כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה

[אלי פילו]

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82. הפרק האחרון בפרקי אבות מכונה " פרק קנין תורה ", מפני שהוא עוסק במעלותיו ובשבחיו של לימוד התורה ושל העיסוק בה. המשנה הראשונה בפרק זה נמסרה מפיו של רבי מאיר, ותוכנה אופייני לצביון הפרק הבא : רבי מאיר אומר : כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבאיות, ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות תדיק, חסיד, ישר ורנאמן. ומרחקתו מן החטא, ו8מקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה, שנאמר " לי עצה ותושיה, אני בינה, לי גבורה ( משלי ח, יד ). ונותנת לו מלכות וממשלה, וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה. ונעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק, והוא צנוע, וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הקוראים מבחינים בוודאי שכל הקטע כתוב בלשון זכר : העוסק בתורה הוא גבר, ומעיסוק זה זוכה הוא לכל אותן מעלות, כוחות ותכונות מופלאות שרבי מאיר מפרט. ומה דינה של אשה החפצה בתורה ? לכאורה כבר " נחתם דינה " בשאלה זאת בתשובתו החריפה של רבי אליעזר לאשה שהעזה להעלות בפניו פירוש תורני משלה : " אין חכמה לאשה אלא בפלך " אמר רבי אליעזר. במילון אבן שושן מסביר מחבר המילון את הפסוק הנזכר בצורה הבאה " מימרה הממצָה את הדעת הקדומה על האשה שאינה צריכה לעסוק בתורה ובהלכה, אלא במשק ביתה בלבד " ובמקום אחר הוסיף " כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות " ובהמשך המשנה " אם יש לה זכות הייתה תולה לה...מכאן אומר בו עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה " אולם מצויים במסורת קולות אחרים. כל כנגד דבריו האחרונים של רבי אליעזר מובאת במשנה סוטה דעתו של בן עזאי " חייב אדם לממד את בתו תורה ". ואילו עיון בהקשר דבריו הראשונים של רבי אליעזר מלמד שהוא אמר את הדברים במענה לשאלה אינטלגנטית בפרשנות מקראית, שאותה נשאל ממי שמכונה בתלמוד " אשה חכמה " – וכבר העיר הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל : מה שכתוב אין חכמה לאשה אלא בפלך, אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עצמה הייתה חכמה, ואמר התלמוד שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר. שאלת זכות ואפשרויותיה של אשה יהודיה לעסוק בתורה ממשיכה להעסיק את הציבוריות הדתית ואת דמויות הסמכות ביהדות ההלכתית, גם בימינו. הרב יוסף משאש הוא אחד מאותם חכמים ספרדיים מזרחיים במאה העשרים שהביעו " קול אחר " במיגוון סוגיות העומדות על פרקה של ההלכה והחברה היהודית במאמר זה אציג ואנתח דברים שכתב רבי יוסף על זיקת הנשים לעיסוק בתורה המשך יבוא.... אלי פילו

 

[אלי פילו]

