פרשת וישב

[אלי פילו]

פרשת וישב

פרשת וישב – רפאל כהן. מה בפרשה ? עיקר הפרשה נפילותיו ועליותיו של יוסף. לאחר חלומותיו המתנשאים של יוסף, שנאת האחים גוברת והם זוממים להורגו. לבסוף מוכרים האחים את יוסף לישמעאלים שהיו בדרכם מצרימה, מכתימים את כותונת הפסים שלו בדם עזים ומביאים אותה ליעקב, שמתאבל כי " חיה רעה אכלתהו ". במצרים נמכר יוסף כעבד לפוטיפר, שר הטבחים של פרעה. ברכת ה' שורה בבית פוטיפר בזכות יוסף שמתקדם ומצליח מאוד עד ליום בו אשת פוטיפר מאשימה את יוסף " כי בא לשכב עמי ". פוטיפר כועס ומשליך את יוסף לבית הסוהר של אסירי המלך. שם יוסף מופקד על שר המשקים ועל שר האופים, ופותר להם בהצלחה את חלומותיהם. מה אפשר ללמוד מזה היום ? כוח העשייה – בעולם העשייה איינו יכולים להרשות לעצמנו לשבת בבטלה ובשאננות. יעקב חשב לשבת בשלווה, אך התנהגותם של בניו גרמה לו לצאת משלוותו עד כי סבל סבל רב על " פטירתו " של יוסף. אנו למדים מכך כי מצב של שאננות, שגרה וציפייה שבכל יישאר על מי מנוחות לא יוכל להימשך זמן רב, ובמוקדם ובמאוחר אנו נעמוד בפני ניסיונות שייאלצו אותנו לקום מן הישיבה הנוחה, ולהתעורר ולעשות מעשים. עלינו לבחון את התנהגותנו כל הזמן, להיות ערניים ולנסות לשפר ולהשתפר. מי שקופא על שמריו ומנסה רק לשמור על הקיים, בעצם קובע את נסיגתו לאחור. עבודה רוחנית משולה היא לאדם שמנסה לעלות במדרגות נעות שיורדות, ברגע שהוא נעמד, הוא פשוט נגרר אחורה. אנשים רבים מחפשים שלווה ושקט, אך באופן פרדוכסלי האושר נמצא דווקא בעשייה ובעבודה רוחנית מתמדת. כוח התיקון – בפרשת " תולדות ", למדנו כיצד יעקב מרמה וגונב לעשו את ברכתו. עשרות שנים לאחר מכן, בפרשת " וישב ", בניו של יעקב מרמים אותו : " וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכותונת בדם... ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, הכר נא הכותונת בנך היא אם לא ". מכאן אנו למדים כי כל דבר שאנו עושים חוזר אלינו מידה כנגד מידה. כל אחד מקבל בסופו של דבר בדיוק את תוצאת מעשיו גם אם לא תמיד אנו מבינים זאת, או גם אם לעתים זה חוזר אלינו בלבושים שונים ורק עשרות שנים אחר כך. כוח החלומות – בגיל 17 יוסף חולם להיות מלך, ולמרות כל הניסיונות הקשים בסופו של דבר הוא מגשים את חלומו, הוא נהפך להיות משנה למלך מצרים ועל פיו יישק דבר. התהליך רצוף ירידות וקשיים רבים " הוא נזרק לבור, נמכר כעבד, נכנס לבית הסוהר, אבל בסופו של התהליך חלומותיו מתגשמים. יוסף עובר תהליך ממושך של למידה. מילד מפונק ואגואיסטי הוא נופל לבור ולומד כיצד להתנהג. הוא מתמנה למנהל עסקיו של פוטיפר, זוכה לתהילה ולטפיחות על האגו, אך שוב נופל ומגיע לבית הסוהר. שם הוא ממשיך ללמוד ומתוך ביטול עצמי – " הלא לאלוקים הפתרונים " – הוא זוכה להצלחה בפתרון חלומות שני השרים. יוסף הוא צדיק אמיתי, נופל וקם, נופל וקם. הוא לומד ומשתפר, ולרגע אינו שוכח את חלומו. הוא חי את חלומו בכל רגע ורגע ומחכה להזדמנות. אדם שלא מוותר, זוכר את חלומו ומטפח אותו אפילו במשך שנים, סופו שיצליח להגשים את חלומו. בהצלחה לכולנו ושבת שלום. מתוך הספר " האיש אשר הצליח לשנות את הסרט " מאת רפאל כהן. הספר משמש מדריך שנתי לשיפור והעצמה אישית ולניצול הזדמנויות המופיעות לאורך השנה. שבת שלום. שולה ואלי פילו

 

[בן לולו שלמה]

