רבינו "נהוראי" - משה אלטבאלי, ז"ל.
בוקר טוב! ויהי, ואין "ויהי", אלא לשון צער, (לפי חז"ל), כאשר בשרתי לאחי "פנחס" היקר, בשורה מצערת, כי "משה אל-טבאלי" נפטר מהעולם הזה, בדרכו "לעולם הבא", הרגשתי, כי לבו הוסיף והחסיר עשר פעימות, מתוך צער. אקדים ואומר, כי תמיד היינו מתפלאים במשפחתינו, מנין הידע הרב והבקיאות, של "פנחס" אחי "טראיידי" באומנות תורת "החשמל". (טראיידי = יריבי... שני אחים שנולדו בזה אחר זה, נקראים במרוקנית "ח'וואן טראייד"... אחים יריבים. משום שרוב הזמן הם מקנאים זה לזה ורבים זה עם זה. עד כדי כך, שהאחד רוצה לגרש את השני. ט.ר.ד. = גרש, מהשפה הערבית. אני מקווה, כי פרשתי נכונה). פנחס אחי היקר, מעולם לא למד את תורת החשמל בצורה סדירה ובכל זאת הוא בקיא ומומחה "במלאכה" חשובה זו, על אף כי מעולם לא עסק בה לפרנסתו. הנה, רק בשבוע פטירתו של "משה אל-טבאלי", נודע לי מנין אחי למד, את יסודות תורת החשמל. עכשיו, אני החסרתי "פעימות" מלבי. מורו ורבו, של אחי "פנחס" יבדל"א, ביסודות תורת החשמל, הוא לא אחר מאשר "משה אל-טבאלי" ז"ל. ואני, בדמיוני כי רב, מניה וביה, נזכרתי במאמרם של חז"ל, האומר: "...דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו, אומנות נקיה וקלה. מאי היא, אומנות נקיה וקלה? אמר רב יהודה אמר רב: מחטא דתלמיותא....רבי נהוראי (מאיר) אומר: אני מניח כל אומנויות שבעולם, ואיני מלמד את בני, אלא תורה..." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין פ"ב א+ב. כדאי לעיין שם, על כל מיני מקצועות כדאיים וחיוניים, שאי אפשר לו לעולם אלה בלי אלה.....)))). משה "אל-טבלי" ז"ל, גרם לנו לקיים את שתי הדיעות, כדיעה אחת. היות ורבו הפירושים, מאי "מחטא דתלמיותא"?, אוסיף עוד "פירוש", והוא: מחטא דתלמיותא = תורת החשמל, המאירה למסבירי פנים. שהיא מלאכת "רקמה" מסובכת, לרקום את חוטי החשמל, במספר צבעים, כחוטי "הרקמה", שלא יגעו זה בזה ויגרמו לסכנת נפשות. על אף, שאינה "מלאכה נקיה" ובודאי אינה קלה, אלא מלאכה אשר היו רבים נזקקים לה, והיה בה מעין "סכנת נפשות". לפי, עדותו של אחי, בחלק ניכר מילדי העיר ספרו, האיש משה "הענו", משה אל-טבאלי, ראה בהם את בניו. כפניו הבהירים והנהוראים, כך הוא האיר לנו פנים. לפי הידוע (לי לפחות), משה אל-טבאלי, היה החשמאלי "הנהוראי" (המאיר) היחיד בעיר ספרו, (אם היו אחרים, לא ידעתי ואתם הסליחה, על אף שאין חוסר הידיעה, פוטרת מהאשמה...) מלאכת החשמל, לגבינו אנו שנזקקנו אליו, "אומנות נקיה וקלה". במובן העמוק של "נקי וקל". קלי קלות, היה בא כאשר קראנו לו, לתקן את החשמל הרעוע, בבתים שהיו במלאח "החשוך". תמיד היה "נקי כפיים", שלא לגבות יותר מן המותר, אלא הנחוץ לו. עוד יותר, היה גם נקי בלבושו היחיד, במלאח של הימים ההם, שנות החמישים והשישים, של המאה הקודמת. שהיה תמיד לבוש "סרבל" כחול, רב כיסים ורב פלאים, כיסים מלאים מכל מיני "כלים" לבדיקת ולתיקון "החשמל" המאיר. מספרים על "האיש, משה אלטבאלי", שהיה בין האחרונים, אשר עזבו את העיר ספרו, כנראה, כי היה צריך לכבות את "האורות" אשר בהם האיר לנו "היהודים" את המלאח. נותר בין אחרוני היהודים, כדי להאיר להם עד הסוף, על כן נקרא שמו "רבינו נהוראי" = חשמלאי. המילה "חשמל", מופיעה במקרא שלוש פעמים, כולן בספר יחזקאל, הנזקק הראשון, "לחשמל" בעולם???. תמיד בהקשר של "אש ונוגה"... איני יודע אם הכוונה של המילה, היא למה שאנו משתמשים בה היום. על כל פנים, טוב עשו מחדשי השפה העברית, שהחיו את המילה לשפתינו אנו. מצאתי "בספר הרזים", שימוש במילה חשמל, אשר מתארת לפי הבנתי, את חשיבות מלאכתו של "משה אלטבאלי ז"ל, במיוחד בתוך המלאח החשוך. כתוב "התם" כהאי לישנא: "...