לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
86188,618 עוקבים אודות עסקים

פורום תרבות מרוקו

אהלן וסאהלן וברוך הבא ביקום, לפורום תרבות מרוקו. כאן המקום המאפשר לנו להתחבר לשורשים הנפלאים ולדבר עלההוואי המרוקאי המופלא והקסום.נדבר כאן על התרבות והמסורת העשירה והנפלאה של יהדות מרוקו, על בית אבא ואמא, על פולקלור מרוקאי, על מנהגים ואמונות, על "תרופות סבתא", נספר סיפורים ומעשיות ששמענו, נחליף מתכונים, על המוסיקה האותנטית והמיוחדת, על טקס החינההמסורתי, המחמם והמשמח כל לב אנוש מכל עדה. נדבר גם על מרוקו, נופיה ואנשיה. כל מי שנולד או טייל בה, מוזמן לספר במילים ותמונות. כל מי שמתעתד לטייל, מוזמן לשאול. כאן המקום לפגוש אנשים, לשוחח על שורשי האהבה, כילידי דור שני ונכדים, להורים, לסבים וסבתות ילידי מרוקו.על ההורים שלנו שדרכם הציונית הביאה אותם לארץ ישראל-ארץ הקודש.בני כל העדות מוזמנים לרב שיח איתנו, לשמוע ולהישמע.וכמובן באהבה ובניחוחות ובחמימות האופיינית לתרבות מרוקו. בלמחבא ובסלאמא ובל-פרחא או בל-סחא....עלמה ושרונהה

אודות הפורום תרבות מרוקו

אהלן וסאהלן וברוך הבא ביקום, לפורום תרבות מרוקו. כאן המקום המאפשר לנו להתחבר לשורשים הנפלאים ולדבר עלההוואי המרוקאי המופלא והקסום.נדבר כאן על התרבות והמסורת העשירה והנפלאה של יהדות מרוקו, על בית אבא ואמא, על פולקלור מרוקאי, על מנהגים ואמונות, על "תרופות סבתא", נספר סיפורים ומעשיות ששמענו, נחליף מתכונים, על המוסיקה האותנטית והמיוחדת, על טקס החינההמסורתי, המחמם והמשמח כל לב אנוש מכל עדה. נדבר גם על מרוקו, נופיה ואנשיה. כל מי שנולד או טייל בה, מוזמן לספר במילים ותמונות. כל מי שמתעתד לטייל, מוזמן לשאול. כאן המקום לפגוש אנשים, לשוחח על שורשי האהבה, כילידי דור שני ונכדים, להורים, לסבים וסבתות ילידי מרוקו.על ההורים שלנו שדרכם הציונית הביאה אותם לארץ ישראל-ארץ הקודש.בני כל העדות מוזמנים לרב שיח איתנו, לשמוע ולהישמע.וכמובן באהבה ובניחוחות ובחמימות האופיינית לתרבות מרוקו. בלמחבא ובסלאמא ובל-פרחא או בל-סחא....עלמה ושרונהה
x
הודעה מהנהלת הפורום

ברוכים הבאים לפורום תרבות מרוקו

המשך >>

לצפיה ב-'צפרו'
צפרו
03/10/2007 | 11:20
42
83
לצפיה ב-'צפרו, היא ירושלים הקטנה של מרוקו.'
צפרו, היא ירושלים הקטנה של מרוקו.
<< ההודעה הנוכחית
29/09/2007 | 14:53
14
2201

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.

בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.

רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.

אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והיחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.

ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר  עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים.  


                                              צפרו, עיר השיטפונות.

הוואדי הנושא מי הבריכה  הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם שלתושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.

בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.

" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר  עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש" י – סוף שנת 1950 -  " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.

והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת.

ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרידים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמעקול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה.  כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.

ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושפכים העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון.

והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו  בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.

כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.

ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.

אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.

המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'צפרו העיר'
צפרו העיר
01/10/2007 | 16:59
3
93
עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.



היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.



אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים.



אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.



בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.



יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה  זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.



עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.



נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים.  הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לארח מכן.



בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.



לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.



ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.



הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.



מארץ מבוא השמש לח.ז הירשברג.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'אין לי מה להגיד'
אין לי מה להגיד
02/10/2007 | 08:56
43
רק תודה על המידע שאתה מביא לכן אלי.

וגם שאלה, האם תוכל להביא רשימות כגון אלה שהבאת על צפרו,
גם על ערים נוספות במקורו כגון פאס, קזבלנקה, ועוד...?
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'ספרו - העיר הקטנה.'
ספרו - העיר הקטנה.
03/10/2007 | 08:01
72

  חג שמח, סידי אליהו!
  נעים ונחמד לקרוא על עיר הולדתי "הקטנה" והקסומה. תודה לך לך אליהו יקיר הפורום. על כל פנים, לי כילד, הכל היה נראה לי גדול וענק. למעשה, אכן "אחות לנו קטנה" ומגדלים יש לה. כל אלה שביקרו בעיר אחרי שבגרו, תמהים עד כמה המללאח היה קטן, נראה להם, כי כאשר חיינו בתוכו, היה גדול . ממש כמו ירושלים של דויד המלך, שהיתה כה קטנה, אך כאשר קוראים אודותיה, נראת לנו כגדולה. למעשה מעולם "יהודי ספריווי" לא אמר: המקום צר לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות כירושלים, אשר היו בה רבבות בחגים, והרגישו שהם נמצאים בכרכי עולם. תמיד עמדנו בצילן של שתי הערים "מכנס ופאס" האחיות הגדולות והגאות.
זכרונות זכרונות, מה שעושים לנו כבני אדם, כאשר אנו מתבגרים ומבינים, מה שלא הבנו כאשר היינו קטנים. בהגזמה רבתי - אני יכול לומר, כי ביתי "הענק" בירושלים דהיום, היה יכול להכיל כחמש משפחות על טפם ועל "ספריוויותם" הצנועה. כגודל הצפיפות בה חיינו, כך גודל "הצניעות", לכן ראינו הכל כגדול, ולכן לא קטרנו כי המקום צר לנו, אפילו כאשר עלינו לארץ, וגרנו כ-12 נפשות בממוצע, בדירת 50 מ"ר ברוטו.
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'העיר צפרו'
העיר צפרו
04/10/2007 | 06:36
59
" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי,  הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם.  ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.

ושם אוכלים ארוחת הצהרים  בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.

יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע. והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.

ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה. וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.

כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ".

דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.

תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.

כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות.    

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'כחייל נאמן יקירתי'
כחייל נאמן יקירתי
02/10/2007 | 15:39
35

אעשה כמצוותך, אכן אני כותב כרגע על דרום מרוקו, את אשר כתבתי ב " קוסקוס ", אביא גם לכאן, רק שבדרך שזה לא יעלם, אגב, שוטטי לך בשירשורים באתר " קוסקוס " אודות הנושאים אני כותב, כגון

1 - שירת רבי דוד חסין ותולדות השירה בכלל

2 - מכנאס של דינה, והיסטורייה כללית

3 - גירוש ספרד

שלושת הנושאים הללו, מופיעים ברובריקה , מורשת מרוקו "

4 - על העיר פאס

5 - על קזבלנקה

שני הנושאים הללו, מופיעים ברובריקה האחרונה, חיפוש קרובים.

במידה ואחד הנושאים ימצא חן בענייך, אשמח להעתיקו. לאחרונה, השגתי בעמל רב, ובמחיר לא קטן, ספרו של ח. ז. הירשברג " מארץ צבוא השמש " שבו הוא מתאר את מסעו למרוקו בשנות החמישים המוקדמות, שממנו הבאתי את אשר כתבתי אודות העיר צפרו, ספר מרתק מאוד, והתמזל מזלי, והוא חתום על ידי המחבר, שהעניקו לילד שהגיע למצוות.

תודה לך.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלאס'
מסע בהרי האטלאס
02/10/2007 | 15:48
43



                            בהרי האטלס ובעמקי הדרום.



                        דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka



בראשית אייר יצאתי עם ז' ש' יליד צפת ותושב קאזה לסיור ארוך במללאח  שבהרי האטלס ובעמקי הנגב המרוקני. הסיור תוכנן עוד בהיותי בישראל, ותיכף עם בואי לקאזה עשה ש' את הסידורים האחרונים. כדי שנוכל להפיק את התועלת המרבית מן המסע. ש' , שהוא אספן של תכשיטים ותלבושות יהודיים עממיים בצפון אפריקה, התכוון להשלים את האוסף האתנוגראפי שלו, לצלם ולהסריט תמונות מהווי היהודי באזורים הנידחים, שבהם הן הולכות ונעלמות.