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה

הרב יוסף משאש. הרב יוסך משאש נולד בשנת תרנ"ב – 1892, במכנאס אשר במרוקו, שם קנה השכלה תורנית רחבה והוסמך לדיינות. בשנת תרפ"ד – ת"ש, 1924 – 1940, כיהן כרבה של העיר תלמסאן אשר באלג'יריה. בשנת ת"ש חזר למכנאס ונתמנה שם לדיין בבית הדין הגדול. לאחר זמן נתמנה גם לנשיא בית הדין לענייני השררה, תפקיד שאליו יכול היה להתמנות רק מי שהוכר כבעל כישורים יוצאי דופן. בשנת תשכ"ד עלה לארץ ונתמנה לרבה הראשי של חיפה, תפקיד שכיבן בו עד לפטירתו בשנת תשל"ה – 1975. הערת המחבר במרוקו יו למשחות וליחידים מקרב חכמי ישראל חזקות על ניהולם ותפקודם של מוסדות דתיים שונים. חזקה מעין זאת, שנקראת " שררה " הקנתה לבעליה בסיס כלכלי לא מבוטל, וכן כבוד רב. אין פלא אפוא שלעתים התעוררו מחלוקות בשאלת הזכות להחזיק ב " שררה " זאת או אחרת. מחלוקות אלו התנהלו בין חכמים לבין עצמם, ולצורך יישובן הוקם בית דין מיוחד שדייניו נדרשו לשילוב של למדנות מופלגת, מעמד איתן בקרב ציבור תלמידי החכמים, והכרה ציבורית בכך שאינם חשודים על משוא פנים. עד כאן הערת המחבר. הרב משאש היה בעל השכלה תורנית רחבה, וגילה התעניינות ערה בכל שטחי ההשכלה והיצירה האנושית, כגון היסטוריה, רפואה, מדע וטכנולוגיה, פוליטיקה ועוד. הפתיחות האינטלקטואלית הייתה בעיניו ערך דתי, והוא ראה פגם בלמדנות תורנית הנעדרת בקיאות בהשיגי התרבות האנושית. כפירוש לדברי קהלת " טובה חכמה עם נחלה, ויותר לרואי השמש, הציע הרב משאש הסבר זה : יש לפרש " ויותר לרואי השמש " – דהיינו, שעינהם פקוחות להתבונן בענייני העולם. כל על ידי כן מתפקחים ומתחדד שכלם. שמו שמצינו בדורות הראשונים וראינו בדורות האחרונים, שכל חכם לב שהייתה דעתו מעורבת בענייני העולם הוא למופת בדורו, כמו הרמב"ם וחברוהי וכיוצא בהם בכל דו זיע"א, וכל שאין לו עסק בענייני העולם, חכמתו בתורה מלאה פתיות ותמימות וגם בערות. הרב משאש היה גם דרשן ומשורר. כתביו משקפים הן למדנותו המקיפה והן את התייחסותו המפורטת והמקורית לשאלות מגוונות, שמקורן במפגש יהדות צפון אפריקה עם העולם האירופי המערבי המודרני. רבים מחיבוריו נותרו בכתב יד, ואלה שראו אור הם החיבורים הבאים : שאלות ותשובות מים חחים, גרש ירחים על דיני גטין, זבח תודה על דיני שחיטה, נחלת אבות – שיעורים ודרשות על פרקי אבות, אוצר המכתבים, שלושה כרכים, נר מצוה, על ענייני חנוכה וסוגיות שונות מענייני דיומא, ויזכר יוסף, הגדה של פסח, בגדי ישע, סדר הושענות וענייני חג הסוכות יצירתו והגותו של הרב יוסף משאש טרם זכו לדיון מחקרי, אף שמספר חוקרים החלו לאחרונה לעסוק ביצירתו. הדברים נכונים לחורף שנת 2000 שהיא שנת הוצאה לאור של חוברת זו. מר דוד ביטון משלים בימים אלה עבודת גמר המוקדשת לפנים שונות בעולמו של הרב משאש. כמו כן, הרב דוד אסולין וכותב שורות אלה עסוקים בכתיבת ספר על יצרתם ההלכתית של חכמי התורה באלג'יריה בדורות האחרונים ודרכיהם במפגש עם המודרנה. בספר זה אנו דנים בהרחבה בתשובות הלכתיות רבות של הרב משאש, שכיהן כאמור, כרב אלג'יריה בשנים 1924 – 1940, ואף עמד בקשר תורני הלכתי עם רבנים בשנים שלאחר מכן, שעה שהתגורר במכנאס. בהקמתו לספרו " נחלת אבות " מסביר הרב משאש שבשיעורים שנתן על פרקי אבות, הרבה לשלב סיפורי " מעשיות צדיקים אשר לכל עניין ראויות להתאים, כי המעשה כחו רב לעורר בני אדם להחרידם לעבודת אלה-ים שוכן גבוהים. להלן נעיין בשני סיפורים שהרב משאש מביא בהתייחסותו למשנת אבות שציטטנו לעיל, ונבחן את המשתמע מסיפורים אלו ביחס לערכה ולמעמדה של אשה העוסקת בתורה. המשל יבוא... אלי פילו

 

[אלי פילו]

