והנה דברי החכם "המוערך עד אין קץ"
דברי הרב יוסף משאש זצוק"ל בספרו: "נחלת אבות" על רמב"ם ...ועוד הרבה משיגים, רדוף רדפוהו על זה. (=רדפו את הרמב"ם על שהשמיט בספריו את כל העניינים הקשורים לעין הרע, שדים, קמיעים וכו' מ.א.) כידוע, ולדעתי המעט שיש להשיב עליו תשובה ניצחת כי בזמנו הייתה האמונה הזאת תקועה בלב כל ישראל, והיו תולים כל חולי וכל מכה וכל צרה ויגון גם בהפסד ממון ושכול בנים וכל מין צער, הכל בא מן השדים. והאמונה הזאת נתפשטה אצלם מימי חכמי הגמרא עד שאמרו: "האי דוחקא דהוי בשבת כלה מנייהו הוי", האי ברכי דשלהי מנייהו, הני מאני דרבנן דבלו מחופייא דידהו, הני כרעיד מנפקן מנייהו" (ברכות ו'-ע"א) (=הדוחק בשבת כלה-מהמזיקים, הברכיים העייפות-מהמזיקים, בגדי התלמידי חכמים שבלים במהרה-מחיכוך המזיקים הרגליים הנפצעות מהנפילות על העצים ואבנים, מדחיקה ודחיפת המזיקים מאחור. מ.א.) והיו חייהם חיי צער ופחד ואימת מוות מהשדים, וכמה רמאים מצאו כר נרחב למלא את אמתחותיהם כסף בכתיבת קמיעים על קלפים ועשבים ומיני פירות, שקדים ואגוזים. והיו עושים כמה מיני מאכלים ומטעמים לשדים בבתי קברות ובחרבות העיר וחוצה לה ועל חופי הנהרות ועוד ועוד... וכל זה הוא כפירות גדולה בהשגחת המקום ברוך הוא שהכל בא מאיתו, ואין שום תרופה רק ע"י רפואות טבעיות עם כניעה ותפילה להבורא ברוך הוא, להציל מטעות הרופא ולהועיל לו לטבע הרפואה. ובכן, עיני קודשו של הרמב"ם ז"ל ראו כי האמונה בשדים ובקמיעים וכו', היא נוגעת נגיעה גסה באמונת הקדוש ברוך הוא. ונשא דעו למרחוק כי יסוד מוסד לעבודה זרה היה האמונה בשדים והיראה והפחד מהם, וכמו שאמר הכתוב: "יזבחו לשדים וכו'..." ועוד הרבה כתובים. לכן עקר הרמב"ם ז"ל הדבר מיסודו לומר שאין שדים ואין שעירים, רק דמיון הדיוטי קדמון. ודבריו עשו רושם גדול בישראל מאז ועד עתה. ובימינו, כל מי שידע מדבריו והכחשתו בשדים, מצא קורת רוח בחייו הוא והנלווים אליו והשומעים את דבריו, ושמו רק באל מבטחם, ואשר היו משוקעים באמונת השדים חיו חיי צער, הם ונשיהם ובניהם וכל המתחבר עימהם. ובעת צרתם עשו גם הם מטעמים לשדים ונתעסקו בקמיעים ובכל מיני כשפים להקל השדים ידם מעליהם. ומה גם, בהיותי משרת בקודש בתלמסא"ן יע"א, מצאתי אצלם מנהגים גרועים באמונת השדים והם: א. כל מי שנכנס לדור באיזה בית או לסחור באיזה חנות, לילה קודם בואו נותן בד' פינות הבית או החנות אסטיס (אלחננ"א בערבית) בכל פינה ומעמיד בתוך האסטיס שעווה דלוקה ומבקשים משכניהם התחתונים שהם השדים, שלא להזיקם ורק להצליחם בגופם ובממונם וכו'... ב. למחר מביאים תרנגול שחור ושוחטים אותו בתוך הבית או החנות וזורקים את דמו בד' פינות ומבקשים עוד כמש"ל. ועוד הרבה הבלים, ובשמעי, עמדתי משמים על עם חכם ונבון איך נשתקע בהבלים הללו שיש בהם שמץ עבודה זרה חס ושלום. ובכן דרשתי ודרשתי על זה במקהלות והודעתים חומר(ת) איסור דברים אלו, ולא יכולתי להסיר מליבם מחלה זו עד שדרשתי בפומבי דעת הרמב"ם הקדוש בעיני כל ישראל, שאין שדים ואין שעירים רק דמיון כוזב ושיחת נשים זקנות שקבלו מנשים זקנות ערביות, ואז דברינו עשו רושם גדול בעם. זהו טעמו של הרמב"ם זיע"א ואמנם גם הוא ודאי ידע אמיתות מציאותם והילל בחוכמתו הנוראה, האלוהית. היה בקי בהן ובשמותיהן ובשיחתן ורמיזתן וקריצתן. בֵּית מִדְרָשׁ "שַׁעֲרֵי עֻזִּיאֵל", עיה"ק שְׁלוֹמִי ת"ו.
"...ואיך שיהיה הנה למדנו דאסור לתת צורת דג בולטת בהיכל ה' וגם בצורת יד נראה להחמיר דמשמע מדברי מרן ז"ל ביורה דעה סימן קמ"א סעיף ב' דגם בצורת יד או רגל איכא (=יש) לתא דעבודה זרה (=מעין עבודה זרה) וכמו שכתב הבאר-היטב בטעמא במלתא (בטעם הדבר) לדעת מרן (=הרב יוסף קארו) ואף דמרן מצריך עמידה על הבסיס, בנדון דידן איכא (=יש) בסיס והוא הקביעות בדלת ההיכל, כנ"ל. (שאלות ותשובות: "שואל ונשאל" לרב משה (כלפון) הכהן חלק ה', סימן ק"מ)