ואני נתכוונתי לראות את יהודי האטלס, תושבי ההרים הגבוהים, ואת אלה השוכנים בעמקים הנמשכים בין ההרים, ויורדים דרומה, מושכים מים רבים עד קצה המדבר הסהרה ויוצרים תנאי חיים נוחים בשביל בני אדם המגדלים תבואות, עצי פרי ובהמה רבה.



לפי התוכנית ביקשנו לעלות לפסגות הגבוהות, לסטות מן הכבישים הראשיים ולנטות ליישובים השוכנים בצדי הדרכים, ולהגיע לפינות המרוחקות ביותר בדרום המיושב. לשם כך אסף ש' נתונים שונים על המללאח שהיו בידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והג'וינט.



הרבה קראתי ספרי מסע שנתחברו לפני מאה שנה על אותם יהודים אגדיים, בעלי קומה וצורה נאה, החיים כאן בחופש יחסי בחסותם של שבטי הברברים, שאינם סרים למרותו של הסולטאן היושב בשפלה, שלטונו אינו מגיע עד לשטחים הללו, הנקראים " בלאד אל-סיבא " – הארץ החופשית-. לדבריהם נוצרה כאן מעין סימביוזה – שותפות חיים – בין היהודים ובין הברברים.



אלה האחרונים אינם יודעים שום מלאכה ואינם עוסקים במסחר, והם זקוקים ליהודים, הדואגים לסיפוק כל צרכי החיים הפרימיטיביים. לעומת זאת מתייחסים ראשי השבטים הברברים כלפי היהודים ביתר סובלנותץ מעושי דברו של הסולטאן ב " בלאד אל-מח'זאן "- ארץ האוצר – של הסולטאן. השליטים ב " בלאד אל-סיבא " אינם מכבידים את עול המסים ומגינים על חייהם ועל רכושם של היהודים.



הנוסעים מזכירים עוד, כי שמעו בין יהודי האטלס מסורות שונות על קדמות התיישבותם כאן, וכי הם לא הכו בגלות בבל. יש סוברים, כי היהודים הללו מוצאם ממתייהדים ברברים. בדו"חות ובספרים מן המאה שלנו ( ה 20 ) מצאתי גם רמזים ונתונים מספריים על יהודים העוסקים בחקלאות באזור זה.



ואודה, כי רוחי הייתה קצרה לקראת הסיור, ובלילה האחרון לפני המסע כמעט שלא ישנתי מרוב התרגשות.



עשינו את מאתיים וארבעים הקילומטרים שבין קאזה למראכש במשך שעתיים ורבע. לאחר מנוחה של עשר דקות אנו ממשיכים לשרך דרכינו, בעיר הערבית, וליד בתי מלון מפוארים, שנועדו לעשירים ולתיירים מחוץ לארץ, והיינו מחפשים את הכביש לוורזאזאת. גם השוטרים הצבאיים, הניצבים כאן בכל פינה חדשים הם בארץ ואינם מכירים את הדרך.



הכביש ממראכש דרומה הוא טוב, אבל לא משובח. אנו חוצים שורה של ואדיות כמעט יבשים, על פני גשרים איריים, ומתחילים לטפס בהרים. הכביש נעשה צר, פתלתול, המפנים חדים הם, ויש להפחית את המהירות עד חמישים קמ"ש.



הסביבה שוממה, ההרים ערומים, בלי עצים או שיחים. הגיאיות עמוקים, כמעט קניונים, תכלת הרקיע, שחור הסלעים, מרבד הירק בעמקים, הסרט הכהה של הנחל בתחתית הוואדי, מצטרפים למראות מלאים הוד פראי של ניגודים חריפים. אנו עוברים ליד פסגת תיזי – ן – תישבה, נתכסינו בעננים, ורק לובן השלג בשיפולים מאיר בתוך הקדרות  הכללית.



חצינו את המעלה שליד תישכה והתחלנו יורדים בשיפוע הגמלון הדרומי. באופק נראות שתי דמויות שחורות של הולכי רגל, וכבר מרחוק מכירים במלבושם, בג'לבה השחורה ובשאשייה הקטנה, שלפנינו יהודים. אלה מצביעים על אגויים – agouyim  - כמללאח הקרוב ביותר השוכן ממש ליד הכביש.

אלי פילו



            

                      



תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס'
מסע בהרי האטלס
03/10/2007 | 10:06
6
43
המללאח באגויים.



לאחר עשר דקות הננו באגויים, כפר ברברי עני מרוחק 130 קילומטר ממראכש, שהכביש חוצה אותו לשניים, חלק עליון וחלק תחתון. שעת צהרים, אנו נתקלים מיד בשניים- שלושה יהודים העומדים ליד הח'אן הקטן ו " חנות " המכולת. מבנה גופם רזה, פנים צנומים, זקנקן שחור, עיניים שחורות, עטופים ב " סלהם " רחב הכנפיים השחור, שמתחתיו נראית הדרעייה הלבנה, הארוכה, הם עושים רושם של נזירים ספרדיים.



אבל אלה הם רוכלים, העוסקים במסחרם. והנה בא נער יהודי כבן חמש-עשרה עם פרוות כבש על שכמו, שכנראה קנה אותה כעת. באותו רגע ממש הגיעו הנה גם שלוש נשים יהודיות, שתיים חוזרות מהמרעה עם פרתן והשלישית סוחבת על שכמה כד מים ששאבה מן המעין.



דמויותיהן תמירות, פנים עדינים, מבט חופשי, עור פניהן לבן, אבל בריא. על ידיהן עגילי כסף ועל צוואריהן סהרוני כסף כבדים וענקים של אבני חן צבעוניות. הראש מכוסה במטפחת, ששוליה יורדים על הכתף. הן נענו תיכף לבקשתנו לצלמן, ולא ביקשו לסור הביתה, כדי להתפרכס ולהתקשט. וכך צולמו בלי כחל וסרק, ורק בתכשיטיהן, שאינן מניחות אותם אף לרגע.



אנו מוזמנים לבקר במללאח, השוכן במעלה הגבעה. אף בלי הזמנה היינו פונים שמה. לראשונה נכנסים לחצרו של הצורף. משמאל כוך קטן, שבו בית המלאכה : כור קטן, מפוח יד זעיר וכמה כלי עבודה פשוטים ביותר. אני מציץ לחדר המגורים. גם כאן כמעט שאין שום רהיטים. שני מזרונים פרושים על הרצפה , שולחן קטן והרבה זוהמה ולכלוך. גם בחצר נערמת אשפה. אשת הצורף היא בתו של ה " רב ", שהוא השוחט והמלמד בעדתו, המונה כמאה נפש. היא מוליכה אותנו אל ה "צלא ", ששם נמצא עתה אביה, רבי יעיש אבו-שקילא, בקצהו העליון של הכפר.



נכנסים לחצר של ה " צלא ", הפתח הראשון מוביל לבית הכנסת, חדר קטן שניים על שלושה מטרים, ובו רק אשנב קטן. אני נכנס ומבחין באפלה את פני הילדים, דמותו של המורה הישיש ופתקה קטנה שעל הקיר ועליה בדפוס " אהלי יוסף הצדיק " ולמטה בדיו שמות המשגיחים המקומיים על התלמוד תורה, מכלוף ביטון ודויד ביטון. אכן, עד כאן הגיעו חסידי ליובאוויץ, שקיבלו על עצמם את התפקיד לדאוג לחינוך הילדים . הרבי מליובאוויץ יושב בארצות הברית ואוסף תרומות בשביל ייסוד תלמוד תורה והחזקתם במרוקו, חלק מן התקציב בא מהג'וינט.



לאחר מכן נוכחתי לדעת, כי שליחי הליובאוויצ'ים חודרים למללאח הנידחים ביותר ומאמצים שם את ידיהם של הרבנים והשוחטים לטפל בהוראת הילדים. כאן מצאתי כעשרה בנים בגיל מחמש עד שתים-עשרה יושבים על הרצפה ולומדים פרשת השבוע.