פרשת וישב - מדרשיר

לך נא ראה את שלום אחיך…" (ל"ז, יד) דמותו של יוסף ההולך למרחקים לראות את שלום אחיו וקולו הקורא מאז ועד היום: "את אחי אנכי מבקש, באים לידי ביטוי עז ומיוחד בשירה של נעמי שמר "מה שלומך אחות" – שנכתב על אידה נודל – אסירת ציון בשעה שישבה בכלא הסובייטי מאחורי מסך הברזל. …אך הנזכור לשאול לשלום אחינו גם לאחר שנפרץ מסך הברזל, או שמא דווקא כאן בארץ ישראל הולכות ונבנות חומות של ניכור בין 'ותיקים' ל'עולים'… 'דתיים' ו'חילוניים'… 'עשירים' ו'עניים'… התרשו לי לזכור ולהזכיר תמיד את שירה של נעמי שמר: "לך יש אותי לי יש אותך – לנו יש אותנו…" מַה שְּלוֹמֵךְ אָחוֹת מַה שְּלוֹמֵךְ אָחוֹת הַבֹּקֶר מַה שְּלוֹמֵךְ אָחוֹת מֶזֶג הָאֲוִיר הַזֶּה מַזְכִּיר לִי נִשְכָּחוֹת טוֹב שֶהַחַלּוֹן פָּתוּחַ יֵש לִשְמֹר עַל קֹר-הָרוּחַ וְעַל הַכֹּחוֹת אֵין הַרְבֵּה סִבּוֹת לִשְמֹחַ בָּא יוֹתֵר לִבְכּוֹת אֵין כִּמְעַט לְאָן לִבְרֹחַ יֵש עוֹד לְחַכּוֹת יָד נַעֲלָמָה כּוֹנֶסֶת גַּם אֶת פֵּרוּרֵי-הַחֶסֶד גַּם אֶת הַמַּכּוֹת בְּשָעָה שֶקָּשֶה לִי לָשִיר וְהַכֹּל מִתְמוֹטֵט עַל רֹאשִי הֲתַרְשִי לִי לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר תָּמִיד לָךְ יֵש אוֹתִי לִי יֵש אוֹתָךְ לָנוּ יֵש אוֹתָנוּ יֵש דָּבָר אֶחָד שֶכְּבָר יָדוּעַ לִי עַל-פֶּה מַה שֶלֹּא נוֹלַד בְּדֶמַע לֹא שָוֶה הַרְבֵּה מַה שֶלֹּא נוֹלָד בְּדֶמַע הוּא לֹא יִקָּצֵר בְּזֶמֶר וְלֹא יָבִיא מַרְפֵּא מֵאָדָם אֲנִי לֻקַּחְתִּי וְאֵלָיו אָשוּב וּסְבִיבִי הֶמְיַת-הַבַּיִת וּלְבָבִי קַשּוּב וּסְבִיבִי הֶמְיַת-הַבַּיִת מַרְגִּיעָה אוֹתִי בֵּינְתַיִם זֶה מַה שֶחָשוּב בְּשָעָה שֶקָּשֶה לִי לָשִיר… מַה שְּלוֹמֵךְ אָחוֹת הַבֹּקֶר מֶה חָדָש אֶצְלֵךְ אֵיךְ עַל סְבִיבוֹתָיו הָרוּחַ שוּב סוֹבֵב הוֹלֵךְ תֵּכֶף יִתְגַּלּוּ שָמַיִם אַל תַּסְתִּירִי אֶת פָּנַיִךְ אַל יֶחְדַּל קוֹלֵךְ נעמי שמר - נכתב לאסירת ציון אידה נודל

 

[עלמה 3]

מַה שְּלוֹמֵךְ אָחוֹת,../images/Emo127.gif../images/Emo127.gif יופי של שיר.

 

[שרונהה]

איזה שיר מדהיםםםם../images/Emo99.gif

מרגש, מאחד ומלא אהבה........... אז מה שלומכם הבוקר? מה שלומכם אחי ואחיותי? לכם יש אותי לי יש אתכם לנו יש אותנו ואת השבת.... שבת שלום אחים

מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד

 

[בן לולו שלמה]

"את אחי אנכי מבקש!"