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה

מי זוכה לדברים הרבה ? בדרשה שנשא הרב משאש בתחילת הקיץ תשי"ג פתח הרב משאש באומרו שיש לתת את הדעת למילה " כל " שבראש דברי רבי מאיר – מה נתוסף לתוכן המשפט בתוספת מילה זאת ? לדבריו, המילה " כל " כאן ובכל מקום, באה לרַבּוֹת : רבי מאיר יכול היה לומר " העוסק בתורה לשמה " ובפתיחתו במילה " כל " ביקש להרחיב את הזכייה בדברים הללו ולהחיל אותם גם על מי שבמבט ראשון לא נראה היה שיזכה להם, ולמי הכוונה בכך. עוד נראה, שבאה מלת " כל " לרבות את הנשים. שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה ( עיין שולחן ערוך יורה דעת סימן רמ"ו סעיף ו ), אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה. כמו דבורה וחולדה שזכו לנבואה מפני חכמתן וצדקתן. וכן אמש שלום, אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל, ומה גם ברוריה בתו של רבי חנניה בן תרדיון אשתו של רבי מאיר, וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שאלות ותשובות בשם אביה זיע"א. וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם, וחנה אחותו של רבי יצחק בר מנחם מבעלי התוספות ז"ל ועוד הרבה. המסורת ההלכתית הכריעה שמצוות תלמוד תורה אינה מחייבת את האשה, והרב משאש מודה בכך ואף מצהיר בראש דבריו שכן הם הדברים. אך הוא מנתק את שאלת החיוב בתלמוד תורה משאלת העקרך והמעלה שבעיסוק בה. לשיטתו, העיסוק בתורה הינו רב ערך ורב משמעות, בלא קשר להיות העוסק בה מצווה על כך. זאת ועוד, הרב משאש סבור כי הזכייה באותם " דברים הרבה " אינה דומה לשכרם של המקיימים את המצוות : " דברים הרבה " פירושם תוצאות " טבעיות " חיוביות הנובעות מאיכותה וממהותה של " תורה לשמה " הנשים שהביא הרב משאש כדוגמאות מופת מתחלקות לשלוש קטגוריות " דמויות מקראיות – דבורה וחולדה, דמויות מימי התנאים – אמש שלום וברוריה, ודמויות מימי הביניים – בנות משפחתו של רש"י – חיליט אחותו, בתו עלומת השם ומרים, אשת נכדו, רבינו תם. לצידן מנה הרב משאש אשה נוספת מחוגו של רש"י – חנה, אחותו של רבי יצחק בר מנחם בעל התוספות . מניסוח הדברים מתקבל הרושם שהזיהוי של נשים אלו כלמדניות הוא דבר ברור ומוסכם, אך אין הדבר כן. למשל, חולדה אכן ידועה כנביאה, אולם הקביעה שהיא זכתה לנבואה בזכות חכמתה בתורה שנויה במחלוקת במסורת התלמודית. על פי דעה אחת, בעלה, שלום בן תקוה, " היה מגדולי הדור, והיה עושה צדקות בכל יום ויום...ובזכות הצדקה שעשה שרתה רוח הקודש על אשתו. מסורת שנייה אינה מסבירה כלל מדוע זכתה חולדה לנבואה. מסורת שלישית אכן מציגה את חולדה כלמדנית : את המלים המתארות את חולדה הנביאה כ " יושבת בירושלים בַּמִּשְנֶה " ( מלכים ב כב, יד ) תירגם יונתן " יתבא בירושלים בבית אלפנא ", כלומר בבית המדרש. אך גם יונתן, שהציג את חולדה כלמדנית, לא כתב שבגין זאת זכתה לנבואה. ברור אפוא שהרב משאש הכריע כאן הכרעה פרשנית ותרבותית, בכך שהעדיף לייחס לחולדה חכמה בתורה, כתרגום יונתן, המיוחס על ידי המסורת ליונתן בן עזיאל, ובכך שהציג חכמה זאת כסיבה לזכייתה להשראת שכינה. כיוצא בכך לגבי השראת הנבואה על דבורה. בין שתי הדמויות שציין הרב משאש מתקופת התנאים, אמא שלום וברוריה, רק ברוריה מוצגת בבירור כלמדנית מובהקת בתורה. הרב משאש לא היפנה המקורות התלמודיים הרלוונטיים בעניינה, אלא לערך " נשים " באנציקלופדיה " אוצר ישראל ", ייתכן שהדבר משקף אמביוולנטיות ביחס לדמותה, כפי שעולה מן הסיפור התלמודי. אותו ערך ב " אוצר ישראל " נושא אופי אפולוגטי מובהק, שעיקרו שיר הלל למעלותיה של האשה היהודיה. טמנם, בעל הערוך הודה כי " איזה מחז"ל חשבו את תכונת האשה פחותה מהאיש ", אך הוא טורח לתת את הרושם שהייתה זאת דעת מיעוט, וכי האשה זכתה להכרה חיובית רבה, הן בתנ"ך והן בקרב חכמי ישראל במשך הדורות. ברם הכותב נקט עמדה שמרנית ביחס לתפקידה ומקומה של האשה, וביחס למבנה המשפחה : " הטבע הגביל את תכונת האשה לשבת בית, ולעשות בל הצרכים הפנימיים...על האשה לבשל לתפור ולארוג בעדה ובעד אשה ובניה, ועל הבעל לפרנס אותם על ידי מלאכה או עסק. בהמשך הדברים נאמר, שבזכות היחס הנהדר שזכו לו וזוכות נשי ישראל משך הדורות, " לכן גם לא נשמע מנשי ישראל גם היום איזה נטיה לכת הנשים הדורשים משפט לעצמן ושיווי זכויות בכל ענייני המדינה כמו לאנשים. על רקע מאפיינים אלו של המאמר מעניין לראות כיצד נטל משם הרב משאש את המידע הספציפי הנדרש לצרכו, והציג באהדה רבה מפני בפני שומעי ליקחו דעה כה חיובית ביחס לזכות נשים יהודיות לעסוק בתורה. עד כאן ראינו כיצד הציג הרב משאש דוגמאות של נשים חכמות, שחלקן חיו בארץ ישראל בימי המקרא או התנאים, וחלקן האחר בצרפת של המאה הי"א והי"ב. אולם עיקר דבריו באותה דרשה מקדשים לנשים קרובות הרבה יותר אל מקומו וזמנו, והוא מביא בפנינו שני סיפורים שמצא בספר בכתב יד. אלי פילו