ליד פתח ה " צלא " עוד כניסה המוליכה לחדר מגורים גדול. אמנם, קשה לכנות את החלל בשם חדר, ויותר ראוי לקרוא לו מערה, אלא שהגג המקרה אותו והנשען על עמודי עץ שבאמצע החלל אינו מרשה זאת. אין בו אף חלון אחד, והאור חודר רק דרך הפתח. נכנסתי פנימה, השטח גדול ומחדר זה נכנסים לכוכים צדדיים, המשמשים להחסנה וגם ללינה. אף כאן לא מצאתי שום רהוט, רק מחצלאות ושמיכות. בקצה ה " אולם " ישבה אישה וטחנה תירס בירחיים של יד.



בינתיים נתכנסו עוד כמה נשים ושניים או שלושה זקנים, הצעירים כולם עובדים בשעה זו, יש בורסים, סנדלרים, תגרים ורוכלים, המסובבים את הכפרים שבסביבה. לאחדים מיהודי אגויים יש גם חלקות אדמה זעירות, שבהן הם מגדלים קצת ירקות, האדמה סלעית ולא פורייה. לאמידים יש פרות לעניים כבשים, בכל אלה מטפלות הנשים

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'הקפצת הנושא'
הקפצת הנושא
03/10/2007 | 10:07
11
לצפיה ב-'מסע בהר האטלס המשך'
מסע בהר האטלס המשך
04/10/2007 | 18:48
4
15

                           וארזאזאת והמללאח שסביבתה.

הייתה שעה שתיים לאחר הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לווארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת גלאווי, שראשה תאמי אל גלאווי פאשא, כיהן עד יום מותו כפאשא של מראכש.

לפנים משל הקאדי – המנהיג – ממשפחת אל גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על פני האטלס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו " קצור " ו " קצבות ", שבהן ישב נציבו, בן משפחתו של הקאיד.

אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאיד, שהיה כעין נסיך בלתי תלוי, היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו, אף על פי שלכאורה הכירו הקאדים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.

חשיבותה של העיירה החדשה, שמשמשת מרכז מנהלי של השלטונות הצרפתיים בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל הם גרים במללאח תאורירת, הרחוק כשני קילומטרים מווארזאזאת.

הנחנו את חפצינו ב " מקלט בנתיב ", מלון ממשלתי קטן של מסילות הברזל – התחנה הסופית שלהן במראכש במרחק 200 ק"מ -, המצויד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במללאח.

עברנו ליד ה " קצבה " של תאורירת, מקום מושבו של הח'ליפה הגלאווי,  שבצדה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חמר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם  של מבצרים וארמונות, טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגרניט  ולאחר מכן פיצחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הקבים בחומות החמר.      

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס'
מסע בהרי האטלס
04/10/2007 | 18:58
3
17
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס'
מסע בהרי האטלס
05/10/2007 | 13:26
2
10
וארזאזאת המשך...





כשמתפורר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן. חצינו ואדי ופנינו למללאח, לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כמאה וחמישים שנה. המללאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואיתו יצאנו את " המערה " הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני גוויל קטנות. ליד הקברים פזורים פכי חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה, מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר.



לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת דקלים השייכת ליהודים. אגב כל סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים – דקל תמרים שווה שלושת אלפים פרנק – ומתכונן לעלות לארץ ישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בתאורירית יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים שמסרו לי באזור זה, מדויקים הם, מאחר שנערכו בזמן האחרון מפקדים, בקשר לעלייה לישראל ולעזרת הג'וינט.



מתאורירת פנינו למללאח תלמשלא, השוכן בריחוק חמישה ק"מ. תלמשלא גדולה משכנתה ויש בה כמאתיים נפש. כאן מצאנו " רב ראשי ", זקן, רבי משה בן שמול, לבוש בגדי שרד כרבני הערים הגדולות, כי אמנם כבר היה בעולם הגדול וחזר לעת זקנתו לכפר מולדתו.



שני מללאח אלה שוכנים בדד מחוץ לכפרים המוסלמים, והם מוקפים חומות חזקות. היה כבר ערב כשחזרנו לווארזאזאת, ובבוקר השכם יצאנו לתאזאנאחת הרחוקה 90 ק"מ והשוכנת בצומת דרכים בין ארץ הגלאווי המקורית ובין ואדי דרע לואדי סוס. לפנים נודעה לה חשיבות רבה בחילופי הסחורות בין ערי החוף לפנים הארץ.



כביש אספלט חדש, צר וטוב, מסתעף מן הכביש הראשי אל וארזאזאת ומוליך אך תאזאנאחת, דרך רמה מדברית, כשמימין נמשכים הרים מכוסים שלגי עד, שבהם נמצאים מכרות מנגאן חשובים. אף מכונית אחת לא פגשנו בדרך זו ואלא יותר ממניין אנשים. רק במקום אחד ראיתי חלקת אדמה מעובדת, אבל לא בתים.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס'
מסע בהרי האטלס
06/10/2007 | 10:47
1
7

לא קל היה למצוא את המללאח המסתתר בעמק, אמנם קיבלנו הדרכה מפורטת עם סימנים מפי יהודי רוכב אופניים , שפגשנוהו במרחק לא רב מתאזאנאחת. לפניו, לו מוסתר, מונח היה רכושו, ארגז פח עם תכשיטים. הדרכתו לא הועילה. הסתובבנו בשבילים ולא ידענו אנה לפנות. למזלנו החליט הצורף לחזור לכפרו, מתוך תקווה למכור לנו משהו, והשיגנו כשאנו תוהים ושואלים את הברברים מן הכפר השכן.

בתאזאנאחת יושבות ארבעים ושתים משפחות יהודיות, כ – 300 נפש. יש בתים בעלי שתי קומות. הדירות שאליהן נכנסנו מרווחות, מסדרונות, חדרים גדולים, יש חלונות, גם רהיטים, כיסאות, שולחנות, מיטות. ניכר, שמצבם טוב מאשר במללאח שראינו אתמול. יש חלקות אדמה, עצי תאנים, כרמי גפן. גם כאן עוסקים בכל המקצועות היהודיים, חייטות, תופרות, צורפות, אבל אין ביניהם אף לא נגר אחד. המורה התלמוד תורה הוא השוחט והוא גם הסנדלר.

השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה, או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה.

( בעניין זה ישנו פרק מאוד חשוב אותו כתב חיים מלכא בספרו " הסלקציה " ובו מסופר על התלאות שעברו על כפרים שנקרעו, תרתי משמע, לשניים, כאשר הזקנים והחולים הופקרו על ידי ממשלת ישראל, בטוענת שווא, " צורך השעה " – תלוי למי הצורך הזה מכוון )

הם לא הסכימו להיבדק ולהיפסל על ידי צוות המיון. – כמה אני מעריץ את חוכמתם ועוז לבם -. הלכנו לבקר ב " צלא ". באמת יש שני בתי כנסת, שניהם בעליית קיר אחת. בבניין הישן נבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית שני. החדרים גדולים עם חלונות.  

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס..........'
מסע בהרי האטלס..........
07/10/2007 | 19:19
25
המשך מסע בהרי האטלס.

על הקיר של ה " צלא " הישן ראיתי ציור של לולב, אתרוג, שופר. התפלאתי למצוא כאן את הסמלים העתיקים שלנו. איש לא ידע להסביר לי, אם זו מסורת קדומה או חידוש. " לזכרו של משה אצאראף ", היא הכתובת המתנוססת מעל לציור. גם ארון הקודש הישן מקושט פיתוחי עץ נאים, צבועים בסגנון ברברי.



שאלתי לתנאי הביטחון, תמהתי, כיצד יוצא יהודי יחידי לדרכים בסביבה שוממה ומבודדת זו, המרוחקת מעורקי התנועה. התשובה הפתיעה, עד כמה שזכור להם, לא קרא כאן שום מעשה שוד, וגם לא שמעו על מקרה כזה בכל האזור. תשובה דומה שמעתי גם במקומות אחרים. ואמנם, לאחר חקירה ממושכת בכל הסביבה העליתי, כי האנשים זוכרים מקרה רצח פלילי אחד, שאירע בימיהם.



הייתה לי הזדמנות להכיר גם את תושבי תאמסינאת, מללאח קטן, חמישה קילומטרים מערבה לווארזאזאת, שיש בו שלוש עשרה משפחות, תשעים וחמש נפשות. פגשתי אותם ביום השוק, בשיחה עימהם הורגשה התעוררות רבה לעלייה, והם חיכו בכיליון עיניים לבוא הצוות המיון.





                                    בעמק הדרע.



בצהרי היום יצאנו לעמק הדרע, שראשיתו בסביבת ווארזאזאת, במטרה להגיע לעת ערב אל זאגורה, הרחוקה 180 קילומטר. התחלנו בדרך טרשית ועפר קשה, העוברת בתוך ערבה שדופה, כמעט מדברית. נסענו בכיוון דרומי- מזרחי וממולנו ראינו את הרי סגרו.



