פרשת ראה - אפס כל לא יהיה בך אביון.
שבת שלוםI ….. "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה (מ' פתוחה ושי'ן ימנית. כלומר, מלווה) ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש (מלשון, נוגש ועריץ) את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'....אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה..... כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעבטנו (להלוות) די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון לא תתן לו... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. (דברים ט"ו 1-11). על אף שאין שנה זו, שנת "השמיטה", בכל זאת יש בנושא עניין "מעניין" תמיד. לפנינו, הרחבת חוקי "השמיטה", אשר חלה גם על "שמיטת חובות", מקץ שבע שנים. מעניין, כי בספר דברים, אין מוזכרת "שמיטת הקרקעות". (עיינו ויקרא פרק כ"ה). בפסוקים הנ"ל, אנו מצווים לתת צדקה ולהלוות, איש לרעהו, מבלי לחשוש ולהתחכם לקראת "שנת השמיטה", בה כל החובות נשמטים, בעיקר למען "הצדק החברתי". אם בספר ויקרא, הדגש הוא על חלוקת "המשאבים" אשר היו בזמנו, והיא הקרקע, ממנה רובם ככולם התפרנסו, הרי כאן "הצדק" החברתי הולך ומתרחב אף לשמיטת החובות, לאלה "שכשלו". הבה ונשאל שאלה עקרונית – הרי, כאשר בני ישראל כבשו את הארץ, היתה חלוקה של "המשאבים" והנחלות, "לרב תרבה, ולמעט תמעיט", לפי מספר האוכלוסין של כל שבט ושבט. אם כן, מנין צמחו הפערים??. מעבר לסיבות אובייקטיביות, כי אין הנחלות שוות, בודאי לא בתנאי האקלים (איזור גשום ושחון, קרקעות פוריות וקרקעות "זיבוריות", וכדומה), לבטח היו עוד סיבות אחרות. נראה לי, כי בעיקר, משום שלטון מרכזי לקוי, מושחת העושק את הדלים והנחשלים. (כאז, כן היום) לכן, באה שנת השמיטה לחשבון נפש, להוציא מאלה ולתת לאלה. "משה רבנו" שכתב את חוקי השמיטה למיניהם, ידע כבר אז, מה שכולנו יודעים היום. השחיתות נצמדת לעשירים ולמנהיגים ולא לאלה העמלים בחריצות. אף בפסוקים הנ"ל, יש סתירה – "אפס כי לא יהיה בך אביון". "כי יהיה בך אביון". "כי לא יחדל בך אביון". אפס כי לא יהיה בך אביון - התורה מבטיחה שלא יהיה אביון בארץ. אח"כ "כי יהיה" – ההבטחה מתחילה להתערער, משהו התפספס בדרך. כי לא יחדל אביון – כנראה, זו מציאות קשה ומרה?. סתירה מארץ הסתירות. התשובה המציאותית (ולא הדתית) היא: אפס כי לא יהיה בך אביון – שאיפה, ואוטופיה, אשר בעיקר מוטלת על המנהיגים. לצדק חברתי, בעיקר לחלשים. כי יהיה, וכי לא יחדל אביון – מציאות, ופתרונה המוצע בפרשתינו, שהוא: מדי פעם בפעם, לשבע שנים או פחות, לא יזיק אם הלווים יוותרו למלווים. אם העשירים, יתנו לעניים. ולא להעמיס יתר על המידה על השכבה "הבינונית" (כרובנו) המפרנסת גם את העשירים וגם את העניים גם יחד. מעין צדק חברתי ברשות התורה, לקחת מהעשירים ולתת לעניים. *כוונתי לעניים מכורח מציאות חייהם הקשים והמרים, ולא "לפרזיטים", לאלה אשר בוחרים לחיות בעוני, וסומכים על "הקב"ה", אח"כ באים לדרוש כספים בחוצפה, ועושים בכספים האלה, ככל העולה על רוחם...