 

[אלי פילו]

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה

הסיפור הראשון. ועוד ראיתי על ספר כתב יד כי בעיר אלג'יר בזמן הגאון מוהר"ר עייאש זיע"א, הייתה בתולה אחת גדולה בנוי בת איש עשיר, חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה. וקפצו עליה בני אדם רבים ונכבדים. והיא לא רצתה בשום פנים ואופן להיות לאיש, מטעם בן עזאי : נפשה חשקה בתורה. מיקום האירוע המסופר הוא בעיר אלג'יר, וזמנו הוא בזמן הגאון מוהר"ר עייאש. משפחת עייאש הייתה משפחה רבנית ידועה באלג'יר, והמפורסם שבהם היה הרב יהודה בן יצחק עייאש, שכיהן כאב בית הדים באלג'יר בשנים 1728 – 1756. אפשר שלדמות זאת מכוון מחברנו. אם כך, שמנו של הסיפור הוא סמוך לאמצע המאה הי"ח. גיבורת הסיפור היא צעירה בת לאב עשיר, וחכמה מאוד בתורה. יופיה, עושרה וחכמתה עושים אותה לשידוך מבוקש ביותר ורבים חפצים לשאתה, אולם היא אינה רוצה להינשא לאיש, מחשש שהנישואין יצמצמו ביותר את הזמן העומד לרשותה ללימוד תורה. הדמות שהיא אימצה לה כמופת, ואשר מן הסתם לא הייתה מכירה אלמלא למדנותה, היא דמותו של התנא בו עזאי, אשר כל ימיו סירב להינשא, בטענה " מה אעשה, חשקה נפשי בתורה. בחברה היהודית המסורתית, מקובל היה שבת אינה מתערבת בבחירת בעלה לעתיד, ומקבלת את השידוך שמסדרים לה הוריה. בסיפור שלפנינו, בקיאותה של הצעירה בספרות התורנית נותנת לה פתחון פה לחרוג מן המוסכמות, על סמך מקור מן המסורת התורנית עצמה. אביה לעומת זאת, ראה את טובת בתו כמותנית בחיי נישואין : ויקבול עליה אביה לפני הגאון הנ"ל. וישלח אחריה וידבר על לבה דברים טובים. ולא אבתה לשמוע לו, מ " קל וחומר " מבן עזאי, שהוא אישה, ומצווה על פרו ורבו, ועם כל זאת אמר " ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה ", וכל שכן היא, שיאנה מצווה על פרו ורבו. נסיונות אביה לשכענה לא הועילו, ומשנואש, פנה לרב עייאש – ודאי חשב שבתו הלמדנית תקבל מפי החכם את אשר סירבה לקבל מפיו. הבת נאותה להיפגש עם הרב, אך למדנותה איפשרה לה לבנות טיעון חזק, תוך שימוש באחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן – קל וחומר. המסורת הרבנית רואה בציווי שבספר בראשית " פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, מקור לחובת הגבר להביא לעולם לכל הפחות בן ובת וממילא לחובה לשאת אשה. המסורת התלמודית זיהתה את הגבר כחייב במצוות " פריה ורביה ", כיוון שמציאת זיווג היא פעולה אקטיבית ומפני שמקובל בחברה שגברים הם היוזמים והאקטיביים. הערת המחבר. " האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש " – יבמות סה ע"ב. ההסתמכות המדרשית היא על המילה " וכבשוה " שבפסוק. אגב, לפנינו דוגמא מעניינת של המעבר מן