מרחוק התבלט ג'בל כיסאן, הבנוי שכבות שכבות בעלות  צבעים שונים. נקודת יישוב ראשונה בעלת חשיבות היא אגדז.  כאן גרות עוד משפחות יהודיות אחדות, פליטת המללאח אל סלים הקרוב, שנעזב כמעט כולו. כאן נמצא גם אחד ממחסני האספקה של דויד אל-קאיים, יבואן וסיטונאי יהודי מן הגדולים במראכש, המשווק את סחורתו בכל העמק. גם הזבנים והפקידים הם יהודים, שנשלחו הנה ממראכש.



הלכנו לבקר את אל-סלים. במקום נותרו רק ארבעה משפחות עניות מרודות, עיוורים וזקנים חסרי ישע עם נשיהם וילדיהם בגוועים ברעב. בבית הקברות הקרוב ראיתי כמה מצבות אבן קטנות המונחות על הקברים. בהפכי אותן מצאתי לפעמים על צדן התחתון חרות שם הנקבר ותאריך. המנהג לחרות כתובת על המצבה הונהג כאן רק בדור האחרון, כי לפני כן המוסלמים לא הרשו לעשות זאת, וגם כעת מניחים את האבן עם הכתובות למטה, כדי שלא להקניטם.



באגדז הורגש בפעם הראשונה באופן מעשי כי הננו בשטח ממשל צבאי, בכיכר הגדולה רשם מח'זני את מספר המכוניות. שלטים גדולים הזהירו את הנוסעים, כי בהינתן צו עצירה על ידי המושל אסור למכוניות לעבור מזרחה – דרומה, בשלטים אחרים הייתה אזהרה מפני השיטפונות. וגם במקרה זה אסר המושל על התנועה בעמק, בגלל סכנת נפשות שבחציית הוואדיות הקטנים.  

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך....'
מסע בהרי האטלס המשך....
17/10/2007 | 19:04
27
למחרת יצאנו מזאגורה בעוד חושך. לאחר שעשינו כשלושים קילומטר באפילה, האיר השחר והדליק את " הקצור ", שנראו כעמודי אש על השמים הכחולים כהים. השמש יצאה מאחרי הדרע, קרניה השתברו בשתי קשתות ברקיע והזהיבו את ראשי הדקלים ואת ההרים. היה זה מראה שנטל את הנשימה, תכלת שמים טהורים, פס ירק כמעט כחול כהה של הנאות, וממול ה " קצור " מחמר אדום, שכאילו בערו באש מתלקחת מבפנים.

בדרך עברנו על פני אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות. כולם פונים אל אגדז, שם היום " השוק החמישי ". בין הבאים היו גם יהודים, שלא התערבו עם הגויים. באגדז נפגשנו עם מכרינו שהדריכונו לפני שלושה ימים. אמנם, כעת כולם טרודים היו, אבל בכל זאת טיפלו בנו וקיימו מצוות הכנסת אורחים. כעבור שעה היינו שוב בזזארזאזאת . בזה נסתיים החלק הראשון של סיורי, באטלס הגבוה המרכזי ובעמק הדרע.


                                 עם יהודי דאדס.

עם צהרי יום ( ו' באייר ) יצאנו מווארזאזאת מזרחה – צפונה אל עמק הדאדס, בכוונה להגיע לעת ערב אל " מקלט הנתיב " שבתינגיר. על הגבעות מימין ומשמאל עומדים הרבאט, מגדלי השמירה, שהוקמו לפני מאות שנים להגן על היישובים ועל האורחות הנעות בדרכים. בעמק משמאל שלשלת האטלס הגבוה, מימין הרי סגרו. כעבור שעה הגענו לסכורה, חבל נאות דקלים.

מרחוק כבר הממנו ריח הוורדים , שמגדלים אותם כאן. עלי הפרחים פרושים על מחצלאות לייבוש. כל עובר מתבשם מריחם המשכר. מהם מייצרים את מי הוורד המשובחים שבמרוקו. הננו במרכז המנהלי של השלטונות, כאן גם החנויות. יוסף בטיטו, אחד מבעלי החנויות, מציע את עזרתו והדרכתו בביקור במללאח. ה " קצור " קצת מרוחקים מהמרכז ומגיעים אליהם בשביל עפר. יש שבע נאות השוכנות זו על יד זו, סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל. בכולם גרים יהודים ליד שכניהם הברברים, כחמש מאות נפש.

אנו נכנסים לבית של בטיטו, הבנוי כ " קצר " רגיל. הפתח צר ונמוך. בקומות התחתונות אין חלונות מבחוץ. האור והאוויר חודרים רק דרך החצר הפנימית. בחדרים שבקומות אלה משתמשים לדירים, אורוות, מחסנים. עולים במדרגות חשוכות עד לקומה השלישית. כאן יש כבר חלונות.

כל משפחתו, על בניו הנשואים, גרה כאן ובעליית הגג. באחת הפינות של הגזוזטרה הפנימית, הסובבת את כל החדרים יושבת אחת מכלותיו, אישה צעירה , כבת שמונה עשרה, כמעט עיוורת, ומטפלת ביונק. מקרה של גרענת. אני מסתכל, כיצד היא מנסה לתפור משהו בבגד שהגיש לה תינוקה הגדול, העומד לידה, ואינה מצליחה להשחיל את החוט במחט. מביאים לה תרנגולת שחוטה למרוט, זאת עושה היא בקלות.  

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'פחאל די קאלת שרוננה'
פחאל די קאלת שרוננה
03/10/2007 | 11:34
1
33
ניסיון הקפצה, הופ הופ תררללה גדלתי בשירשור, או האד אלנושא, חבית איקון עייש , באס איקראו אנאס אלעזיזין די האד אלפורום

תעיידו פרחאנין אה כ'אוני

לייהו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'אללה יטווול עמרק רבי אלי'
אללה יטווול עמרק רבי אלי
03/10/2007 | 11:39
13
אתה תלמיד טוב אנא פרחאנה ביק בזאף בזאף
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך........'
מסע בהרי האטלס המשך........
08/10/2007 | 19:05
2
16
מסע בהרי האטלס המשך.

ראשית תודה לשנתי, על הפירוש לשם ווארזאזאת, והלא כבר נאמר, מכל מלמדיי, השכלתי.



עזבנו את אגדז ופנינו מזרחה, מכאן הדרך מתחברת אל העמק ועוקבת אותו בעקשנות. הנוף נשתנה עד מהרה. נסענו בשדרת עצי תמרים, כשלשמאלנו זורם לאט הדרע. העמק המכוסה צמחיה רעננה של תבואות, עצי פרי ודקלים, רק קילומטרים ספורים למללאח תאמנוגאלת, השוכן בגדה השמאלית של הדרע, מול אגדז.



התעכבנו בגדה הימנית ושלחנו ברבר אחד אל הכפר להביא פרדות או חמורים, כדי לעבור את הנהר. התחיל גשם מטפטף. האיש חצה את המים, שלא הגיען עד ברכיו, ונעלם בין הבתים. כעבור רבע שעה חזר אליה עם חמור חזק וגרמי. התיישבו עליו שנינו, ש' ואנוכי, והתחלנו לעבור, כשהגוי מוליך את החמור. הגשם גבר בינתיים והמים בנהר גאו מרגע לרגע. עברנו בשלום, אבל המעבר ארך הרבה, כי הבהמה הפקחית שירכה דרכה וחיפשה את המקומות הרדודים.



עלינו על הגדה ופנינו אל המללאח שבקצה המזרחי של הכפר, ששימש לפנים בירת אזור ברברי חופשי. הרגליים התחלקו וטבעו בבוץ, שנוצר בין רגע. עד שהגענו לשכונת היהודים, נרטבנו בגשם העז עד עור הבשר. כאן הובילו אותנו לבית של המורה בתלמוד תורה " אהלי יוסף ויצחק ", שקיבלנו בלבביות לא מעושה. מאיר תימצטיץ, אדם כבן ארבעים ער ומשכיל, סיפר על היישוב : יש כאן כמאתיים ועשרה יהודים , גברים, נשים וטף. המקום קדום הוא, והם יושבים לבטח. הבתים שלהם, ולרבים יש גינות ירק ועתי פרי, תפוחים, תאנים, רימונים, גפנים. מאיר מקבל בעד ההוראה בתלמוד תורה שבעת אלפים פראנק לחודש ( שלושים וחמש לירות ישראליות ). בהיתול דק הטעים, שהנה נעשה לפתע חסיד ליובאוויצי, דבר שלא חלמו עליו אבותיו. גם לו עצמו משונה גלגול זה. יהודי בוואדי דרע, שאבות אבותיו היו פונים לפני אלף שנה בשאלות אל גאוני בבל, הפך פתאום עורו ונעשה חסידו של רבי מרוסיה היושב באמריקה.