(לא ארחיב מעבר, וד"ל)*. דרך אגב – בכל חברה מסחרית, כאשר מציגה דוחות כספיים שנתיים, ישנו סעיף הנקרא: "חובות אבודים". אף אחד לא חקר ובדק, מאיפה צמחו החובות האבודים האלה. אני רק יכול לנחש כי רובם נובעים מפשיטות רגל שפשטו והכריזו חברות אחרות בע"מ על פי החוק הישראלי המעוות". באישורם של בתי המשפט, כי "הנושים" הקטנים, הם האחרונים. מיעוטם של אותם חובות "אבודים" הבטל בששים, אכן, מאנשים פשוטים, אשר "בנושים" הייתה מידת הרחמים, מחלו ושמטו את החוב. כלומר – שמץ מהשמץ, המוזכר בפרשתינו אכן מבוצע. ואילו עיקרם של "חובות אבודים", כדי לנקר עוד יותר בעיניים לעניים. הדוגמא הטובה ביותר, היא: נניח ורכשנו איזה מוצר, שילמנו עליו ממיטב כספינו, ואותה חברה הכריזה על "פשיטת רגל" (שמיטת רגל) , הרי אנו הקונים הקטנים, אבדנו את כל כספינו. לשמיטת החובות המוצעת בפרשתינו, יש מחלוקת מעניינת בתלמוד. ידוע, כי הלל הזקן תיקן את "הפרוזבול" כדי שאנשים ימשיכו להלוות, אף לפני השמיטה, ומפני תיקון העולם. שמואל – לו הייתי יכול, הייתי מבטל את תקנת הפרוזבול. רב נחמן – מתלהב מהתקנה ונותן לה משנה תוקף, על ידי כך שהיה מאפשר להנהיגה גם בלי לכתוב פרוזבול. (בבלי, גיטין ל"ו 2). *שמואל ורב נחמן הראשון, מראשוני האמוראים בתלמוד, לידיעה*. לדעתי, המחלוקת ביניהם, נובעת מהבנת הפסוק: "אפס לא יהיה בך אביון". שמואל – צדקה עד הסוף, ויש לוותר על ההלוואות, כך לא יהיו אביונים. רב נחמן – הצדקה האמיתית, היא נתינת הלוואות לעסקים, כדי להרים את האביונים ולתת להם כבוד. אין ספק, כי שניהם שואפים שלא יהיו "אביונים" בישראל. (הרמב"ם "הענק" פוסק לפי רב נחמן – כי דרגת הצדקה האמיתית היא, לתת הלוואות, כדי שהאביון יתרומם, ויצליח בעסקיו, עדיף על נתינת צדקות לסתם עניים. מחלוקת מרתקת ומעניינת, של שתי תפיסות עולם. קפיטליזם רחום, וסוציאליזם עד הסוף. מה עדיף?? איני יודע. לכן, הפרשה מדגישה המילה "אביון" ביחיד. שם צריכים לעשות שמיטת חובות וסיוע. לא יזיק לנו, אם פעם בשבע שנים, ייעשו שינויים, כדי לעודד את רוחם של העניים בתוכנו. (כמובן עם הגבלות, בלי הותרת פרצות "לרמאים"...). *בכל מקרה, יש "נחמא פורתא". יש לנו בארצינו הקטנה, את "הביטוח הלאומי" אשר מכבה שריפות בוערות, כדי שאף אחד לא יגיע עד "לפת לחם". אך, דא עקא - מה חבל, כי השלטון המרכזי, במיוחד שלטונו של ראש ממשלתינו "האכזרי", מנסה לפגוע במוסד הנפלא הזה, בכל דרך אפשרית. מהקיצוצים הרבים מכספי הביטוח הלאומי, ניזוקים "העניים" ומוכה הגורל בלבד. אותם כספים המגיעים בצדק לנזקקים, מגיעים בצורה זו או אחרת, כדי לרפד את כיסיהם המנופחים של העשירים ושל תומכי "ההון והשלטון"*. אסיים בפסוק מהפטרת השבת, הלקוחה מספר ישעיה "השני" אבי נביאי כל "הנחמות". ישעיה נ"ד: "וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך. בצדקה תכונני (תקומי, תווסדי) רחקי מעושק...". צדקה - צדק חברתי. (חשוב לזכור, כי אין המילה "צדקה" במקרא, כפי שהיא מובנת בימינו, במובן "מעשה חסד", אלא הכוונה למילה "צדק"....) בברכה!