ההכרה במציאות אמפירית ( על סמך ניסיון ) לתפיסה ערכית : מכיוון שבמציאות החברתית הגברים הם הפעילים, אזי החובה להוליד ילדים מוטלת עליהם. סוף ההערה. גיבורת הסיפור ידעה כל זאת, ועקב זאת טענת " קל וחומר ". על האיש חלה חובת " פריה ורביה ", ואף על פי כן חשקה נפשו בתורה רשאי הוא להמנע מקיום החובה ולעסוק בתורה. אם כך, בוודאי שאני, שאינני מצווה על " פריה ורביב ", רשאית לעסוק בתורה ולהימנע מנישואין. הרב עייאש היקה על עמדה זאת : ויאמר לה הרב : הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר ! ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב"ם ז"ל, שגם האשה יש לה שכר לימוד ( יורה דעה בסימן רמ"ו ), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אינה עוסקת בתורה לצפוי לשכר, רק לשם אהבתה של תורה. מתגובת הרב עייאש ניכר שהבין את דברי התלמוד ביחס לבן עזאי כך : על בן עזאי חלו בו בזמן שתי חובות, שאותן הוא חש כסותרת – לעסוק בתורה ולעסוק בפריה ורביה. כיוון שלדעתו יכול היה לקיים רק אחת מהם, בחר בן עזאי בלימוד תורה, תוך ויתור על העמדת צאצאים. אולם טוען הרב עייאש, ברגע ש " נפטר " בן עזרי מפריה ורביה, נותרה בעינה מצוות תלמוד תורה, שעליה יקבל שכר רב. ואילו התעירה שלפניו, גם אם נפטקה היא מפריה ורביה, אין היא חייבת בלימוד תורה. אם כך הדבר, מה טעם הלימוד ? הצעירה הגיבה באופן ספונטני שגם אם אין היא מצווית בתלמוד תורה, תקבל שכר אם תלמד "} שגם אשה יש לה שכר לימוד " כדעת הרמב"ם " ( משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, טז ). אגב כך רמזה לרב עייאש באופן מנומס, שבמקרה זה היא שולטת במקורות יותר ממנו. אולם בהמשך דבריה הדהימה גיבורתנו את הרב עייאש בכך שהפקיעה את הדיון מן הקטגוריות ההלכתיות של מצוה, חובה ושכר, וטענה שהיא עוסקת בתורה מתוך אהבת התורה בלבד. ברגע זה נתגלתה הצעירה לרב הישיש שמימוש מופלא ונעלה של הדמות האידאלית בתרבות בתורנית היהודית – אותה דמות המועלת בפתיחת פרק קניין תורה " העוסק בתורה לשמה. מאותו רגע שנתחוורה לו איכות אישיותה ומהות הפאתוס המניע אותה, חדל הרב להפציר בה. ויפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטיריה לשלום ברוב הברכות. ויאמר לאביה " הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותה נפישא ( רבה ) להגן על בני העיר, וכך היה. הרב הבין שאבי הצעירה הינו אדם הגון, הרחוק עם זאת מן האיכות הנדירה של בתו. כלפיו חשוב לדבר בלשון של תועלת, אם יניח לבתו להמשיך ולעסוק בתורה, יהיה הדבר לטובת בני העיר, כי תרבה זכותם בעיני האל, ודבר זה יגן עליהם מפני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, האב ויתר. אלי פילו

 

[אלי פילו]