( בהקשר זה ראוי לפי עניות דעתי לקרוא את ספרו של יעקב לופו " ש"ס דליטא ", רואים את ראשיתה של ההשתלטות יהדות מזרח אירופה על יהדות מרוקו ונישולה מכל זכר או מנהג קדום שלה )

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'השירשור הזה שמור בטאגליינס'
השירשור הזה שמור בטאגליינס
08/10/2007 | 19:56
1
8
כל הכבוד על העקביות וההתמדה בהבאת המידע
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'תודה ויש עוד הרבה ........'
תודה ויש עוד הרבה ........
08/10/2007 | 20:51
5

פרקים בדרך.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס'
מסע בהרי האטלס
09/10/2007 | 21:17
12

שלא ביוזמתנו עברה השיחה לעניין העלייה לארץ ישראל. מאיר התחיל שופך את מר שיחו על מצבם הקשה של תושבי המקום. מתוך תקווה לעלייה לישראל מכרו רבים את בתיהם ואת חלקות האדמה שלהם לשכנים והתחייבו למסרם במועד מסוים. בינתיים נתחדשה הגזירה של " הסלקציה " ( הביטוי הינו במקור, וגם הגרשיים ) וצוות המיון פסל רבים מן המועמדים. הנה הוא עצמו מטופל במשפחה, ילדים, הורים, יחד שמונה נפשות, כלומר, המאכסימום של תלויים במפרנס אחד. ועליו לדאוג גם לרבנית הזקנה, אלמנתו של הרב המכובד בעיני כל, ולקרובתה הגרה אתה, על מי ישאירו אותן בתאמנוגאלת ולאן תפנינה, כשהמפרנסים יעלו עם בני משפחותיהם הקרובים ביותר ?

באמת כל תושבי המקום קרובים אלה ולאלה, ולכל משפחה יש בעיות " פסולים " משלה. הקשיים שנותרו מעכבים את עלייתם, אבל כאן אי אפשר להישאר, כי הבעלים החדשים דוחקים בכוח שטרי המכירה החתומים.

הגשם הוסיף לרדת, ומאיר הפציר בנו שנישאר ללון בביתו. דחינו את הצעתו, וכשנתבהרו קצת השמים החלטנו להמשיך לזאגורה. המעבר דרך הדרע היה קשה. החמור חש בסכנה ולא רצה להיכנס לנהר, שאמנם נתוספו בו מים רבים, אבל זרם בנחת בהשתפכו עתה לרוחב. כדי להקל על התנועות, הוחלט שנעבור אחד אחד, ומאיר נכנס ראשון למים והתחיל גורר את הבהמה, בעוד יהודי שני מחמר ומדרבן אותה מאחוריה.

נהירים להם לאנשי המקום כל המעברות הרדודים של הדרע, ובכל זאת הרשו לחמור לנהוג לפי חושיו, והוא בחר לו דרך עקלקלה, שבה הגיעו המים עד לשוקיו של מאיר. הודינו למאיר מקרב לב על עזרתו, אבל הוא דחה את דברי התודה בפשטות ידידותית, וביקש רק את כתובתי בירושלים. נפרדנו בברכה להתראות בקרוב בארץ ישראל.

כשחזרנו למכונית רטובים מן הגשם ומן המעבר בנהר, עדיין לא העריב היום. הייתה עוד לפנינו דרך של כמאה קילומטר בנתיב עפר שנמשך לאורך הנהר, במרחק לא רב ממנו. חצינו בשלום כמה ואדיות צדדיים, שנתמלאו מי גשם גועשים, גם בדרך עצמה עמדו מים, והמכונית " נהנתה " מדי פעם בפעם מן המקלחת שהעלתה בעצמה.    

ליד אחד הכפרים שוב חצינו נחל איתן, והמים בו הגיעו עד מעל לצמיגי הגלגלים. הגענו כמעט לגדה השנית התלולה, והנה נעמדה המכונית והמנוע פסק מלפעול. לחינם טרח ש' והוסיף בנזין, העגלה לא זזה. לאושרנו נמצאו בקרבת המקום ברברים אחדים, שחשו לעזרתנו ודחפו את המכונית. זו התאוששה והוסיפה לפעול כהלכה.

ולאחר זמן מה, שוב מכשול. המים פלסו להם דרך בנתיב העפר וכיסו אותו עד גובה חצי מטר. מכונית קלה נעצרה לפני הנחל, כי בעליה, כושי בהיר עור, פקיד צרפתי, כפי שנתברר אחרי כן, שמקום עבודתו בקרבת זאגורה, ירא לעבור אותו בגלל משפחתו, אשתו הבנה, שני הילדים והמטפלת, שהיו אתו. ואמנם, מכונית משא כבדה עמדה שקועה בתוך המים, והנהג עם עוזרו ניסו לחינם להיחלץ מן המצר. אך ש' דרך עוזו, ולאט לאט עברנו בצדי הדרך.  

אלי יפלו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס'
מסע בהרי האטלס
11/10/2007 | 18:27
8
מסע בהרי האטלס המשך.

הגענו לזאגורה בחשכת הלילה, רועדים מצינה ועייפים. נכנסנו ל " מקלט בנתיב " הפעם מייסודה של חברת תיירות הממשלתית. מנהל המלון ואשתו, צרפתים מאלזאסיה, ידעו כבר על השיטפונות באזור, כי קיבלו הודעה מהמושל הצבאי לעמוד הכם כשיהיה צורך להגיש עזרה לנפגעים בדרכים. בשעה מאוחרת יותר בא גם הפקיד הכושי עם משפחתו.



הוא חיכה בסבלנות עש ששקעו המים, ועבר בשלום, אבל לא יכול היה להמשיך ישר לביתו ונאלץ להתעכב כאן. הגיעו עוד נפגעים, שסיפרו על הרפתקאותיהם, והמלון הפך באמת למקלט.





                                          זאגורה וסביבתה.





בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם " קצור " גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות.



המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם " צלא " יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק ". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר.



ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שארה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.



בקרבת אמזרו שוכן " קהל אלמנצוריה ", מללאח קטן שיש בו ארבע-עשרה משפחות, שהן שבעים וחמש נפש. ניסינו להגיע אליהם, אבל המכונית שקעה בחול שהביאה הסופה, והיינו נאלצים לוותר על הביקור. אך לאנשי מנצוריה נודע על בואנו, והתפשטה ביניהם השמועה, שנתכוונו לרשום אותם לעלייה, וכדי שלא להחמיץ את השעה, הכינו רשימת משפחות מפורטת, בציון הגיל, והביאו אותה למחרת היום לשוק.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך'
מסע בהרי האטלס המשך
12/10/2007 | 10:06
15


                     מסע בהרי האטלס המשך....



משם פנינו לאל- ערומיאת, השוכנת צפונה לזאגורה. גם כאן קיבלתי רשימת הנפשות, שבעים וארבע במספר, ה "צלא " הקטן בנוי בסגנון כפרי יפה, הבימה נמצאת בין ארבעה עמודים , שעליהם מקורה התקרה. אין כאן חלונות, רק ארובה ברור כי גם הם שייכים ל " חסידי ליובאוויץ ". עם זאת, על אחד הקירות מתנוססת כרזה גדולה " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. קרן קיימת לישראל ".



הילדים בתלמוד תורה נחמדים, אבל כמעט לא היה אפשר להסתכל בפניהם, מחמת הזבובים שעטו עליהם. אנשי ערומיאת היו להם דקלי תמרים, ומכרום כבר לברברים.



אותו יום ביקרנו עוד שני מללאח במרחק חמישים קילומטר צפונה לזאגורה, רבאט תינזולין, כפר השוכן ליד הכביש ובו מאה ועשרים והודים וקצבת אל-מח'זן השכנה שיש בה מאה נפש. זו חבויה מן הדרך בחורשה ליד הנהר, כאן הכרתי את מימון אבטאן, טיפוס של יהודי בעל גוף העשיר הכפרי, בעל שדות וכרמים וכנראה גם מלווה בריבית, כפי שהבינונו מן הרמזים, זו הפעם היחידה שיהודי ביקש ממני תעודת אישור, כי אמנם מארץ ישראל אני.



