סיפור מההפטרה, בפרשת ויירא.
שבת שלום! פרשת וירא - עוד סיפור מההפטרה, האישה הגדולה ושרה. היישר לתוכה של פרשתינו "ויירא" - ".....ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אברהם למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". (בראשית, י"ח 11-14). מתןך ההפטרה - הפטרת השבת, לקוחה מספר מלכים ב' פרק ד', בה מסופר, אודות חלק מהניסים של "אלישע הנביא" (תלמידו של "אליהו הנביא", זכור לטוב). "...ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם, ושם אישה גדולה, ותחזק בו לאכול לחם ויהי מדי עוברו יסור שמה לאכול לחם. ותאמר (האישה) אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". בהמשך, מסופר, כי אלישע מבטיח לה בן, באומרו: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותאמר אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך..." (שם, שם, 16). מקריאת הפסוקים דלעיל, ברור לנו הקשר ההדוק, בין הפרשה להפטרה ובין שתי "הנשים". לפנינו, שתי נשים "עקרות", ושתיהן מטילות ספק, בהבטחה "הנבואית", האם משום שחדל לשתיהן "אורח כנשים"?..יתכן. שרה – "ותצחק שרה בקרבה... וגו'. ואילו "האישה הגדולה" – "אל תכזב בשפחתך...". ברור, כי בסופו של דבר שתיהן חבקו "בן זכר", "כעת חיה". איך אפשר אחרת??...(לא בכדי, האישה "היולדת", נקראת "חיה" = יולדת.). נס בתוך נס, מקראי. *לו, הדבר היה בידי, הייתי מחבר את פרשיית "העקדה" המדוברת בפרשתינו, לפרשיית "בת יפתח", מספר שופטים, כדי להבהיר ולהדגיש את "האנטי-תזה", של פרשת "בת יפתח" הכאובה והעלובה, מול פרשת העקדה, אשר הסתיימה בכי טוב. אך, אלה שהצמידו את הפרשה להפטרה, בחרו כך. אין לי אלא, לנסות ולחבר בין "הפרשה להפטרה". בעצם, כל "פרשיות השבתות", אינן אלא "סיפורים מההפטרות". בלשון ימינו, בסלנג, רגילים אנו לומר; "וואללה, זה, סיפור מההפטרה". * אין שרה אמנו והאישה הגדולה, עוסקות "באמונה", לגווניה העמוקים והכלליים, לכלל עם ישראל, אלא אם זה במקרים אישיים ופרטיים בלבד, בעסקי נשים. (כרוב רובן של הנשים במקרא. כמובן יש יוצאות מהכלל, המעידות על הכלל.) הנשים במקרא, בוחנות את "האמונה", לפי מעמדן "הנמוך" בחברה של הימים ההם. וזאת, בעזרת התפקיד היחיד, אשר הותירו להן בחיים, "כותבי המקרא", והוא: "לידת ילדים". מה שנקרא בימינו, "אמונה מעשית" או "השגחה פרטית".... לכן, טבעי ביותר, כי שרה והאישה הגדולה, "פקפקו"..... שרה בת תשעים, והאישה "הגדולה", נראה כי היא גדולה גם בשנים, הרבה יותר מתשעים שנה. אף אחד אינו יכול לסתור אותי, כי "האישה הגדולה", הייתה גדולה גם בשנים, לא רק במעשים. **(חז"ל המפליגים כהרגלם, מוסרים לנו פרט פיקנטי, שהוא: האישה הגדולה, היא אחותה של "אבישג השונמית", אותה הבתולה אשר שימשה את דויד מלכנו, "כתנור חימום"...עיינו מלכים א', פרק א'. מימיו של דויד המלך, עד ימיה של האישה הגדולה בהפטרה, חלפו יותר ממאה שנים, לפחות. מי יתן ואף לי "אשמאי זקן", תיפול עלי איזו "בתולה", שתחמם אותי, בחורף הירושלמי... רש"י הגדול, באותו הפרק דלעיל, מפרש, מספר ואומר: – כי, "הבתולה מחממת יותר מהבעולה"....מי אמר שאין "הומור" ביהדות???