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה

לסיפור יש המשך : פעם אחת ראה הגאון בחלומו, טהנה בלשת ( צבא ) באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית, ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים, וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה' את כל העיר מיד מצ"רים, וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה בתולה הגינה על בני העיר. הרב עייאש ראה בחלום שכוח צבאי ( בלשת ) מתקרב לעיר אלג'יר על מנת להרוג ולשלול, והצעירה המלומדת יוצאת כנגדו ומצילה את העיר. ראשית החלום נראית ברורה. פשיטות של חילות זרים ושל שודדי ים היו תופעה ידועה בערי החוף של צפון אפריקה באותן מאות. תגובת הרב עייאש לחלום זה הייתה לשבת בתענית, שהרי תגובה מזוינת לא הייתה מדרכם של יהודים באותה עת. משום כך תמה הרב על תגובתה הצבאית של הבת בראשית החלום. אולם, אירועי המציאות הסבירו לרב את מעשיה. בזכות למדנותה, נמנעה פשיטה של כוחות ימיים ספרדיים – סערה פגעה בצי המתקרב ואניותיו טבעו. סיפור החלום מתקשר לאירוע היסטורי ידוע, הנסיון הספרדי לתקוף את העיר אלג'יר בשנת 1775, יושבי העיר חשו שהם נתונים לסכנה ישירה ומיידית, וכשלון הספרדים נתפס כנס. לזכר הצלה זאת קבעו יהודי העיר יום חג מיוחד בי"א בתמוז, שנודע בשם " פורים תמוז של אלג'יר " המשפט האחרון מדגיש שהעיר ניצלה בזכות אותה צעירה, ולא בזכות מעלותיו, תורתו וצדקתו של הרב עייאש. האם רצה המספר לרמוז שהדבר עלה בידה מפני שהיא עסקה בתורה לשמה בלבד, בעוד שהוא זכה אגב תורתו ולמדנותו למשרה ולכבוד ? ומה אירע לאשה זאת לאחר מכן ? הסיפור ממשיך ומביאנו לסוף טוב. ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה, עד היותה בת ששים שנה. ועלתה את הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה. איננו יודעים אם הרב עייאש סיפר לגיבורה שבזכותה ניצלה העיר, מכל מקום היא המשיכה לעסוק בתורה עד הגיעה לגיל שישים שנה. אז נקטה צעד שנחשב כראוי ביותר בתרבות היהודית המסורתית, צעד שגם הרב עייאש עצמו נקב בו בערוב ימיו. היא עלתה לארץ ישראל על מנת לבלות את שארית ימיה בארץ הקודש. בארץ זכתה לעסוק בתורה עוד למעלה מארבעים שנה, עד שתמו ימיה בשעה טובה. אלי פילו

 

[אלי פילו]