רבים שאלו לכתובתי ושמחו לקבל כרטיס ביקור, מזכרת מאת איש ירושלים ( ודאי גם בכוונה שיוכלו לפנות אלי בעת הצורך ), אבל שום יהודי לא ביקש שאזהה את עצמי, לעומת זאת לא רצה מימון אבטאן להשיב על שאלתי, מה פרנסתו ומעשיו. אבטאן הוא ראש שתי העדות השכנות ורודה באחיו כמנהג ה " שייכים ". אף כי ניכר הוא שאיננו מרוצה ביותר מן הביקור, הזמיננו לביתו, בעל שתי קומות, העושה רושם של אמידות, וכיבדנו כאורחיו. אחרי כן נתרכך קצת ואף הסכים להצטלם, עם בניו, אבל לא עם בנותיו. אחד מבניו סומא הוא בעינו האחת, תוצאה של טיפול ביתי בגרענת. הוא הראה  לש' תכשיטים יפים ויקרים אבל דרש מחירים מופרזים.



שמעתי מהשליחים שלנו, כי בהרבה מללאחים כפריים ה " שייכים " היהודיים העשירים מנעו, מי במתק שפתיים ומי בהסתה, את בני עדתם מלעלות לארץ ישראל, מפחד שמא יישארו לבדם בכפר.



גם הפעם ירד גשם, אבל הוא לא מנענו מלבקר את ה " מערה ", שדה הקברות שבו טמונים כמה צדיקים.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס'
מסע בהרי האטלס
13/10/2007 | 13:58
6
מסע בהרי האטלס.....



למחרת בבוקר יצאנו לראות את השוק השבועי, המתקיים בחאן החדש הגדול.  היו כאן יהודי אמזרו וערומיאת ומנצוריה, אבל רוב הרוכלים והרוכלות, במיוחד בתכשיטי כסף, היו כאן מה"חראטין. ניכר היה שהשוק חלש, רבים נמנעו מלבוא, כנראה בגלל הגשמים והסופות, ואלה שבאו ארזו כבר כעבור שעה את חפציהם ומיהרו להקדים לחזור לבתיהם, קודם שישתנה מזג האוויר אחר הצהרים. בכל זאת בייתה לה השהות להסתכל בטיפוסים של הברברים וה'חראטין, כחולי עור, הנקראים כאן גם ה " דרעאווי ".



הרבה סיפורים ואגדות נרקמו על תושבי עמק פורה זה של הדרע, שבו נמשכם ה " קצור " וחורשות הדקלים ליד גדות הנהר לאורך מאה וחמישים קילומטר. התושבים המוסלמים מיעוטם בני חורין, ערבים או ברברים טהורי גזע, ורובם בני תערובת של כושים, עבדים ושפחות, שהובאו מסודאן, ואנשים חופשיים.



בני תערובת אלו נקראים  " חראטין ", והם מצטיינים בצבע בעל גוון כחול כהה, השונה מצבע הכושים החום כהה. גם שפתותיהם וכפות ידיהם כחולות.גם הסדינים, שהם מתעטפים בהם ורק מרכסים אותם בפריפות כסף, כחולים כהים, ולכן נקראים הם בפי הזרים האנשים הכחולים. הם נחשבים לנחותי דרגה מן ה " אחראר " בני החורין, ומהווים מעין מעמד מיוחד של עבדים למחצה. ה " חראטין " אנשים נוחים ונכנעים. בדרך מברכים הם כל עובר אורח במכונית, בהרימם אל יד ימינם ובהראותם את " החמסה ", חמש אצבעות, סימן של מזל. שאלתי גם אנשים שפגשתי ומהם שמעתי הסברים נוספים

יש דעה , כי ה "חראתין הם מצאצאי החבשים הנוצרים, שבאו הנה לפני הכיבוש הערבי, ומצאו כאן קהילה יהודית ותיקה, שאיתה חיו בראשונה בשלום. לפי מסורת אחרת באו הנה היהודים לאחר ה " חראתין ", וחילקו ביניהם את העמק, שנקרא לפנים, עמק הזיתים, במידה , זרוע בזרוע, ולכן נקרא בוא ואדי דרע, עמק הזרוע.



אין להתפלא כי האגדה על ניצחונותיו של יואב, שרדף את הפלשתים עד מרוקו, נדדה והגיעה עד הנה, ואפילו נמצאת כאן כבתובת באותיות מרובעות., המכריזה כי " עד כאן הגיע יואב בן צרויה ", והוא ייסד כאן את העיר  " חג'אר סולימאן ", אבן שלמה.



עובדה היא, כי בימי הגאונים חיו כאן יהודים. הם נרדפו קשות במחצית המאה השתיים-עשרה לספירת הנוצרים, בעלות המייחדים לשלטון. על גורלם לאחר מכן לא נודע ולא כלום. אמנם נתפרסם ( על פי כתב יד בלהג הערבי המקומי ) סיפור על מלוכה יהודית בעמק זה, ועל מלחמות הסולטאן היהודי עם הנוצרים. זאגורה נקראת אז ג'בלין, כלומר, שני ההרים.

אלי פילו

תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך....'
מסע בהרי האטלס המשך....
14/10/2007 | 20:08
7
.זכר לאוכלוסייה נוצרית בסביבה זו רוצים למצוא בשם המקום ערומיאת ( הנכתב אמנם בעין ) כלומר, רומים נוצרים. במקורות שונים נזכרים היהודים שוב החל מהמאה השש-עשרה לספירה. אין כל סיבה להניח, כי אלה היו מתיישבים חדשים. יותר קרובה ההשערה, שהיה כאן יישוב יהודי רצוף, מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

                
                        בדרך למחאמיד.

מאחר שלא היה מה לראות בשוק, הקדמנו לצאת לדרך לתאגונית ולמחאמיד, שתי נקודות בספר הצהרה, שבהן גרים יהודים שעסקו לפנים במסחר החליפין עם יושבי מדבר הצהרה, או נהנו ממנו. במלון הזהירונו, שלפי הודעת המושל דרך העפר מכוסה בקטעים רבים שכבת חול רך, שבו תשקע המכונית כמו בטיט, ולכן עדיין אין רשות לעבור בה. אבל ש' הצטייד בשקים, והחלטנו לנסות את מזלנו. ש' ביקש את מנהל המלון, כי במקרה שלא נחזור עד לפנות ערב, יודיע למפקדת הממשל ויבקש שישלחו לחפש אותנו.

בתחום העיר סובבנו קצת, כדי שהחיילים לא יבינו לאן אנו הולכים, ואחרי כן פנינו לנתיב המדבר. ש' עקף בזהירות רבה כל קטע מכוסה חול, וכן עשינו כארבעה קילומטרים. עוד דקות מספר ונגיע לתאגונית. ודווקא כשחשבנו שהצלחנו להתגבר על החולות, שקעו הגלגלים, הסתובבו, הסתובבו ולא זזו מהמקום. הוצאנו את השקים, פרשנום מתחת לגלגלים, כדי שייאחזו במשהו ממשי, וגם זה לא הועיל.

ניסינו שנינו לדחוף את המכונית הכבדה, לחינם. כל חכמתנו לא עמדה לנו. נתקענו במדבר. מסביב אין נפש חיה, בדרכנו לא עברנו על פני שום יישוב, שום מכונית לא פגשנו בדרך, אף לא ראינו עקבותיה של מכונית בדרך. החול כיסה את הכול.

אין ברירה צריך לחכות, אולי בכל זאת יזדמן מישהו. השעה אחת עשרה לפני הצהריים, ועד הערב ודאי יצאו לבקש אותנו. הבחנתי באופק, בתוך הירק של עמק הנהר, כיפה לבנה מנצנצת בשמש, סימן מובהק של קבר קדוש. לפי האומדן היא רחוקה כשניים שלושה קילומטרים. הצעתי לש' שאלך שמה ואראה, אולי יש יישוב במקום. ש' רצה ללכת, אבל שכנעתי אותו, כי במקרה שתעבור מכונית ותנסה לעזור לנו, לא אדע מה לעשות, מאחר שאיני יודע לנהוג.

הצטיידתי במים ויצאתי בכיוון לכיפה. הלכתי מהר בערבה. במקומות נמוכים הכיפה נעלמה מנגד עיני, אבל שמרתי על הכיוון. הגעתי למקומות מכוסים עשבי ביצות מלח, עליתי לגבעות, שוב ראיתי את הכיפה, אלא שהיא לא התקרבה כלל כי האוויר המדברי הזך התעני באומדן המרחק.