שבת שלוםI ….. "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה (מ' פתוחה ושי'ן ימנית. כלומר, מלווה) ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש (מלשון, נוגש ועריץ) את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'....אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה..... כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעבטנו (להלוות) די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון לא תתן לו... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. (דברים ט"ו 1-11). על אף שאין שנה זו, שנת "השמיטה", בכל זאת יש בנושא עניין "מעניין" תמיד. לפנינו, הרחבת חוקי "השמיטה", אשר חלה גם על "שמיטת חובות", מקץ שבע שנים. מעניין, כי בספר דברים, אין מוזכרת "שמיטת הקרקעות". (עיינו ויקרא פרק כ"ה). בפסוקים הנ"ל, אנו מצווים לתת צדקה ולהלוות, איש לרעהו, מבלי לחשוש ולהתחכם לקראת "שנת השמיטה", בה כל החובות נשמטים, בעיקר למען "הצדק החברתי". אם בספר ויקרא, הדגש הוא על חלוקת "המשאבים" אשר היו בזמנו, והיא הקרקע, ממנה רובם ככולם התפרנסו, הרי כאן "הצדק" החברתי הולך ומתרחב אף לשמיטת החובות, לאלה "שכשלו". הבה ונשאל שאלה עקרונית – הרי, כאשר בני ישראל כבשו את הארץ, היתה חלוקה של "המשאבים" והנחלות, "לרב תרבה, ולמעט תמעיט", לפי מספר האוכלוסין של כל שבט ושבט. אם כן, מנין צמחו הפערים??. מעבר לסיבות אובייקטיביות, כי אין הנחלות שוות, בודאי לא בתנאי האקלים (איזור גשום ושחון, קרקעות פוריות וקרקעות "זיבוריות", וכדומה), לבטח היו עוד סיבות אחרות. נראה לי, כי בעיקר, משום שלטון מרכזי לקוי, מושחת העושק את הדלים והנחשלים. (כאז, כן היום) לכן, באה שנת השמיטה לחשבון נפש, להוציא מאלה ולתת לאלה. "משה רבנו" שכתב את חוקי השמיטה למיניהם, ידע כבר אז, מה שכולנו יודעים היום. השחיתות נצמדת לעשירים ולמנהיגים ולא לאלה העמלים בחריצות. אף בפסוקים הנ"ל, יש סתירה – "אפס כי לא יהיה בך אביון". "כי יהיה בך אביון". "כי לא יחדל בך אביון". אפס כי לא יהיה בך אביון - התורה מבטיחה שלא יהיה אביון בארץ. אח"כ "כי יהיה" – ההבטחה מתחילה להתערער, משהו התפספס בדרך. כי לא יחדל אביון – כנראה, זו מציאות קשה ומרה?. סתירה מארץ הסתירות. התשובה המציאותית (ולא הדתית) היא: אפס כי לא יהיה בך אביון – שאיפה, ואוטופיה, אשר בעיקר מוטלת על המנהיגים. לצדק חברתי, בעיקר לחלשים. כי יהיה, וכי לא יחדל אביון – מציאות, ופתרונה המוצע בפרשתינו, שהוא: מדי פעם בפעם, לשבע שנים או פחות, לא יזיק אם הלווים יוותרו למלווים. אם העשירים, יתנו לעניים. ולא להעמיס יתר על המידה על השכבה "הבינונית" (כרובנו) המפרנסת גם את העשירים וגם את העניים גם יחד. מעין צדק חברתי ברשות התורה, לקחת מהעשירים ולתת לעניים. *כוונתי לעניים מכורח מציאות חייהם הקשים והמרים, ולא "לפרזיטים", לאלה אשר בוחרים לחיות בעוני, וסומכים על "הקב"ה", אח"כ באים לדרוש כספים בחוצפה, ועושים בכספים האלה, ככל העולה על רוחם...