סיום הפרק של הרב יוסף משאש

הסיפור השני. הרב משאש ממשיך ומביא סיפור שני, שאף אותו מצא, לדבריו, באותו ספר שבכתב יד. גם סיפור זה מתייחס לאלג'יריה, אלא שבמקום להתרחש בעיר הבירה אלג'יר הוא מתרחש בעיר הקטנה תלמסאן, שבה שימש הרב משאש כרב הקהילה במשך שבע עשרה שנה. עוד מסופר בכתב היד כי גם בתלמסאן הייתה בתולה יפה עד מאוד אשר נפשה חשקה בתורה. והוריה היו עניים מרודים ומטופלים בבנים ובבנות. ויום אחד בא מעיר ווהראן אלמן אחד צעיר לימים ומופלג בעושר. ודבר אל לב אבי הנערה לתתה לו לאשה. והוא, החתן, יתן מוהר ומתן, והוא האב וביתו יהיו באוכלי שולחנו על ימי חייהם. וישמחו הוריה מאוד על המציאה. וכאשר הודיעוה ולא רצתה, נפלו לפני רגליה, ובכו והתחננו לה הרבה לראות בעניים ולחצם ודחקם לחלצם מם המיצר. וכאשר לא יכלה להתאפק, בקשה מהם ג' ימים להתיישב בדבר, ואז הרפו ממנה. בסיפור שלפנינו, לעומת הסיפור הראשון, המצב הכלכלי של המשפחה הוא בכי רע. תשועת אביה, אמה, אחיה ואחיותיה של צעירה זאת, תלויות בהסכמתה להינשא. אולם הנחת היסוד של הסיפור היא שהצעירה לא תוכל להמשיך ולעסוק בתורה לאחר נישואיה. ממשפט הסיום של הקטע משמע שהצעירה מכירה בכך שבהיעדר מוצא אחר, יהיה עליה להעניק קדימות לחובותיה כלפי משפחתה על פני רצונה לעסוק בתורה. היא מבקשת שהות כדי לראות אם יעלה בידה למצוא פתרון למשבר, אך מנימת הדברים ניכר שאם יעברו שלושת הימים ולא תמצא פתרון – תיאות להתחתן. מה התרחש בשלושת ימים אלו ? והיא עינתה בצום נפשה, ותבך ותתחנן לפני המקום ברוך הוא לפתוח שערי חנינה להוריה ממקום אחר. וה' שמע את תפלתה וראה את דמעתה. ובליל השלישי, בחצי הלילה, ראתה בחולמה והנה קול קורא לה ואמר : הנה עושר רב טמון בחיק האדמה אשר את שוכבת עליה. ותקם בעוד לילה ותגד לאביה. והוא בטח בצדקתה, ויבא קרדום ויחפור במקום משכבה עומק שתי אמות, וימצא קדרת חרס גדולה מלאה דינרי זהב. ואיש לא ידע, שמצויה שם קדרה, וישמחו מאוד מאוד. ויהי בבקר, ויודיע את האיש כי בתו לא רצתה, ויפטרהו לשלום. בסיפור הראשון הרב עייאש הוא הזוכה לחלום ממרום, ואילו כאן האשה עצמה זוכה לחלום המשמיע לה את היענות ה' לבקשתה. כמצבה ההתחלתי הצנוע של המשפחה, כך גם הסיום המינורי של הסיפור. והוא, האב, לקח מהזהובים סך מה, ויעש מסחר קטן, ויצליח מאוד. ויחיה חיי עונג ושקט ושלוה. ובתו מצאה נחת לשקוד על דלתי התורה כרצונה. הנערה בסיפור זה לא הצילה עיר שלמה בזכות תורתה, ולא דימתה עצמה כבן עזאי, לא עלתה לארץ ולא נפטרה בגיל שמעל מאה שנה, והיא עמדה בפני בעיה אישית קשה, והייתה מוכנה, בלית ברירה, לוותר על טובתה האישית למען היקרים לה. האל השגיח במצוקתה, ושלח פתרון אשר איפשר לה להתמיד בלימודה. מסרים ערכיים ודתיים. מהם המסרים הערכיים והדתיים שהעביר הרב משאש לשומעיו ולקוראיו באמצעות הדרשה שהבאנו לעיל ? מסר אחד, שהוזכר לעיל, הוא חוסר הקשר והתלות שבין מצוות תלמוד תורה לבין האידיאל של העיסוק בתורה לשמה. חובת תלמוד תורה היא מצווה, המעוגנת בפרשנות חז"ל לדברי המקרא והמקושרת למבנה חברתי ממוסד. חובת תלמוד תורה יכולה להתקיים כאשר היא מוטלת על גברים בלבד, וכאשר נשים מקבלות עליהן לעסוק בשאר העניינים, על מנת לקדם את כינונו ותפקידו של עולם התורה הגברי. לעומת זאת, העיסוק בתורה לשמה אינה חובה או מצווה אלא ווקציה, ( יעוד, תפקיד, שליחות ) ולפיכך הוא מותנה במיקום הפרט במיבנה החברתי הקיים או במעמד החברתי שלתוכו נולד. החידוש של הרב משאש הוא בהבהרה חד משמעית ורדיקלית של מסר זה, וכן בקביעתו, שבעניין זה אין כל הבדל בין נשים וגברים " כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ". המסר