כך הלכתי כשעה ויותר, ורק אז שיערתי שאני קרוב כשני קילומטרים לכיפה. עתה ראיתי גם בתים.ומי יודע אם אין זה כפר נטוש ? במרחק ראיתי רוכב אופניים. התחלתי לרוץ, לצעוק לעשות סימנים בידיים, עש שהבחין שמבקש אני אותו להתקרב. היה זה ערבי צעיר. הסברתי לו כי אנו תקועים בעפר בדרך ודרושים כעשרה אנשים להוציא את המכונית.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך'
מסע בהרי האטלס המשך
15/10/2007 | 18:07
9

הוא נאות לנסוע אל הכפר ולהזעיק עזרה. נשארתי במקום. כעבור רבע שעה חזר בעל האופניים והתחילו להגיח ברברים, יחפים וערומים למחצה, עד שהתקבצו כשמונה. בינתיים הופיע גם נער רועה עם עדר כבשים, שנטש את הצאן והצטרף אלינו, ולאט לאט התקדמנו את המכונית. הברברים התאוננו כל הזמן, שהם רעבים וצמאים, הייתה זו תחילת הרמדאן, ואין להם כוח למהר.

כבר מרחוק הבחנו במכונית השחורה. אבל דבר משונה, פניה היו מועדות צפונה, אל זאגורה. כשהתקרבנו מצאנוה עזובה, רק מח'זני מזוין שומר עליה, וזה הסביר כי ש' יצא עם המושל במכוניתו לחפש אותי. רציתי לשלם לאנשים בעד טרחתם, והנה אתי רק שטר של עשרת אלפים פראנק ( חמישים לירות ישראליות ) מי יפרוט כאן סכום גדול כזה ? רוכב האופניים הסכים לנסוע לחאן, המרוחק כעשרה קילומטרים, ולהחליף את השטר התיישבתי על החול וחיכיתי.

ש' חזר עם הקצין הצרפתי במכוניתו. הם פגשו את הערבי, וזה סיפר להם כי אני, כבר ליד המכונית. עוד מעט חזר האיש עם השטר שלא פרטו, כי עם ש' היו מטבעות קטנות. כל אחד מהברברים קיבל מאה פראנק ( חצי לירה ), ובעל האופניים שלוש מאות פראנק. כולם היו מרוצים מאוד. לא בכל יום מזדמנת פרנסה טובה כזו. צריך לעמול שמונה שעות כדי להשתכר סכום כזה.

שבנו לזאגורה, ובדרך סיפר לי ש' מה קרה בזמן העדרי, המושל יצא בבוקר השכם לסיור שיגרתי במכוניתו הקלה, כדי לבדוק לאילו מקומות יש לשלוח פועלים שיפנו את החול. הוא היה בדרכו חזרה ממחאמיד, נתקל בש" , וכששמע מפיו כי יצאתי לחפש עזרה בכיוון אל הנהר, נבהל, כי לדעתו אין שם שום יישוב, ואני עלול לתעות בעמק. לכן השאיר את המח'זני ליד המכונית, ושניהם יצאו לבקש אותי.
הקצין לא הרשה לנו להמשיך למחאמיד, כי שם ערמות החול גבוהות יותר. הוא עצמו נטה מן הדרך ונסע בערבה. הקצין ליוונו כל הקטע המכוסה חול, ואני רשמתי רשימות ביומני. היה יום העצמאות, סיפרתי זאת לש' והעליתי זיכרונות מחגיגות העצמאות. כתבתי מכתבים הביתה ואל מכרים. הרהרתי במה שראיתי בארבעת הימים בהר ובעמק.

היהודים בהרים נראו לי בריאים, חסונים, צמירים, וגם בני חורין יותר מבעמק. לא ראיתי ביניהם עיוורים. על רקע העוני הכללי בהרים לא התבלטה דלותם במיוחד. אפשר לומר, שהם עשו רושם של שמחים בחלקם. לעומת זאת מצאתי בעמק הרבה זקנים וחולים, גם קצת אזלת יד ובטלנות. כמיהה עזה לעלייה ואכזבה בגלל הקשיים של המיון והבירור. כאן התלות במוסלמים בולטת יותר, גם מבחינה חיצונית. המללאח מהווים חלק של הכפר בתוך החומה, שלא כמללאח בהרים העומדים לפעמים במרחק מה מהכפר.

ש' צילם והסריט הרבה, והייתה לי הזדמנות להסתכל בטיפוסים שונים. איני אנתרופולוג, בכל זאת מעיד אני על עצמי, כי אף בלי להסתכל במלבוש, אדע להבחין בין יהודי לברברי או " חרטאני ". לא מצאתי בין היהודים אפילו אחד שחום העור או " כחול " או כ " דרעווים ". ראיתי טיפוסים רחבי פנים כיהודי בוכארה, אבל אין כאלה בין הברברים

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך........'
מסע בהרי האטלס המשך........
16/10/2007 | 19:15
6

גם מבחינה רוחנית דתית לא מצאתי כל שוני. יהודים כשרים היהודים הם, אולי פחות יודעי תורה, ועל כן ודאי אין להתפלא. אם היו ביניהם לפני אלף שנה ויותר גרים ברברים הרי נשתקעו ובטלו בהם ולא נודע כי באו אל קרבם.

בכל האזור הזה אין אפילו בית ספר אחד של " כל ישראל חברים " או של השלטונות הצרפתיים. הילדים לומדים בתלמוד תורה עד גיל אחת עשרה – שתיים עשרה, ולאחר מכן יוצאים לחיים לעזור לאבותיהם בפרנסת הבית. במקום אחד או שניים ראיתי גם בנות קטנות בתלמוד תורה. אולם אלה מפסיקות לימודן לאחר שסיגלו להן האלף בית. בהרים נישאות הבנות בגיל ארבע עשרה – חמש עשרה, לעומת זאת שכיחים בעמקי הדרום החמים נישואי בוסר של בנות אחת עשרה – שתיים עשרה. אין עבודה רבה לנשים במשק הבית העלוב והדל, שהוא גם מוזנח ביותר. וכן אין באפשרותן לעזור לבעליהן בפרנסה על ידי תפירה או אריגה.

בערב בא המושל, שהוזמן על ידי ש' לארוחת ערב, קצין צעיר מצרפת שנשלח הנה לפני שנתיים. פה למד לדבר ערבית ואחד הלהגים הברבריים. עלה מהר בדרגה, עתה הוא כבר קפיטן וממלא מקום המושל, הנמצא בחופש, וזהו הפרס היחיד בעד השירות בקצה הצהרה. עדיין רווק הוא, לא קל למצוא צעירה צרפתייה שתיאות לבוא הנה, ולכן מועטים כאם הקצינים הנשואים.

הוא התעניין בי יותר וניכר היה, לא מבחינה אישית, אלא מקצועית. סוף סוף הוא אחרי גם לעניינים מדיניים, וצריך לדעת מי מסתובב בפינה נידחת ונשכחת זו. נראה שבמיוחד עוררה את חשדנותו העובדה, שהעזתי ללכת יחידי לכפר מרוחק, שעל קיומו לא ידע אפילו.

אמנם לא שאל לדרכוני, אבל ביקש מאוד, שכשנחזור לווארזאזאת אכנס למפקדת האזור ואציג את עצמי לפני הקולונל המפקד. ואכן, כשעשיתי כדבריו למחרת היום, נוכחתי לדעת, שכבר ידעו שם עלי וכמעט חיכו לבואי. היה זה רק ביקור נימוסים, שארך דקה אחת בלבד. לא נשאלתי שאלות ולא נתבקשתי להראות שום תעודה, אבל על ידי הבקשה לבקר במפקדה נרמז לי בצורה עדינה ביותר, שיש עין רואה ואוזן שומעת.  

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך...'
מסע בהרי האטלס המשך...
17/10/2007 | 19:07
5
למחרת יצאנו מזאגורה בעוד חושך. לאחר שעשינו כשלושים קילומטר באפילה, האיר השחר והדליק את " הקצור ", שנראו כעמודי אש על השמים הכחולים כהים. השמש יצאה מאחרי הדרע, קרניה השתברו בשתי קשתות ברקיע והזהיבו את ראשי הדקלים ואת ההרים. היה זה מראה שנטל את הנשימה, תכלת שמים טהורים, פס ירק כמעט כחול כהה של הנאות, וממול ה " קצור " מחמר אדום, שכאילו בערו באש מתלקחת מבפנים.