**. ). אין "במקרא", גברים עקרים, אלא רק הנשים, הן הן העקרות והלא יולדות. על אף שאיני רופא, אני מרשה לעצמי לומר, כי רוב בעיות "העקרות" בימינו, שעדיין אין להן פתרון, רובן ככולן נובעות "מעקרות הגברים", ולא מעקרות הנשים. חסד גדול, עשה הקב"ה, כאשר הפקיד, את "נושאי הלידה", בידי הרפואה המתקדמת, ולא הותיר אותם, בידיהם של "הרבנים והנביאים למיניהם". (כדי להבהיר, אין אני מתכחש, כי אף בימינו, יש "ניסים", במקרים מיוחדים ונדירים. אין לי כל מניעה, כי אותם ניסים, יזקפו לכבודו של הקב"ה ולכבודם של "הרבנים"....). כותבי המקרא, נהגו בשוביניזם, שהיה "הכרחי" בזמנם הם. אם כי, יחסית לעמים אחרים של הימים ההם, הם היו "החלוצים", בהגבלת השוביניזם, בראיה רחבה ביותר לעתיד. עתיד, אשר בו "האישה" תהיה כאחד האדם, ואפילו יותר, על אף צער הלידה. אני מצער מאוד, כי אחרי כותבי המקרא, חז"ל, הגזימו והלכו בעקבותיהם ביתר שאת, ובהגזמה יתרה, לרעת האישה. (בהזדמנות אחרת, אוכיח את טענתי.) *כדי שלא אשמע "קנטרן" יותר מדאי, ארשה לעצמי לומר, כי "הקב"ה, מתאווה לתפילתן של הנשים "העקרות", יותר מתפילתן של הגברים העקרים. בל נשכח, את המשפט "האלמותי", כאשר חוה אמנו, ילדה את הילד הראשון בעולם, "קין", באומרה: "קניתי איש את ה'". (בראשית, ד' 1). ....משפט חזק ביותר, שהרבה פרשנים "מסורתיים" מצערים, שהוא נכתב, במקרא.)* על רקע הדברים הנ"ל, יתכן ומובן, אותו משפט קשה ואכזר, אשר אמר "יעקב לרחל", כאשר בקשה ממנו בנים. "ותרא רחל כי לא ילדה ותקנא רחל באחותה (לאה) ותאמר אל יעקב, הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי. וייחר אף יעקב ברחל ויאמר, התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". ??. (בראשית, ל' 1-2). כאילו, יעקב אומר לה לרחל, לכי תתפללי לאלהים. אכן, בעוד סיפור מההפטרה, "חנה, אשת אלקנה", שהייתה במצב זהה לרחל, התפללה "וואחד תפילה", חבל"ז, עד שנכנסה לתפילת שחרית, מדי שחר ביומו. (שמואל א', 1.) שני "בניהם", של שרה ושל האישה הגדולה, היו בסכנה של "מוות", המסופרים בהפטרה ובפרשה. הבן של שרה, היה בסכנת מוות, בסיפור "העקדה". ואילו הבן של האישה הגדולה, מת, וחי לאחר מכן. חלק אומרים, שהוא רק "התעלף". בכל מקרה שניהם, היו בסכנה. כהרגלו של המקרא, המחסיר פרטים, אינו מספר לנו, כיצד שרה "נהגה", כאשר יצחק בנה יחידה, הובל לניסיון העקדה. כאילו "הניסיון" הוא רק של אברהם בלבד. יתכן, והיא ידעה ושמעה, ולא שכחה, מה שאברהם שמע "ושכח", כי בסופו של דבר, יצחק, לא "יוקרב כקרבן עולה", כי רק ביצחק "יקרא לך זרע" (מתוך פרשתינו, בראשית, כ"א 12). בטרם "פרשת העקדה". יתכן ואף אמרה לעצמה: זה משחק ביניהם הגברים, "צחוק" הם עושים ביניהם, על כן קרא שמו "יצחק". יתכן, ואף אמרה ליצחק, שלא יפחד ולא יחשוש. חז"ל, בהקשרים אחרים, מספרים לנו, כי "ארבע האמהות", נביאות היו. אם כך, ארשה לעצמי לומר, כי שרה, נבאה שיצחק לא יוקרב לקרבן עולה, לכן לא התרגשה מסיפור העקדה, כפי שאנו מתרגשים, מדי שנה בשנה.... יתכן, וכך צריכים להבין, את "שתיקתה הרועמת". ואילו האישה הגדולה, שלא הייתה נביאה, נלחמה והלכה אל "אלישע" הנביא, להראות לו איזה "בן" הבטיח לה. הבטיח לה, בן מת???. לא עמדה בפני אלישע הנביא אפשרות אחרת. אלא, להחיות את הבן מחדש, אחרת כל "אמונתה" באלהים ובאלישע נביאו, הייתה מתערערת. הנביא אלישע, עשה בדיוק כפי שעשה מורו ורבו "אליהו" הנביא, עם האישה האלמנה, "מצרפת" אשר ליד העיר "צידון". (מלכים א', פרק י"ז..). הילד, שב לחיים, כפרשת "העקדה". קל וקליל לשבת זו, פרשת ויירא.