השני הוא הבהרת ההשלכה בפיסקה הקודמת על מוסד הנישואין. הרב משאש אינו מעלה פקפוק ביחס חשיבות מוסד הנישואין וביחס לכך שהציפייה המקובלת שגברים ונשים יינשאו, יחיו כזוג ויקימו תא משפחתי, היא צפייה ראויה מבחינה יהודית. אולם הוא אינו מסכים כלל שמימוש ציפייה זאת הוא הערך העליון שלפיו חייב כל אדם לעצב את חייו, ובמיוחד מי שחשקה נפשו בתורה יותר מאשר בבן זוג – פטור מלהינשא. ושוב, הרב משאש מבהיר שדברים אלו אמורים לא רק ביחס לגברים. למעשה, הוא אומר יותר מכך, משמעות ה " קל וחומר מבן עזאי " שבונה גיבורת הסיפור הראשון הוא שהזכות לוותר על נישואין לטובת עיסוק בתורה מובנת מאליה הרבה יותר ביחס לנשים, מאשר הגברים. מסר שלישי העולה מדרשתו של הרב משאש, הוא הדגם הראוי של יחסים בין גברים במעמד של סמכות – אם אבות, אם רבנים – לבין הנשים המבקשות לבחור אורח חיים לא מקובל. שלושת הגברים המתוארים בסיפורים שלפנינו – אביה של הצעירה מאלג'יר, הרב עייאש, ואביה של הצעירה מתלמסאן – אינם מעלים על דעתם לאלץ את הגיבורות להינשא בעל כורחן. דבר זה אמור גם ביחס לאביה העני והנזקק של הצעירה מתלמסאן, אף שגורלו תלוי בהחלטה של בתו. הם מתייחסים בכבוד רב למאווייהן, לעמדותיהן ולדעותיהן של הנשים, גם בטרם הבינו אותן לעומק. הבדלי הגישות וחילוקי העמדות שבין הגברים הללו לבין הגיבורות מתלבנים בשיח רווי כבוד הדדי. ולבסוף. מקבלים הגברים את עמדת הגיבורות, תוך ויתור על התפיסות שבהן הם החזיקו עד כה, אין ספק שגברים אלו אינם שותפים להיגד הידוע " נשים דעתן קלה ". הערת המחבר. מסר רביעי, העולה מן הסיפור הראשון, קשור לזיקה שבין תורה, יהודים ונכרים. עיסוקה של גיבורת הסיפור ב " תורה לשמה " מציל לא רק את יהודי אלג'יר, אלא את כל בני העיר. התורה אינה ברכה רק ליהודים אלא לכל באי עולם, וזאת בלא קשר להכרתם במעלות התורה ובקדושתה. תפיסת הרב משאש ביחס לערך שיש בעיני האל לחייהם ולרווחתם של לא יהודים וביחס להשפעות החיוביות של התורה גם על נוכרים השרויים בסביבתה, עולה בקנה אחד עם דברים שהוא כותב בהקשרים אחרים על אודות היחס הראוי של יהודים כלפי מוכרים. בכך מגלה הרב רגישות והזדהות לפן אוניברסלי של המסורת התרבותית הדתית היהודית, פן שלא תמיד נמצא לו ביטוי ביצרתם של רבנים אחרים. בשיר השירים רבה, " בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם " סיום המאמר. דברי הרב מבליטים את המתח שבין תפקידה החברתי המקובל של האשה לבין מאוויה האינטלקטואליים הרוחניים. הבחירה שעמדה בפני כל אחת מגיבורות הדרשה הייה בין ייעודה החברתי המשפחתי לבין חישקה לעסוק בתורה. כל אחת מאפשריות אלו הינה בעלת משיכה ארוטית : מחד חיי אישות ומשפחה, ומאידך חיי הגות ורוח. אך הגיבורות יכולות לזכות רק באחת מהן. שתי הגיבורות בחרו בחיים של תורה, והרב משאש העניק לבחירה זאת צידוק מלא, מבחינת המסורת היהודית. מדברי הרב משאש עולה שאלת מפתח : האם קיימת ביהדות אפשרות של תמורה, של מבנים חברתיים המאפשרים גם לנשים שומרות מסורת לשלב ולאזן בין חיי משפחה ובין חישקן בתורה ? שכן, מי יודע כמה נשים הדחיקו את חישקן בתורה לטובת חישקן בזוגיות ובמשפחה ? מי יודע כמה נשים מעולם לא העזו להעלות על דעתן את עצם קיומה של הברירה, מפני שתהליכי החיברות הביאו אותן להרגיש שפתוחה בפניהן דרך אחת בלבד ? מאופן הצגת הגיבורות וסביבתן בדרשת הרב משאש עולה במרומז כי התמורה תלויה ביכולתן של נשים לעמוד בגבורה על שאיפתן לשילוב של חיי משפחה ועיסוק בתורה, וכן במידת הכבוד והתמיכה שנשים אלו תזכינה להם מצד הדמויות הגבריות שבחייהן. אלי פילו

 

[בנט ספרו]

חזק וברוך איש יקר !!!!!