פרשת תודות - ורב יעבוד צעיר (אישי ביותר).
שבת שלום!. "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִיא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית, כ"ה 19-24). *מכל שלל הנושאים "היוצאים" מהפסוקים דלעיל, אני מבקש לכתוב בנושא אישי ביותר, אשר מן הסתם, אופייני ביותר, למשפחות "מרוקניות", אשר עלו לארץ ישראל, בשנות החמישים והשישים. זאת משום שעלינו לארץ ישראל, משפחה "מרובת ילדים". כרוב העולים המרוקנים. אין הפרנסה מצויה, לשני הורים, אפילו אם חרוצים ועובדים, כדי לכלכל את עשרת ילדיהם. כמובן, שאני מוציא דברים מהקשרם, במכוון. כך, נטרלתי את "הביקורת", הצפויה לי, במסרים הרבים*. במשפחה של "עשרה ילדים" ויותר, כאשר שני ההורים, עלו לארץ ישראל, "מפדן ארם" (שדה, ארץ מרוק), לארץ ישראל, ברור כי היה מעין "משבר". כאישה היולדת על "המשבר". ברור כי היה לנו, "משבר" רציני ביותר. רבקה, אחת מארבעת האמהות, כעמדה על "המשבר", בלידת שני "גויים". לידה ראשונה, של תאומים במקרא. חידוש מרגש ומרעיש. לכן, הלכה לדרוש את ה'. מזל גדול היה לה לרבקה "האם", שילדה רק שניים ולא יותר. מה עושה אישה, אשר ילדה "עשרה"? כאשר הבנים "מתרוצצים" לפניה, שיצאו מקירבה? אף היא הולכת לדרוש את ה'. כך, היא עשתה מדי בוקר בבוקרו, בהניחה את ידה, על המזוזה. מברכת, דורשת ומתפללת. מרוב תפילותיה הרבות, התקיים בנו, "ורב יעבוד צעיר". כלומר, רב = גדול. הילדים הגדולים, יעזרו ויעבדו למען הצעירים. אף "לאום מלאום יאמץ", התקיים בנו. כי היינו רבים בינינו, פעם זה גובר, ופעם זו גוברת. אך, "האם", (החמישית, רוב האמהות) שאינה פחותה מארבעת האמהות, של עם ישראל, הייתה המכוונת והמכוננת. לא פעם ולא פעמיים, שמענו את אמא "אדמה", שלנו. בוכה לה, בחדרי חדרים, ואומרת: "למה זה אנכי"?. לאחר מכן, הייתה מניחה את ידה על "המזוזה", עותרת ודורשת את יהוה, למען עשרת ילדיה. על אף החוסר, הייתה לה קופה של צדקה, שם הייתה מניחה, כמה פרוטות. ככתוב: תפילה וצדקה"......וגו'. לעתים קרובות מאוד, אנו הילדים, היינו חושקים באותה קופה של צדקה. כן, היינו לוקחים, אך היא הקפידה, עלינו להחזיר כפליים. תעיד העובדה, כאשר היה בא אותו "בעל הקופה" לגבות את קופתו, היה תמיד מוצא יותר ממה שהיה. מהר ומיד, היא מתעשתת, מצרפת תפילה וצדקה למעשה. מכוונת, מכוננת. מעירה, מלבישה, מכינה אוכל, מהמעט שיש. שולחת אותנו אחד אחת, במאור פנים, מוסיפה נשיקות מתוקות. היא, אשת "מעשים", ולא דיבורים ופרשנויות. קצר ביותר, מי שיבין יבין. שבת שלום!
שבת שלום!. "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִיא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית, כ"ה 19-24). *מכל שלל הנושאים "היוצאים" מהפסוקים דלעיל, אני מבקש לכתוב בנושא אישי ביותר, אשר מן הסתם, אופייני ביותר, למשפחות "מרוקניות", אשר עלו לארץ ישראל, בשנות החמישים והשישים. זאת משום שעלינו לארץ ישראל, משפחה "מרובת ילדים". כרוב העולים המרוקנים. אין הפרנסה מצויה, לשני הורים, אפילו אם חרוצים ועובדים, כדי לכלכל את עשרת ילדיהם. כמובן, שאני מוציא דברים מהקשרם, במכוון. כך, נטרלתי את "הביקורת", הצפויה לי, במסרים הרבים*. במשפחה של "עשרה ילדים" ויותר, כאשר שני ההורים, עלו לארץ ישראל, "מפדן ארם" (שדה, ארץ מרוק), לארץ ישראל, ברור כי היה מעין "משבר". כאישה היולדת על "המשבר". ברור כי היה לנו, "משבר" רציני ביותר. רבקה, אחת מארבעת האמהות, כעמדה על "המשבר", בלידת שני "גויים". לידה ראשונה, של תאומים במקרא. חידוש מרגש ומרעיש. לכן, הלכה לדרוש את ה'. מזל גדול היה לה לרבקה "האם", שילדה רק שניים ולא יותר. מה עושה אישה, אשר ילדה "עשרה"? כאשר הבנים "מתרוצצים" לפניה, שיצאו מקירבה? אף היא הולכת לדרוש את ה'. כך, היא עשתה מדי בוקר בבוקרו, בהניחה את ידה, על המזוזה. מברכת, דורשת ומתפללת. מרוב תפילותיה הרבות, התקיים בנו, "ורב יעבוד צעיר". כלומר, רב = גדול. הילדים הגדולים, יעזרו ויעבדו למען הצעירים. אף "לאום מלאום יאמץ", התקיים בנו. כי היינו רבים בינינו, פעם זה גובר, ופעם זו גוברת. אך, "האם", (החמישית, רוב האמהות) שאינה פחותה מארבעת האמהות, של עם ישראל, הייתה המכוונת והמכוננת. לא פעם ולא פעמיים, שמענו את אמא "אדמה", שלנו. בוכה לה, בחדרי חדרים, ואומרת: "למה זה אנכי"?. לאחר מכן, הייתה מניחה את ידה על "המזוזה", עותרת ודורשת את יהוה, למען עשרת ילדיה. על אף החוסר, הייתה לה קופה של צדקה, שם הייתה מניחה, כמה פרוטות. ככתוב: תפילה וצדקה"......וגו'. לעתים קרובות מאוד, אנו הילדים, היינו חושקים באותה קופה של צדקה. כן, היינו לוקחים, אך היא הקפידה, עלינו להחזיר כפליים. תעיד העובדה, כאשר היה בא אותו "בעל הקופה" לגבות את קופתו, היה תמיד מוצא יותר ממה שהיה. מהר ומיד, היא מתעשתת, מצרפת תפילה וצדקה למעשה. מכוונת, מכוננת. מעירה, מלבישה, מכינה אוכל, מהמעט שיש. שולחת אותנו אחד אחת, במאור פנים, מוסיפה נשיקות מתוקות. היא, אשת "מעשים", ולא דיבורים ופרשנויות. קצר ביותר, מי שיבין יבין. שבת שלום!