שבת שלום! פרשת וירא - עוד סיפור מההפטרה, האישה הגדולה ושרה. היישר לתוכה של פרשתינו "ויירא" - ".....ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אברהם למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". (בראשית, י"ח 11-14). מתןך ההפטרה - הפטרת השבת, לקוחה מספר מלכים ב' פרק ד', בה מסופר, אודות חלק מהניסים של "אלישע הנביא" (תלמידו של "אליהו הנביא", זכור לטוב). "...ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם, ושם אישה גדולה, ותחזק בו לאכול לחם ויהי מדי עוברו יסור שמה לאכול לחם. ותאמר (האישה) אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". בהמשך, מסופר, כי אלישע מבטיח לה בן, באומרו: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותאמר אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך..." (שם, שם, 16). מקריאת הפסוקים דלעיל, ברור לנו הקשר ההדוק, בין הפרשה להפטרה ובין שתי "הנשים". לפנינו, שתי נשים "עקרות", ושתיהן מטילות ספק, בהבטחה "הנבואית", האם משום שחדל לשתיהן "אורח כנשים"?..יתכן. שרה – "ותצחק שרה בקרבה... וגו'. ואילו "האישה הגדולה" – "אל תכזב בשפחתך...". ברור, כי בסופו של דבר שתיהן חבקו "בן זכר", "כעת חיה". איך אפשר אחרת??...(לא בכדי, האישה "היולדת", נקראת "חיה" = יולדת.). נס בתוך נס, מקראי. *לו, הדבר היה בידי, הייתי מחבר את פרשיית "העקדה" המדוברת בפרשתינו, לפרשיית "בת יפתח", מספר שופטים, כדי להבהיר ולהדגיש את "האנטי-תזה", של פרשת "בת יפתח" הכאובה והעלובה, מול פרשת העקדה, אשר הסתיימה בכי טוב. אך, אלה שהצמידו את הפרשה להפטרה, בחרו כך. אין לי אלא, לנסות ולחבר בין "הפרשה להפטרה". בעצם, כל "פרשיות השבתות", אינן אלא "סיפורים מההפטרות". בלשון ימינו, בסלנג, רגילים אנו לומר; "וואללה, זה, סיפור מההפטרה". * אין שרה אמנו והאישה הגדולה, עוסקות "באמונה", לגווניה העמוקים והכלליים, לכלל עם ישראל, אלא אם זה במקרים אישיים ופרטיים בלבד, בעסקי נשים. (כרוב רובן של הנשים במקרא. כמובן יש יוצאות מהכלל, המעידות על הכלל.) הנשים במקרא, בוחנות את "האמונה", לפי מעמדן "הנמוך" בחברה של הימים ההם. וזאת, בעזרת התפקיד היחיד, אשר הותירו להן בחיים, "כותבי המקרא", והוא: "לידת ילדים". מה שנקרא בימינו, "אמונה מעשית" או "השגחה פרטית".... לכן, טבעי ביותר, כי שרה והאישה הגדולה, "פקפקו"..... שרה בת תשעים, והאישה "הגדולה", נראה כי היא גדולה גם בשנים, הרבה יותר מתשעים שנה. אף אחד אינו יכול לסתור אותי, כי "האישה הגדולה", הייתה גדולה גם בשנים, לא רק במעשים. **(חז"ל המפליגים כהרגלם, מוסרים לנו פרט פיקנטי, שהוא: האישה הגדולה, היא אחותה של "אבישג השונמית", אותה הבתולה אשר שימשה את דויד מלכנו, "כתנור חימום"...עיינו מלכים א', פרק א'. מימיו של דויד המלך, עד ימיה של האישה הגדולה בהפטרה, חלפו יותר ממאה שנים, לפחות. מי יתן ואף לי "אשמאי זקן", תיפול עלי איזו "בתולה", שתחמם אותי, בחורף הירושלמי... רש"י הגדול, באותו הפרק דלעיל, מפרש, מספר ואומר: – כי, "הבתולה מחממת יותר מהבעולה"....מי אמר שאין "הומור" ביהדות???