על מנת לא להסגיר את יכולתי הדלה בפירושים לפרשת השבוע, אביא בכל פעם, את פירושיו הנפלאים של חנן פורת שאני מאוד אוהב. וכל שאוסיף אגרע... "את אחי אנכי מבקש!" עשרים ושתיים שנים רוויות משברים וייסורים, נמשכות והולכות ממכירת יוסף לעבד בידי אחיו בעמק דותן, ועד לפגישת הפיוסין ביניהם בארץ מצרים, מסלול ארוך ומפותל זה, מתואר בתורה בהרחבה בפרשות 'וישב' – 'מקץ' – 'ויגש'. במסגרת העיון הפעם נתמקד בפרט אחד, שולי לכאורה, המצוי בראשית דרך היסורים הזאת: התורה מספרת על יעקב אבינו השולח את יוסף לשכם לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, ומוסיפה: "וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש? ויאמר: את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים? ויאמר האיש: נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן" (טו-יז). ספור 'תמים' זה מעורר תמיהה רבה: מה ראתה התורה שאינה מרבה ב'תאורי צבע' ואווירה, להקדיש שלושה פסוקים לתאור אפיזודה כה שכיחה? וכי מי מאיתנו לא נזדקק אי פעם לעובר אורח שיסייע לו למצוא את דרכו? הרשב"ם נדרש לשאלה זו ומשיב: "להגיד חשיבותו של יוסף נכתב הדבר, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצא את אחיו בשכם, אלא ביקשם עד שמצאם. ואע"פ שהיה יודע שמתקנאים בו הלך וביקשם כמו שאמר לו אביו 'והשיבני דבר' ". … בקיצור: ה"דבקות במשימה". המלאך גבריאל הרמב"ן, בפירושו לפרשתנו, פותח אמנם בתשובה דומה, אך מביא בהמשך דבריו פירוש נוסף, יסודי ועמוק: "…ולהודיענו עוד כי 'הגזירה אמת והחריצות שקר' כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם, ולזה התכוונו רבותינו באמרם, כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חינם היה כל הסיפור הזה להודיענו כי 'עצת ה' היא תקום' ". לפי פירוש הרמב"ן, מבקשת התורה להשמיענו, כי מעל לסיפור האנושי ניצבת ההשגחה הא-לוהית הטווה במסתרים את פרטי העלילה במגמה להביא לירידת יוסף למצרים ובעקבותיו – לגזירת גלות מצרים. ה'איש' – הנראה ליוסף כעובר אורח מקרי, הינו – כדברי הרמב"ן – "מורה דרך שלא מדעתו" ויוסף – שאינו מודע לכך באותה שעה – מגלה במבט לאחור שכל המסלול המפותל שעבר ממכירתו לעבד ועד להתוודעותו אל אחיו הינו פרי ההשגחה העליונה, כדבריו לאחיו: "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-לוהים" (מ"ה, ח), וכחוליה בשרשרת שלוחיו של מקום נמצא גם ה'איש' שהנחה את דרכו משכם לדותן, לפני עשרים ושתיים שנה. יש לציין כי חז"ל במדרש תנחומא (ובעקבותיהם רש"י) אינם מסתפקים בתאור 'האיש' כמלאך נעלם, אלא חושפים את זהותו האישית: " 'וימצאהו איש' – זה גבריאל שנאמר 'והאיש גבריאל' (דניאל ט', כא)". מבלי לבוא בסוד המלאכים, נציין כי המלאך גבריאל, הנראה "כמראה גבר" (דניאל ח', טז) מבטא את מידת הגבורה הכרוכה ב'דינים קשים' – כמבואר בדניאל, ולא בכדי נבחר דווקא הוא להנחות את יוסף בדרך הגבורה והיסורים שעוד נכונה לו… . . . ברם, גם לאחר פירושיהם הישרים של הרשב"ם והרמב"ן, דומה שהמסר הצפון במפגש שבין יוסף ל'מלאך גבריאל', לא מוצה עדיין, ועיקרו נעוץ בדיאלוג – הנוגע ללב – שבין השניים. הבה נשים לב לעובדה שלא יוסף הוא היוזם את השיחה ושואל היכן אחיו, אלא דווקא האיש האלמוני הוא הפונה אליו ושואל: מה תבקש? מצוקתו של יוסף ניכרת אמנם מעצם תעייתו בשדה, אך אפשר שאף ארשת פניו מעידה על כך, ובשאלתו של האיש – "מה תבקש?" – טמונה שאלה עמוקה יותר: "גלה צפונות לבך, מה מעיק עליך?" התשובה שבפי יוסף: "את אחי אנכי מבקש" – נשמעת על פניה – מגוחכת משהו, וכי סבור יוסף שאותו איש אלמוני שנקרה בדרכו מכיר אותו ויודע מהם אחיו? האם לא היה ראוי לפחות לתת בהם סימנים ולומר דרך משל: עשרה אנשים הרועים את עדרם במקום זה – אני מבקש? אַחַי…אַחַי…אַחַי… הביטוי הנרגש: "את אחי אנכי מבקש" – מסגיר – לפי מיטב הכרתי – את סערת הרגשות ההומה זה מכבר בלבו של יוסף. יוסף היה ער – ללא ספק – לקנאה ולשנאה שקיננה בלב אחיו כלפיו, בעקבות העדפת אביו אותו על פניהם ובעקבות חלומותיו ודבריו, ואפשר שבעצם היענותו הנלהבת _"הנני!") – לבקשת אביו לשאול לשלומם, מונח הרצון לפתוח דף חדש של ריצוי ופיוס עם אחיו. ובמאמר מוסגר (… שהוא העיקר…) אוסיף: יש צורך להטות אוזן רגישה לכל אות ולכל מילה בתורה, ולהאזין – רב קשב – לצליל הבכי הכבוש העולה מהמילים הפשוטות האלה של יוסף – הנער בן השבע עשרה – העומד בלב השדה בין הר גריזים להר עיבל, הרחק מבית אביו, והרחק עוד יותר מלב אחיו, וקולו רועד ומתייפח: "את אחי אנכי מבקש" וההרים עונים לו כהד: …אחי…אחי…אחי… קריאתו הנרגשת של יוסף, המבקש את קרבת אחיו, היא אפוא המסר המרכזי העולה מסיפור 'שולי' זה, ומסר זה מועמד בתורה במכוון בהקבלה ניגודית חריפה להתנכרות האחים אליו כמסופר בפסוק הבא: "ויראו אתו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אליו להמיתו". האחים מביטים ביוסף ממרחק פיזי ונפשי כדברי הכתוב: "וקרובי – מרחוק עמדו" (תהילים ל"ח, יב), ואינם נותנים כל 'צ'אנס' לניסיונו לבקש את קרבתם: "ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אליו להמיתו". . . . קולמוסים הרבה נשברו בניסיון לבאר את פשר מעשיהם המזעזעים של האחים כלפי יוסף, ולא בכך נעסוק הפעם, אך זאת נאמר: קריאתו המהדהדת של יוסף בן רחל: "את אחי אנכי מבקש" לא אבדה בתהום הנשייה, ולעומתה עוד יגלה יהודה בן לאה – כעבור עשרים ושתיים שנה – את מסירות נפשו למען בנימין בן רחל, ויזעק לעומת יוסף – המעמיד פנים כשליט נכרי המתנכר לו: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי!" (מ"ד, לד). ללמדך כי מתוך כל הטעויות ואי ההבנות, המשברים והכישלונות מתחשלת – בסופו של דבר – ערבות הדדית וברית אחים, אשר מאז ועד היום קולה רועד ולוחש: "את אחי נכי מבקש!" יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שאנו – המבקשים לדבוק בכל לבנו בעם ובארץ גם יחד – לא נפטיר בלעג – גם כנגד אלה המבקשים להתנתק מעמנו – הם לא אחים שלנו! אמנם לא נכחד: אחים טועים הם בעינינו, ואנו נאבק בכל עוז כנגד מגמתם. להתנתק מארץ ישראל ולגרש יהודים מאדמתם, אך לא נרים עליהם יד ולא נתנתק מהם חלילה. כי אחינו הם! יהי רצון שיעמוד בנו הכח להתאמץ בדברי יוסף הצדיק, המבקש את קרבת אחיו – גם בשעה שהם מתנכרים לו ואש אהבתו עוד תאכל את אש קנאתם ושנאתם. יצרוב נא דברו את לב האומה כי 'אש אוכלה אש' וקולו עוד ישמע: "את אחי אנכי מבקש". חנן פורת