(לא ארחיב מעבר, וד"ל)*. דרך אגב – בכל חברה מסחרית, כאשר מציגה דוחות כספיים שנתיים, ישנו סעיף הנקרא: "חובות אבודים". אף אחד לא חקר ובדק, מאיפה צמחו החובות האבודים האלה. אני רק יכול לנחש כי רובם נובעים מפשיטות רגל שפשטו והכריזו חברות אחרות בע"מ על פי החוק הישראלי המעוות". באישורם של בתי המשפט, כי "הנושים" הקטנים, הם האחרונים. מיעוטם של אותם חובות "אבודים" הבטל בששים, אכן, מאנשים פשוטים, אשר "בנושים" הייתה מידת הרחמים, מחלו ושמטו את החוב. כלומר – שמץ מהשמץ, המוזכר בפרשתינו אכן מבוצע. ואילו עיקרם של "חובות אבודים", כדי לנקר עוד יותר בעיניים לעניים. הדוגמא הטובה ביותר, היא: נניח ורכשנו איזה מוצר, שילמנו עליו ממיטב כספינו, ואותה חברה הכריזה על "פשיטת רגל" (שמיטת רגל) , הרי אנו הקונים הקטנים, אבדנו את כל כספינו. לשמיטת החובות המוצעת בפרשתינו, יש מחלוקת מעניינת בתלמוד. ידוע, כי הלל הזקן תיקן את "הפרוזבול" כדי שאנשים ימשיכו להלוות, אף לפני השמיטה, ומפני תיקון העולם. שמואל – לו הייתי יכול, הייתי מבטל את תקנת הפרוזבול. רב נחמן – מתלהב מהתקנה ונותן לה משנה תוקף, על ידי כך שהיה מאפשר להנהיגה גם בלי לכתוב פרוזבול. (בבלי, גיטין ל"ו 2). *שמואל ורב נחמן הראשון, מראשוני האמוראים בתלמוד, לידיעה*. לדעתי, המחלוקת ביניהם, נובעת מהבנת הפסוק: "אפס לא יהיה בך אביון". שמואל – צדקה עד הסוף, ויש לוותר על ההלוואות, כך לא יהיו אביונים. רב נחמן – הצדקה האמיתית, היא נתינת הלוואות לעסקים, כדי להרים את האביונים ולתת להם כבוד. אין ספק, כי שניהם שואפים שלא יהיו "אביונים" בישראל. (הרמב"ם "הענק" פוסק לפי רב נחמן – כי דרגת הצדקה האמיתית היא, לתת הלוואות, כדי שהאביון יתרומם, ויצליח בעסקיו, עדיף על נתינת צדקות לסתם עניים. מחלוקת מרתקת ומעניינת, של שתי תפיסות עולם. קפיטליזם רחום, וסוציאליזם עד הסוף. מה עדיף?? איני יודע. לכן, הפרשה מדגישה המילה "אביון" ביחיד. שם צריכים לעשות שמיטת חובות וסיוע. לא יזיק לנו, אם פעם בשבע שנים, ייעשו שינויים, כדי לעודד את רוחם של העניים בתוכנו. (כמובן עם הגבלות, בלי הותרת פרצות "לרמאים"...). *בכל מקרה, יש "נחמא פורתא". יש לנו בארצינו הקטנה, את "הביטוח הלאומי" אשר מכבה שריפות בוערות, כדי שאף אחד לא יגיע עד "לפת לחם". אך, דא עקא - מה חבל, כי השלטון המרכזי, במיוחד שלטונו של ראש ממשלתינו "האכזרי", מנסה לפגוע במוסד הנפלא הזה, בכל דרך אפשרית. מהקיצוצים הרבים מכספי הביטוח הלאומי, ניזוקים "העניים" ומוכה הגורל בלבד. אותם כספים המגיעים בצדק לנזקקים, מגיעים בצורה זו או אחרת, כדי לרפד את כיסיהם המנופחים של העשירים ושל תומכי "ההון והשלטון"*. אסיים בפסוק מהפטרת השבת, הלקוחה מספר ישעיה "השני" אבי נביאי כל "הנחמות". ישעיה נ"ד: "וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך. בצדקה תכונני (תקומי, תווסדי) רחקי מעושק...". צדקה - צדק חברתי. (חשוב לזכור, כי אין המילה "צדקה" במקרא, כפי שהיא מובנת בימינו, במובן "מעשה חסד", אלא הכוונה למילה "צדק"....) בברכה!