**. ). אין "במקרא", גברים עקרים, אלא רק הנשים, הן הן העקרות והלא יולדות. על אף שאיני רופא, אני מרשה לעצמי לומר, כי רוב בעיות "העקרות" בימינו, שעדיין אין להן פתרון, רובן ככולן נובעות "מעקרות הגברים", ולא מעקרות הנשים. חסד גדול, עשה הקב"ה, כאשר הפקיד, את "נושאי הלידה", בידי הרפואה המתקדמת, ולא הותיר אותם, בידיהם של "הרבנים והנביאים למיניהם". (כדי להבהיר, אין אני מתכחש, כי אף בימינו, יש "ניסים", במקרים מיוחדים ונדירים. אין לי כל מניעה, כי אותם ניסים, יזקפו לכבודו של הקב"ה ולכבודם של "הרבנים"....). כותבי המקרא, נהגו בשוביניזם, שהיה "הכרחי" בזמנם הם. אם כי, יחסית לעמים אחרים של הימים ההם, הם היו "החלוצים", בהגבלת השוביניזם, בראיה רחבה ביותר לעתיד. עתיד, אשר בו "האישה" תהיה כאחד האדם, ואפילו יותר, על אף צער הלידה. אני מצער מאוד, כי אחרי כותבי המקרא, חז"ל, הגזימו והלכו בעקבותיהם ביתר שאת, ובהגזמה יתרה, לרעת האישה. (בהזדמנות אחרת, אוכיח את טענתי.) *כדי שלא אשמע "קנטרן" יותר מדאי, ארשה לעצמי לומר, כי "הקב"ה, מתאווה לתפילתן של הנשים "העקרות", יותר מתפילתן של הגברים העקרים. בל נשכח, את המשפט "האלמותי", כאשר חוה אמנו, ילדה את הילד הראשון בעולם, "קין", באומרה: "קניתי איש את ה'". (בראשית, ד' 1). ....משפט חזק ביותר, שהרבה פרשנים "מסורתיים" מצערים, שהוא נכתב, במקרא.)* על רקע הדברים הנ"ל, יתכן ומובן, אותו משפט קשה ואכזר, אשר אמר "יעקב לרחל", כאשר בקשה ממנו בנים. "ותרא רחל כי לא ילדה ותקנא רחל באחותה (לאה) ותאמר אל יעקב, הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי. וייחר אף יעקב ברחל ויאמר, התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". ??. (בראשית, ל' 1-2). כאילו, יעקב אומר לה לרחל, לכי תתפללי לאלהים. אכן, בעוד סיפור מההפטרה, "חנה, אשת אלקנה", שהייתה במצב זהה לרחל, התפללה "וואחד תפילה", חבל"ז, עד שנכנסה לתפילת שחרית, מדי שחר ביומו. (שמואל א', 1.) שני "בניהם", של שרה ושל האישה הגדולה, היו בסכנה של "מוות", המסופרים בהפטרה ובפרשה. הבן של שרה, היה בסכנת מוות, בסיפור "העקדה". ואילו הבן של האישה הגדולה, מת, וחי לאחר מכן. חלק אומרים, שהוא רק "התעלף". בכל מקרה שניהם, היו בסכנה. כהרגלו של המקרא, המחסיר פרטים, אינו מספר לנו, כיצד שרה "נהגה", כאשר יצחק בנה יחידה, הובל לניסיון העקדה. כאילו "הניסיון" הוא רק של אברהם בלבד. יתכן, והיא ידעה ושמעה, ולא שכחה, מה שאברהם שמע "ושכח", כי בסופו של דבר, יצחק, לא "יוקרב כקרבן עולה", כי רק ביצחק "יקרא לך זרע" (מתוך פרשתינו, בראשית, כ"א 12). בטרם "פרשת העקדה". יתכן ואף אמרה לעצמה: זה משחק ביניהם הגברים, "צחוק" הם עושים ביניהם, על כן קרא שמו "יצחק". יתכן, ואף אמרה ליצחק, שלא יפחד ולא יחשוש. חז"ל, בהקשרים אחרים, מספרים לנו, כי "ארבע האמהות", נביאות היו. אם כך, ארשה לעצמי לומר, כי שרה, נבאה שיצחק לא יוקרב לקרבן עולה, לכן לא התרגשה מסיפור העקדה, כפי שאנו מתרגשים, מדי שנה בשנה.... יתכן, וכך צריכים להבין, את "שתיקתה הרועמת". ואילו האישה הגדולה, שלא הייתה נביאה, נלחמה והלכה אל "אלישע" הנביא, להראות לו איזה "בן" הבטיח לה. הבטיח לה, בן מת???. לא עמדה בפני אלישע הנביא אפשרות אחרת. אלא, להחיות את הבן מחדש, אחרת כל "אמונתה" באלהים ובאלישע נביאו, הייתה מתערערת. הנביא אלישע, עשה בדיוק כפי שעשה מורו ורבו "אליהו" הנביא, עם האישה האלמנה, "מצרפת" אשר ליד העיר "צידון". (מלכים א', פרק י"ז..). הילד, שב לחיים, כפרשת "העקדה". קל וקליל לשבת זו, פרשת ויירא.