 

[עלמה 3]

"את אחי אנכי מבקש!"

זה הקטע שהכי הכי מרגש אותי. שבזמן שהם - אחיו מקנאים בו ומתעללים בו ובחייו קשות ...יוסף מבקש אותם, את קירבתם ולא מבקש נקמה ! מדהים שכבר במקרא אנו קוראים ומבינים איך קנאה ורוע מובילה למעשים רעים עד כדי אובדן השפיות. ועוד בין אחים !! ואש אהבתו עוד תאכל את אש קנאתם ושנאתם אל תצחקו עליי....אבל בא לי ממש לבכות מהפסוק הזה ומכל הפרשנות של חנן פורת. (אגב, אמא שלי מתה עליו

)

 

[שרונהה]

אני פשוט מתמוגגת מההסברים...

והנה עוד אחד משלי: המילה "אח" מזכירה לנו את המילים "איחוי", "לאחות".... ובשעה שיוסף אומר "את אחי אנוכי מבקש", הוא בעצם מבטא את רצונו לאחות את הקרע שנוצר בינו לבין אחיו.... הביטוי "את אחי אנכי מבקש" בא להזכיר לנו, שלמרות הקרעים שיש בעם, עלינו להמשיך ולבקש את אחינו, ולאחות קרעים אלה, שנתאחד, שנהיה למשפחה אחת...

 

[אורלושש 16]

חזק וברוך

אשרייך נהנתי לקרוא היום בשולחן אספר לילדיי שבת שלום ומבורך

 

[YOYODIDU]

פרשה נפלאה במיוחד.

נפלא איך כל החשבונות נסגרים יהודה מביא לאביו את כתנת יוסף ואומר לופסוק לב: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא לאחר זמן תמר מביאה ליהודה את התרפים ואומרת לופסוק כה: הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. ממפגש יהודה ותמר מתחילה שושלת דוד המלך יוסף הצדיק במצרים עמד בכל פיתויה של אשת פוטיפר שהיתה מחליפה מלבושים כמה פעמים ביום מספרים שהיתה מביאה את חברותיה לראות את יופיו של יוסף .ונותנת להם תפוחים עם סכינים לקלפם .והן היו םותכות את אצבעותיהן מבלי להרגיש. חייב לרוץ!!!!

 

[עלמה 3]

וישב - אחת מהפרשות האהובות עלי../images/Emo99.gif

כל נקודה מפורשנת שהעלת חשובה ואני התחברתי מאוד מאוד ל: מכאן אנו למדים כי כל דבר שאנו עושים חוזר אלינו מידה כנגד מידה. כל אחד מקבל בסופו של דבר בדיוק את תוצאת מעשיו גם אם לא תמיד אנו מבינים זאת, או גם אם לעתים זה חוזר אלינו בלבושים שונים ורק עשרות שנים אחר כך. כל אחד/ת מקבל את מה שמגיע לו. כל כך נכון. מעניין הספר הזה... כשאשלם את חובי אליך...האם תשאיל לי את הספר הזה ??

שבת שלום !