דמותם כחשמל הוד במפעלותם מדברים רעדה ואש במכונם ממולאים פחד מושלים ברוחות המשוטטות בארץ ובמקום שיזכרו לא תוכל להיראות שם רוח רעה". בין יהודי ארץ מרוק בכלל, ויהודי העיר ספרו הקטנה בפרט, היה תפקיד חשוב "לשדים ורוחות רעות", אשר היו לנו "בתודעה", כחיים אתנו ושותפים "להרע" בחיינו "הפשוטים" והתמימים. בעיקר היינו מדמים, כי ראינו אותם "בחושך". הדמיון והחושך, כחד הם. (התלמוד והזוהר, זרועים ברבים המקרים, בהם נראו שדים ורוחות, בעולם. כך, זה אופייני לכל היהדות בעולם. השדים והרוחות וכל מיני "מרעין בישין", לא הבחינו בין ספרדים ואשכנזים. אף ספרי ההלכה "הריאלית", מתייחסים לתופעות, ועד ימינו אנו, ישנן הלכות "מעשיות" בנושא.. הסופר "יצחק בשביס זינגר" ז"ל, מטיב לתאר בספריו, את התופעה. כמובן, גם פרופסור "גבריאל בן שמחון" יבל"א, יליד העיר "ספרו", בכתביו ובמחזותיו.). והיה, אין "והיה" אלא לשון שמחה (שוב לפי חז"ל). כאשר היה לנו "החשמל" שהיה מביא לנו לתוך בתינו, "האיש משה", לבטח לא ראינו "רוחות רעות", משום שנדחו ע"י האור, אורו "ומלאכתו הנקיה". לא בכדי, "חשמל" בשפה המרוקנית, היא "צ'ווא'" = אור. רבי מאיר = רבי נהוראי. רבינו "משה אל-טבאלי" האיר לנו באורו, ככתוב: אין תורה, אלא אור וחשמל, בעיקר במלאח שהיה חשוך ימים ולילות, מפאת הצפיפות הנוראית. יהי זכרו ברוך..
בוקר טוב! ויהי, ואין "ויהי", אלא לשון צער, (לפי חז"ל), כאשר בשרתי לאחי "פנחס" היקר, בשורה מצערת, כי "משה אל-טבאלי" נפטר מהעולם הזה, בדרכו "לעולם הבא", הרגשתי, כי לבו הוסיף והחסיר עשר פעימות, מתוך צער. אקדים ואומר, כי תמיד היינו מתפלאים במשפחתינו, מנין הידע הרב והבקיאות, של "פנחס" אחי "טראיידי" באומנות תורת "החשמל". (טראיידי = יריבי... שני אחים שנולדו בזה אחר זה, נקראים במרוקנית "ח'וואן טראייד"... אחים יריבים. משום שרוב הזמן הם מקנאים זה לזה ורבים זה עם זה. עד כדי כך, שהאחד רוצה לגרש את השני. ט.ר.ד. = גרש, מהשפה הערבית. אני מקווה, כי פרשתי נכונה). פנחס אחי היקר, מעולם לא למד את תורת החשמל בצורה סדירה ובכל זאת הוא בקיא ומומחה "במלאכה" חשובה זו, על אף כי מעולם לא עסק בה לפרנסתו. הנה, רק בשבוע פטירתו של "משה אל-טבאלי", נודע לי מנין אחי למד, את יסודות תורת החשמל. עכשיו, אני החסרתי "פעימות" מלבי. מורו ורבו, של אחי "פנחס" יבדל"א, ביסודות תורת החשמל, הוא לא אחר מאשר "משה אל-טבאלי" ז"ל. ואני, בדמיוני כי רב, מניה וביה, נזכרתי במאמרם של חז"ל, האומר: "...דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו, אומנות נקיה וקלה. מאי היא, אומנות נקיה וקלה? אמר רב יהודה אמר רב: מחטא דתלמיותא....רבי נהוראי (מאיר) אומר: אני מניח כל אומנויות שבעולם, ואיני מלמד את בני, אלא תורה..." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין פ"ב א+ב. כדאי לעיין שם, על כל מיני מקצועות כדאיים וחיוניים, שאי אפשר לו לעולם אלה בלי אלה.....)))). משה "אל-טבלי" ז"ל, גרם לנו לקיים את שתי הדיעות, כדיעה אחת. היות ורבו הפירושים, מאי "מחטא דתלמיותא"?, אוסיף עוד "פירוש", והוא: מחטא דתלמיותא = תורת החשמל, המאירה למסבירי פנים. שהיא מלאכת "רקמה" מסובכת, לרקום את חוטי החשמל, במספר צבעים, כחוטי "הרקמה", שלא יגעו זה בזה ויגרמו לסכנת נפשות. על אף, שאינה "מלאכה נקיה" ובודאי אינה קלה, אלא מלאכה אשר היו רבים נזקקים לה, והיה בה מעין "סכנת נפשות". לפי, עדותו של אחי, בחלק ניכר מילדי העיר ספרו, האיש משה "הענו", משה אל-טבאלי, ראה בהם את בניו. כפניו הבהירים והנהוראים, כך הוא האיר לנו פנים. לפי הידוע (לי לפחות), משה אל-טבאלי, היה החשמאלי "הנהוראי" (המאיר) היחיד בעיר ספרו, (אם היו אחרים, לא ידעתי ואתם הסליחה, על אף שאין חוסר הידיעה, פוטרת מהאשמה...) מלאכת החשמל, לגבינו אנו שנזקקנו אליו, "אומנות נקיה וקלה". במובן העמוק של "נקי וקל". קלי קלות, היה בא כאשר קראנו לו, לתקן את החשמל הרעוע, בבתים שהיו במלאח "החשוך". תמיד היה "נקי כפיים", שלא לגבות יותר מן המותר, אלא הנחוץ לו. עוד יותר, היה גם נקי בלבושו היחיד, במלאח של הימים ההם, שנות החמישים והשישים, של המאה הקודמת. שהיה תמיד לבוש "סרבל" כחול, רב כיסים ורב פלאים, כיסים מלאים מכל מיני "כלים" לבדיקת ולתיקון "החשמל" המאיר. מספרים על "האיש, משה אלטבאלי", שהיה בין האחרונים, אשר עזבו את העיר ספרו, כנראה, כי היה צריך לכבות את "האורות" אשר בהם האיר לנו "היהודים" את המלאח. נותר בין אחרוני היהודים, כדי להאיר להם עד הסוף, על כן נקרא שמו "רבינו נהוראי" = חשמלאי. המילה "חשמל", מופיעה במקרא שלוש פעמים, כולן בספר יחזקאל, הנזקק הראשון, "לחשמל" בעולם???. תמיד בהקשר של "אש ונוגה"... איני יודע אם הכוונה של המילה, היא למה שאנו משתמשים בה היום. על כל פנים, טוב עשו מחדשי השפה העברית, שהחיו את המילה לשפתינו אנו. מצאתי "בספר הרזים", שימוש במילה חשמל, אשר מתארת לפי הבנתי, את חשיבות מלאכתו של "משה אלטבאלי ז"ל, במיוחד בתוך המלאח החשוך. כתוב "התם" כהאי לישנא: "...דמותם כחשמל הוד במפעלותם מדברים רעדה ואש במכונם ממולאים פחד מושלים ברוחות המשוטטות בארץ ובמקום שיזכרו לא תוכל להיראות שם רוח רעה". בין יהודי ארץ מרוק בכלל, ויהודי העיר ספרו הקטנה בפרט, היה תפקיד חשוב "לשדים ורוחות רעות", אשר היו לנו "בתודעה", כחיים אתנו ושותפים "להרע" בחיינו "הפשוטים" והתמימים. בעיקר היינו מדמים, כי ראינו אותם "בחושך". הדמיון והחושך, כחד הם. (התלמוד והזוהר, זרועים ברבים המקרים, בהם נראו שדים ורוחות, בעולם. כך, זה אופייני לכל היהדות בעולם. השדים והרוחות וכל מיני "מרעין בישין", לא הבחינו בין ספרדים ואשכנזים. אף ספרי ההלכה "הריאלית", מתייחסים לתופעות, ועד ימינו אנו, ישנן הלכות "מעשיות" בנושא.. הסופר "יצחק בשביס זינגר" ז"ל, מטיב לתאר בספריו, את התופעה. כמובן, גם פרופסור "גבריאל בן שמחון" יבל"א, יליד העיר "ספרו", בכתביו ובמחזותיו.). והיה, אין "והיה" אלא לשון שמחה (שוב לפי חז"ל). כאשר היה לנו "החשמל" שהיה מביא לנו לתוך בתינו, "האיש משה", לבטח לא ראינו "רוחות רעות", משום שנדחו ע"י האור, אורו "ומלאכתו הנקיה". לא בכדי, "חשמל" בשפה המרוקנית, היא "צ'ווא'" = אור. רבי מאיר = רבי נהוראי. רבינו "משה אל-טבאלי" האיר לנו באורו, ככתוב: אין תורה, אלא אור וחשמל, בעיקר במלאח שהיה חשוך ימים ולילות, מפאת הצפיפות הנוראית. יהי זכרו ברוך..