בחיים", קרי: הייטק, אקדמאי, קצין, 'נ + שניים' (כמובן שמקפיד לשמור על מינימום הכרחי של תחושת דפיקות וקיפוח). להיות צעיר יהודי-מרוקאי בתחילת האלף השלישי בישראל זה נחמד, חביב כזה. זה כמו לראות את התרכובת הנפלאה הזאת של אף גדול, עיניים צוחקות ופה רחב ששמה זאב רווח, כמו להריח שיפוד פרגית בצהרי היום כשהקיבה בואקום, כמו לשמוע שלמה ארצי בכביש החוף כשאתה בסובארו 1987 והיא מלטפת לך את העורף, כמו לחוש רוח דרומית בשעת ערביים מעל מכתש רמון כשאתה חובק שפשפת (מרוקאית, כמובן), כמו ביס ראשון בארטיק "בומבה" (1978). וכך שר שמעון בוסקילה למילותיו של ר' יעקב אוזן: "תזרח, אחי, תזרח, למרות הסיכויים, תזרח, אחי, תזרח, למרות זמנים קשים אני יודע שתזרח, אתה תזרח ולא תברח" תִרְבְּחוּ ותִסעדו !
למה ? ככה ! וזהו, אל תעצבנו אותי ! וזה בגלל שסגרתי 36 חורפים של בלבול עדתי והנה החלטתי. מה החלטתי ? שאֶלקָבֶּץ, אָבַּרְגֶ'ל, אוחיון, אבוקְסיס ואחרים פותחים אותי (ולא במכות) במגע ראשון. כי "מָוַוַאל" אחד של שמעון בוסקילה מפרק לי חוליות בגב, זהבה בן חודרת לבטן ו-"גשם אחרון" של אבי פרץ גורם לי לבכות. מתוך ידעה שאם תבדקו איזה מוסיקה היא הכי ישראלית היום תגיעו לתוצאה ששרית חדד ומושיק עפייה הם לב הקונצנזוס (ע"ע קוּטנֶר). כי הבנתי שאוּזָן, הקטן הגדול ההוא, שכותב, שר ומדבר רגישות חברתית יודע על מה הוא מדבר. בגלל הריח של הדגים המבושלים (חְרָיימֶה) ביום שישי אחרי המקלחת ולפני הסרט הערבי, 1981. בגלל אמא שלי שְלָשַה בצק למוֹפְלֶטָה כשהיא (אמא) עטופה בניילון נגד שמן ועדיין מספיקה לקבל אורחים בצָהַלוּלים שבטיים. כפרה עליה. כי זה מאד, מאד נעים להצליח, ככלל, וכמרוקאי בארץ שלנו, בפרט (נקמה קטנה, אתם יודעים). כי אני מה זה גאה לתלות כביסה ולעשות כלים בתחושה ש-"אף אחד לא יאשים אותי שאני מרוקאי". ואפרופו זיהוי עדה: כי ממש אף אחד במפגשים השונים שלי לא מצליח לנחש שאני מָרוֹקַנֵר, מודרני, כזה שמגדל חברים אשכנזים וחש אינטגרציה כי אני אוהב אותם. כי הם נהדרים החברים האשכנזים שלי. מה שהכי גורם לי להכיר במרוקָאִיוּתי (לא נורא, קרא שוב) זו העובדה שהחזות האשכנזית-אליטיסטית-שמאלנית שלי לא מצליחה לחלחל פנימה ולכבות את אש התמיד. אני תמיד בוער. מכעס, מאהבה, מייאוש, מקיפוח, מרצון לתת, לחלוק. מרוקאי כזה. כי יש לי חלק בארץ הזאת. חברה-אחות מרוקאית שלי נרצחה בפיגוע. חבר-אח שלי, יבדל"א, שהיה בעלה, גם הוא מרוקאי. הילדים המדהימים שהיו להם נוצרו מחומר מרוקאי משובח. גם הם נרצחו. עם אמם המרוקאית. הצעירה. אז החלטתי שאני מרוקאי וח'לאס. אני לא יודע אם שינוי שם המשפחה שלי עזר או לא, אך אני שלם עימו כי הוא ישראלי מלא שמחה ואני כבר כמעט "מסודר בחיים", קרי: הייטק, אקדמאי, קצין, 'נ + שניים' (כמובן שמקפיד לשמור על מינימום הכרחי של תחושת דפיקות וקיפוח). להיות צעיר יהודי-מרוקאי בתחילת האלף השלישי בישראל זה נחמד, חביב כזה. זה כמו לראות את התרכובת הנפלאה הזאת של אף גדול, עיניים צוחקות ופה רחב ששמה זאב רווח, כמו להריח שיפוד פרגית בצהרי היום כשהקיבה בואקום, כמו לשמוע שלמה ארצי בכביש החוף כשאתה בסובארו 1987 והיא מלטפת לך את העורף, כמו לחוש רוח דרומית בשעת ערביים מעל מכתש רמון כשאתה חובק שפשפת (מרוקאית, כמובן), כמו ביס ראשון בארטיק "בומבה" (1978). וכך שר שמעון בוסקילה למילותיו של ר' יעקב אוזן: "תזרח, אחי, תזרח, למרות הסיכויים, תזרח, אחי, תזרח, למרות זמנים קשים אני יודע שתזרח, אתה תזרח ולא תברח" תִרְבְּחוּ ותִסעדו !