 

[בן תרבות]

שבת שלום - פרשיית וישב.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית ל"ז 1-2). מהפסוקים רואים את חלוקת י"ב השבטים לשתי מעמדות. מצד אחד - ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, בניה של לאה "גבירת הגבירות", באומרם ז"ל: "אין אישה אלא לבנים". ואילו מהצד השני -דן ונפתלי בניה של בלהה. גד ואשר בניה של זילפה. כמובן יוסף ובנימין בניה של "אמא" רחל האהובה ז"ל. את יוסף ה"כוכב עליון" של הפרשות הבאות, האחים נתנו אותו משרת את בני "השפחות", ואילו בנימין עדיין קטן. "והוא נער את"...- משרת. בעצם, לפי הפשט זו היא הדיבה אשר הביא יוסף לאביו, כלומר – מתלונן שאין ששת בניה של לאה מצרפים אותו אליהם, ושמו אותו משרת "בני שפחות". אך לפי הדרש, דיבתם רעה היא: שהיו אוכלים אבר מן החי, וחשודים על העריות. אי אפשר לפי חז"ל בלי מין???. נראה לי, כי הפשט, עדיף על הדרש במקרה זה. ומה הולמים דבריו של הרשב"ם, (נכדו של רש"י הגדול) הכותב, דווקא כאן: "...מתוך שעסקו בדרשות לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ורבותינו לימדונו כי אין המקרא יוצא מדי פשוטו..." (רשב"ם, בראשית ל"ז 2). האם מאבק לאה ורחל, עובר בין הבנים?...יפה העמימות במקרה זה, ולא נוסיף עוד שנאה. המתח והדראמה בספר בראשית על אותה הבטחה ידועה, עקב מה שאמר ה' לאברם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה..ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (שם, ט"ו 13). באף מקום לא מוזכר היכן היא אותה "ארץ לא להם". העמימות לאורך כל ספר בראשית, ממשיכה. הקב"ה לא גילה לאברהם, איזו ארץ היא לא להם. האם אברהם לא סיפר ליצחק מה שהקב"ה אמר לו? ואם סיפר, האם לא שאל אותו, היכן זו ארץ לא להם? ואף יעקב שהיה רגיל אצל הקב"ה ומלאכיו, לא שאל ולא התענין? כנראה שלא ידע על ההשתעבדות. עובדה – "וישב יעקב". לאחר מותה של רחל, יעקב נכנס למיני "תרדמת" בהקיץ. נים ולא נים, תיר ולא תיר (ישן ולא ישן, ער ולא ער), וזה מה שאמרו: "ביקש יעקב לשבת בשלווה, מלבן ועשו וממיתתה של רחל, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף". על זה נאמר בפרקי אבות: "אין בנו לא משלוותם של רשעים ולא מיסוריהם של הצדיקים". הצדיקים חייבים לסבול בעולם הזה??... מדי פעם בפעם, יעקב מתבונן בתואר פניו של "יוסף" יפה התואר וההדר, הלבוש תמיד בפקידה, ומסלסל בשערותיו החרדליים, ורואה בו את רחל הנוזפת, אינה שוכחת שאמרה לו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", והוא, חרה לו באפו ובמצחו ואמר לה: "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" ? (שם, כ"ט 1-2). אכן, רחל קבלה שני בנים תמורת חייה. מכאן אמרו: אל יפתח אדם פיו לשטן. אפילו בלהה השופעת בדדיה הכבדים והחמים, המניקה ליעקב את בנימין, אינה מצליחה לנחם אותו בלילות. לידיעה – כאשר רחל מתה, ולא היה מי יניק את בנימין הנולד, והוא היה "תאוותן" מלידה, מיד לאה התפללה, ושדיה של בלהה מלאו בחלב אשר הספיק לכל "תינוקות השבט". אפילו כאשר בנימין גדל, בלהה בקשה מלאה שדי לה להניק, ותתפלל איזו תפילה שכנגד. ולאה הגבירה אמרה: "אין מבקשים על הפסקת הטובה" וכך בלהה היתה מניקת השבט, עד סוף כל הדורות. כמו כן, עקב התקלה שאירעה בלידת רחל את בנימין, לאה הפכה למיילדת, ולא סמכה על מיילדות זרות. (ערבתי שבעה מדרשים זה על גבי זה, ועשיתי מהם מעין בלילה לסופגניות של חג החנוכה, את "ריבת החלב" תשימו אתם לפי טעמכם). מה בעצם, רציתי לומר מתוך האריזה הסבוכה של חלק מהסיפור המרתק??. החלוקה לשתי מעמדות, ההעדפה של האחד את השני, מובילים אך ורק לאסונות. ואני מתכוון למה שכתבה "עלמה 3" בהבנתה את אשר שאתם כתבתם לפני, בשם אומרם. "מידה כנגד מידה". אולי לפעמים כדאי לנו ואף רצוי, לא להקפיד יתר על המידה, במידה?. אחדות כן, אחידות בדיעות, לא ולא. כפי שאמר יוסף בפרשה "את אחי אנכי מבקש" (שם, ל"ז 16). אחי, זו אחדות. עם כל חילוקי הדיעות שיש בינינו. "אלה תולדות יעקב - יוסף", אין להעדיף את האחד על השני. ליעקב לא היו עוד תולדות?? ודאי שהיו, ובכל זאת יוסף "ביקש את אחיו", עם זה שידע, כי הם שונאים אותו. למחשבה עמוקה ביותר. אכן, פרשה מרתקת ביותר, וניתן לכתוב אודותיה ימים ולילות. שבת שלום!

 

[בן לולו שלמה]

שלום עליך בן תרבות, הזכרת לי מאמר בעניין...

האחידות של הרב משה אלחרר, ראה סעיפים ח' וט' במאמר המצורף. שבת שלום! אחדות איננה התבטלות ואחידות. אולי בשמה של מילת הקסם: 'אהבת ישראל ואחדות ישראל' רצינו להפוך אותם ל'קוקיסטים' או 'חב"דניקים' או לברסלבים ועוד זרמים שונים... ולהפוך אותם להיות כמונו. כמונו פירושו – כל זרם ודרכו שלו. אחדות ישראל אין פירושה אחידות. ואין זה סותר ללמוד מכל זרם וקהילה מקהילות ישראל לגווניהם השונים, את הטוב שבהם אך לא במחיר איבוד המהות והזהות. להוסיף עוד קומה לבנין הרוחני של כל קהילה מהטוב של חבירתה אך לא להרוס את הבניין על-מנת לבנות משהו אחר במחיר של מחיקת זהות ומנהגים. התנשאות אך, כאמור, כל מיני זרמים רוחניים במאה השנים האחרונות עושים מאמץ גדול ושיטתי לפרוס את חסותם על קהילות אחרות החלשות יותר מבחינה כלכלית, רוחנית, חומרית או חולשות אחרות, זמניות, (עיין היטב בספרו של ד"ר יעקב לופו, 'ש"ס דליט"א', 'ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו', ת"א, תשס"ד), וכל זה מעיד שאינם יודעים לכבד ולהעריך בצורה אמיתית תרבות אחרת ועולמות אחרים. נדמה שתהליכים אלו שהתרחשו במודע או שלא במודע בעשורים האחרונים נבעו מהתנשאות בלתי מוצדקת של ציבור מסוים כלפי ציבורים גדולים ויקרים בעלי מסורת מפוארת ועתיקה שאותם המתנשאים כלל לא הכירו אותה. היש עלבון גדול יותר להתעלם או להתייחס בביטול למי שגדל וינק מתורתם של קדושים וגאונים בדורות האחרונים שמקצת שמותיהם הוזכרו במאמר זה ועוד רבים אחרים שכדי להעלות את דמויותיהם ואת משנתם יכלה הזמן והמה לא יכלו.

 

[שרונהה]

בן תרבות מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד

כאן בפורום הזה, מובאים הסברים מופלאים על ידיכם, של פרשת השבוע "וישב". רק שתדעו, שאותי ההסברים מרתקים ומפרים במיוחד, זה מעורר אצלי כל מיני מחשבות והפעם, בן תרבות יקר, אני מקווה שאני לא לוקחת את הפרשה למקומות אחרים, אבל זה המקום היחידי, שאני יכולה לבטא את מחשבותי ונסיונותי לפירושים שנותנים חכמי ורבני העם. כשכתבת את הפסוק ".."ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה..ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (שם, ט"ו 13). באף מקום לא מוזכר היכן היא אותה "ארץ לא להם"...." מיד תמהתי, היכן באמת היא "ארץ לא להם"? וההסבר שעלה בדעתי הוא שהתנ"ך הרי מוצפן, כתובים בו דברים נצחיים, שמתאימים לאותו רגע, אבל גם לכל הרגעים בו קיים העולם הזה. "ארץ לא להם" יכולה להיות מצרים בתקופה ההיא, אבל בתקופות אחרות, "ארץ לא להם" היא הגולה, הגלות, והעינויים שעבר עמנו בשואה, שהגיעו לכאן עייפים, כואבים ורצוצים, ו"הרכוש הגדול" ניתן להם ב"שילומים" מגרמניה.... לא יודעת, אבל ברגע זה עולה בראשי הפסוק "מה עמקו מחשבותיך"... שבת שלום, שבת אחים גם יחד

 

[בן לולו שלמה]

פרשת וישב - שנאת חינם בזמננו

והפעם, מדברי הרב משה צוריאל, גאון עצום! רבו של הרב משה אלחרר ב"עניינים גבוהים"... שנאת חינם בזמננו הרב משה צוריאל אין עיקר תקנת קריאה פומבית בתורה בשבתות כדי לשמוע את המלים הכתובות, בלי לשים לב למשמעותן. אלא עיקר מצוות "פרשת השבוע" היא כדי שנתחנך ונלמד מה עלינו לתקן. אין די בזה שנתרגש כל שנה מהעלילה המרתקת של חטא מכירת יוסף ע"י אחיו, והעונש הבא עליהם בגללו; אלא עלינו לחשוב היטב אם אין גם אנו חוזרים על חטא מחפיר זה, גם בימינו ובארצנו. מהר"י אברבנאל דוגל בהבנת פשוטו של מקרא. מה גרם לאבותינו לסבול בגלות מצרים, בעינוי קשה? הוא מציין ב"זבח פסח" (פירושו להגדה של פסח) שהכל בא עלינו מפני מכירת יוסף, שהרי יוסף נמכר למצרים, ומשם עלה לשלטון. אח"כ באו לשם בני משפחתו ושוב לא נתנו להם לצאת משם. לומדים אנו מזה מה היא חומרת העבירה של "שנאת חינם". מפורסם באומה כי הסיבה הראשית לחורבן בית המקדש היא "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב). אבל למה נבחר רק בנימין שהמקדש ייבנה בנחלה המיועדת לו? אמרו חז"ל (ספרי, ברכה, סוף יב, ע"ע בראשית רבה צט, א) כי לא השתתף במכירת יוסף. ולמה קופח חלקו של יהודה, אביר האחים, שהרי נחלתו סמוכה וכמעט זכה שההיכל ייבנה באחוזתו? מפני רפיון מעשיו שלא הציל את יוסף, והמברך את הבוצע הרי זה חוטא ("משך חכמה", ויקרא טז, ל, ד"ה כי אתה סלחן לישראל; ע"פ סנהדרין ו ע"ב). ושם נמקו חז"ל הסיבה מדוע נפסלו האחים: "איני מתמלא עליהם רחמים, [כשם] שלא היו מרחמים על אחיהם". אבל יש לחקור, כלום שנאו האחים את יוסף "שנאת חנם"? הרי שנאו מחמת סיבה! הוא היה בעל לשון הרע כמו שכתוב "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", כמפורש ברש"י (ע"פ ירושלמי פאה א, א) מה אמר עליהם. ואע"פ שודאי כיון לטובה כדי שאביו יוכיח אותם, בכל זאת הוא היה צריך להקדים ולדבר אתם. וחטא לשון הרע שקול נגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים (ערכין טו ע"ב) ולפי דעתם שהוא עבריין הם צדקו במה ששנאו אותו? אלא כאן עלינו ללמוד חילוק נפלא שכתב הרמב"ם (פירוש המשנה, סוף סנהדרין, בסוף י"ג היסודות, במהד' הגר"י קאפח, עמ' קמה): כי המאמין בי"ג היסודות "הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהוב אותו ולחמול עליו וכו' באהבה ואחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע וכו'. אבל כאשר יפקפק אדם באלו היסודות, הרי יצא מן כלל [ישראל] וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וחובה לשנאותו, ועליו נאמר 'הרי משנאיך ה' אשנא'" עכ"ל. [ולא מצאתי שום ראשון שחלק עליו בזה]. כל שנאה אחרת, שאינה נכללת בשנאת המינים והאפיקורסים כנ"ל, היא "שנאת חינם" ועוון גדול המביא גלות מצרים וחורבן בית המקדש. "וכל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי, יומא א, א). מה פירוש? כי הקב"ה בודאי רוצה שוב להקים את בית בחירתו, אלא חטא שנאת חנם מעכב. בני אותו הדור, הם הם שמחריבים למקדש. וכך לשון החיד"א: "שנאה נמשכת מהגאווה. ולא נחרב ביהמ"ק השני אע"פ שהיה בהם תורה ומצוות (יומא ט, אלא מפני שנאת חנם. ועדיין פרצה זו בינינו. ואיך ייתכן שנזכה לגאולה כל עוד שהסיבה שבעבורה נחרב הבית, שהיא שנאת חינם, עדיין מרקדת בינינו?" (לב דוד, פרק טז). ואיך זה ניכר בדורנו? עיתון דתי מסויים, המורגל בהשמצת הזולת ודברי שטנה, רגיל לכתוב אודות "ציבור הדלי"ם". פיענוח ראשי התיבות ידוע. הכוונה "דתיים לאומיים". כלום חסר לעיתון מקום לכתוב את השם המלא? אלא כוונה זדונית יש לכתבים ולמערכת, לבזות ציבור זה. ותמיהה לנו על "וועדת הרבנים" המשגחת על תוכן העיתון, לאן נעלם מהם עוון "המכנה שם לחברו"? עיין עונש חטא זה בבבא מציעא (נח ע"ב). ציבור מסויים מכנה בבוז כל "ציוני דתי" בשם "מזרח'ניק" וכמעט שומעים שריקת הזעם בעת ההיגוי. הדבר בלט במיוחד ב"דיל" מכוער שעשו לאחרונה עסקני דגל התורה וש"ס בוועדה לבחירת דיינים, כדי למנוע כניסת "כיפות סרוגות" לתפקיד. הרומים כבשו עמים ע"י תכסיס של "הפְרֵד ומשול". כך בכיתתיות הזאת אנו נופלים שדוּדים לפני המפלגות שהן שונאי התורה. עוד בעיה כאובה בימינו היא יחס חלק מציבור מסוים המכנה לבני עדות המזרח "פרֶנק", ביטוי עלבון המבוטא בשריקת בוז כנ"ל. מסונף לזה ש"אנשי החינוך" של ציבור המתנשאים קבעו לעצמם אחוז מסויים כמה מבני עדות המזרח אפשר להם לקבל ללימוד בישיבות הגדולות האשכנזיות ולסמינרים, ול"חדרים". אומרים לנו שהרבנים החשובים שבדור הם שקבעו להם שיעור שלא יעלה על שלשים אחוז. תמוה הדבר איך בכלל עושים הבחנה בין אלו לאלו? כלום אין בזה "שנאת חנם"? ולמה לא לקבל לפי רמת הכישורים? והרי עוברים בזה גם איסור "אונאת דברים"? נחזור לענייננו. השנאה היחידה המותרת לנו היא נגד כופרים ואפיקורסים. זה מפורש באבות דר' נתן (סוף פרק טז) והובא שוב ב"תניא" (סוף פרק לב) והוזכר ע"י ה"משנה ברורה" (ביאור הלכה, סי' א', ד"ה ולא יתבייש) הכותב: "אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר וע"י זה יעבירו את העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו וכו' מצווה לשנאותם ולהתקוטט עימהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודוד המלך אמר 'הלא משנאיך ה' אשנא' וכו' עכ"ל. ועוד עיין דברי ה"חפץ חיים" (הל' לשון הרע, כלל ח, סעיפים ה-ו). [ואין לדחות הדברים בנימוק "תינוק שנשבה". בררנו במקום אחר ע"פ דברי ה"משנה ברורה" בכמה מקומות שהרמב"ם כתב מושג זה אך ורק לעניין לא להרוג אותו, ולא לשום עניין אחר של ריחוק). אבל בנוגע ליחסנו ליהודים אחרים שהם שומרי תורה, איש איש לפי הרב ומורה הוראה שלו, מי שעוסק בהפצת שנאה נגדם גדול עונו מנשוא. [עוד עיין "אוצרות המוסר", עמ' 981-982]. הלומד פרשת מכירת יוסף ואינו מזדעזע מהחטא של "שנאת חנם", לא השכיל להבין פשוטו של מקרא. וכדברי החיד"א (המובא לעיל) יש לזה השלכות גם בימינו אנו. הזהיר "קיצור שולחן ערוך" (של הגר"ש גנצפריד, סי' קלא סוף ס"ק ד) כי מי שיש לו שנאה בלבו על שום יהודי שלא כדין, אין תפילתו נשמעת. וכתב אריז"ל ("שער הגלגולים", עמ' קלד) שזה נאמר בכל השנה כולה, לא רק ביום כיפור. הרי אזהרה נוראה מדוע הרבה תפילות אינן נענות, בין בעניין הכלל ובין בעניין הפרט. וכשם שאדם שהונח לפניו בשר שיש לפקפק בכשרותו, הוא בורח מאכילתו; כך קל וחומר שיש לברוח מכל ספק מכשול של שנאת הזולת שלא כפי תורה, כי עון זה גרוע פי כמה וכמה מאכילת מזון לא כשר. ועל הרבנים של כל קבוצה לשנן לשומעי לקחם את הפרק החינוכי זה השכם והערב, כמעט יותר מכל נושא אחר. וכבר כתב הרב קוק על הפולמוס נגד "היתר המכירה" ושלהוב היצרים שהיה בדורו: "אין לנו חטא גדול משנאת חינם, שאנו שקועים בו בעוה"ר. ויותר מכל מצא לו יצרא בישא [יצר הרע] זה מקום אצל יראי ה' ותלמידי חכמים, ויותר מכל מקום בארצנו הקדושה. וזהו לפי גודל קדושתה, מתחזק צד המחריב לחבל ולהשחית. ואנו צריכים בדור זה להחזיק במידת השלום, ולהרבות אהבה ואחווה בישראל, ולהרבות כבודם של תלמידי חכמים" (אגרות הראי"ה, ח"א עמ' שמז).

 

[אלי פילו]

ולו רק .........

בגלל הדברים המאלפים הנכתבים על ידי הגולשים, היה צריך להמציא את הפורום הזה. טוב לראות שוב את כתיבתו של רבי נסים, דבריו המאלפים של ידידינו רבי שלמה, תגובתה הנרגשת של עמתנו. ושוב חוזר הטיעון ששלמה " נולד איתו " הרי הוא בגנים שלו, ( ואני לא פחות ממנו ) ההסבר שהביא הוא, בנושא ההתנשאות. נושא מעיק זה, היה, ישנו ואנ חרד לכך שהוא לא יעלם לעולם, ואם כן יקרה הדבר, אזי, לא יהיה זה בדורנו אנו. לא ארחיב, פן אקלקל את הדברים שהובאו כאן לעיל, ולכן, אסתפק באיחולי לשבת שקטה ושלווה, תודה לכם על הבאת הדברים כל אחד בשמו. שולה ואלי פילו

 

[שרונהה]

פשוט מקסיםםםםםםם... אלי פילו יקירי

מעכשיו אני ממנה אותך להביא כל שבוע את הפרשה שרפאל כהן כותב. אני לפחות, מתחברת כאן לכל מילה, ותודה על שנתת את שם הספר, הולכת לקנות אותו. נפלא

 

[שרונהה]

ועוד משהו... ברוח הפרשה של רפאל כהן

אני מאחלת לכולנו הצלחה בהגשמת חלומנו

 

[cial 1]

../images/Emo24.gifושבת.שלום.ראן../images/Emo16.gif.../images/Emo16.gif.../images/Emo48.gif

ואני חושבת שהתברכנו בהרבה יכולות לתת לקבל. לא הכול אבוד יש זמנים של שהם כך חולפים מעל פנינו ואנו לא מנצלים לטובה. ויש שוב.זמנים.והם רק מלמדים אותנו עוד צעד קדימה אל הנחלה והשלווה. כן להמשיך וזה הדרך הכי נכונה. מתוך כאב.בסבל תמיד לומדים. יש מחר וזה יום חדש עם הרבה מחשבה לקוות.

דע לאהוב... ושבת זו היא תברך כול אחד ואחת. חני