בדרך עברנו על פני אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות. כולם פונים אל אגדז, שם היום " השוק החמישי ". בין הבאים היו גם יהודים, שלא התערבו עם הגויים. באגדז נפגשנו עם מכרינו שהדריכונו לפני שלושה ימים. אמנם, כעת כולם טרודים היו, אבל בכל זאת טיפלו בנו וקיימו מצוות הכנסת אורחים. כעבור שעה היינו שוב בזזארזאזאת . בזה נסתיים החלק הראשון של סיורי, באטלס הגבוה המרכזי ובעמק הדרע.


                                 עם יהודי דאדס.

עם צהרי יום ( ו' באייר ) יצאנו מווארזאזאת מזרחה – צפונה אל עמק הדאדס, בכוונה להגיע לעת ערב אל " מקלט הנתיב " שבתינגיר. על הגבעות מימין ומשמאל עומדים הרבאט, מגדלי השמירה, שהוקמו לפני מאות שנים להגן על היישובים ועל האורחות הנעות בדרכים. בעמק משמאל שלשלת האטלס הגבוה, מימין הרי סגרו. כעבור שעה הגענו לסכורה, חבל נאות דקלים.

מרחוק כבר הממנו ריח הוורדים , שמגדלים אותם כאן. עלי הפרחים פרושים על מחצלאות לייבוש. כל עובר מתבשם מריחם המשכר. מהם מייצרים את מי הוורד המשובחים שבמרוקו. הננו במרכז המנהלי של השלטונות, כאן גם החנויות. יוסף בטיטו, אחד מבעלי החנויות, מציע את עזרתו והדרכתו בביקור במללאח. ה " קצור " קצת מרוחקים מהמרכז ומגיעים אליהם בשביל עפר. יש שבע נאות השוכנות זו על יד זו, סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל. בכולם גרים יהודים ליד שכניהם הברברים, כחמש מאות נפש.

אנו נכנסים לבית של בטיטו, הבנוי כ " קצר " רגיל. הפתח צר ונמוך. בקומות התחתונות אין חלונות מבחוץ. האור והאוויר חודרים רק דרך החצר הפנימית. בחדרים שבקומות אלה משתמשים לדירים, אורוות, מחסנים. עולים במדרגות חשוכות עד לקומה השלישית. כאן יש כבר חלונות.

כל משפחתו, על בניו הנשואים, גרה כאן ובעליית הגג. באחת הפינות של הגזוזטרה הפנימית, הסובבת את כל החדרים יושבת אחת מכלותיו, אישה צעירה , כבת שמונה עשרה, כמעט עיוורת, ומטפלת ביונק. מקרה של גרענת. אני מסתכל, כיצד היא מנסה לתפור משהו בבגד שהגיש לה תינוקה הגדול, העומד לידה, ואינה מצליחה להשחיל את החוט במחט. מביאים לה תרנגולת שחוטה למרוט, זאת עושה היא בקלות.  

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך......'
מסע בהרי האטלס המשך......
18/10/2007 | 18:55
11
נכנסתי לחדרים, מהם מרווחים, מהם קטנים, יש בהם ריהוט כלשהו, מיטת ברזל, מזרונות מכוסים שטיחים ברברים, שולחנות פשוטים, ארגזים לבגדים ולסחורה, כל זה מעיד שהאיש אמיד. בכל זאת הקירות אינם מסוידים, ועל אף המספר הניכר של הנשים והבנות הגדולות המסתובבות בבית, אין ניקיון – כדי להתבטא בלשון נקייה.

ב " צלא " הראשי מקום לכמה מניינים של אנשים. כאן גם תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק " יחד עם זאת תלויות כרזות של הקק"ל בעברית ובצרפתית, סימן, שיש כאן קוראים בשפה זו.

כל שבעת המללאח קרובים אלה לאלה לא רק מבחינת המקום, אלא גם קירבה משפחתית. זה בית אב גדול, שהתפזר על כל הנאות, לנוחותו ולנוחותם של השכנים הברברים, שאיתם הם חיים בשלום. היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה, ושכניהם הם בעלי הקרקעות וחורשות עצי הפרי, שמעבדים אותן בידיהם של " פועלים ", עבדיהם המשוחררים לחצאין. גם ליהודים יש כאן חלקות אדמה ועצים.

היה משהו בעל ביתי בהופעתם של הגברים ושל הנשים בנאה זו. יש להן לנשים באזור דאדס תכשיטים נאים, מין נזר עשוי מטבעות כסף מהודקות, ששמים אותו על הראש, וענקים גדולים של אבני חן וענבר, שהוא יקר כאן ביותר. גם בשיחה הם נבדלים מבני מללאח אחרים.

מוצאם של התושבים בנאות הדאדס ממגורשי ספרד. הנה מה שמספר אחד מצאצאי משפחת פרץ על קורותיה בהקדמה לספרו " פרח הלבנון " שיצא לפני מאתיים וחמישים שנה כמעט – ב 1700 בערך.
" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטילייא הישינה ... ויקנו בהם האומות... לאמור יגורשו מארצנו...ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו  מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקה, וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מראיקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי"ש ויעמדו השערים, וישכיבו לבטח ובתורם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי"ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצווה ביתר שאת משמרים.

למרות שישנן מילים כמעט בלתי מובנות, המחבר בחר להביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כך גם אני עשיתי.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך.....'
מסע בהרי האטלס המשך.....
19/10/2007 | 09:34
10


                              לילה בערבה.

כשנפרדנו מאנשי סכורא יעץ לנו יוסף בטיטו לסור בדרך למללאח אמרגאו, השוכן למרגלות האטלס לפני קלעת אל- מגונה, שאליה נתכוונו להגיע עתה. לא מצאתי את שמה של אמרגאן בשום רשימה ולהוט הייתי להכירה. אלא שבינתיים נתקשרו שמים בעבים והתחיל יורד גשם דק. בתנאים אלה הייתה סכנה לסטות מן הכביש, אפילו הוא מהסוג הגרוע ובלי אספלט, ולעלות על נתיב עפר. לכאורה לא ירד גשם חזק, אבל המים באו בשצף מההרים ומילאו את הנחלים. ש' סבור היה, שמוטב לעבור אותם במהירות מכסימאלית  והעלה חומות מים קצופים. בהמת רכב, חמור או פרד, הייתה נוהגת אחרת ועוברת לאט ובזהירות.

מספר פעמים הצליח תמרון זה, אבל לבסוף נתקענו במים רדודים, כמטר אחד מהגדה. לאחר דקות מספר הגיעה למקום מכונית חזקה עם תייר אמריקאני ואשתו , שעצר, בחן את עומק המים בוואדי והחליט לעבור. הוא נכנס בזהירות לאט לאט חצה את המים וגם דחף את המכונית שלנו, אבל המוטורים נשתתקו ואי אפשר היה לעוררם.

האמריקאני דחף עוד כקילומטר תוך מאמץ רבכי הדרך הייתה רעה ביותר, במעלה ההר. גם זה לא הועיל. לבסוף התנצל, שהוא עלול לקלקל גם את מכוניתו ופנה אל קלעה, בהבטיחו, שיודיע במפקדה על המקרה. אותה שעה באו לקראתנו שתי מכוניות עם צרפתים, קצין ייעור, לפי המדים, אשתו עם יונק, חותנתו ועוזריו. כל הגברים התחילו לטפל במרץ במוטורים של המכונית.

כשעה טיפלו במסירות נפש רבה, והתייאשו גם הם. נוכח האזהרה הממשית החליט הקצין להחזיר את הנשים לקלעה הרחוקה רק חמישה עשר ק"מ, והוא ימשיך בדרכו לווארזאזאת. הוסכם, שגם מכאן וגם מכאן יחישו לנו עזרה בהקדם.

נשארנו לבדנו בערבה, ירד לילה חשוך ללא כוכבים. ש' סגר את החלונות ואת הדלתות, כי נעשה קר וגם דאג מפני זאבים וחיות טרף אחרות העלולות לרדת מההרים. הלילה עבר בשקט. אפילו כלב לא קרב אלינו, אפילו ציוץ של צפור לא נשמע. בכל זאת לא עצמנו עין לרגש, האיר הבוקר ויצאנו קפואים מקור, כדי לחלץ קצת את העצמות. אין כל תנועה, לא מכאן ולא מכאן. הועתק

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'מסע בהרי האטלס המשך'
מסע בהרי האטלס המשך
20/10/2007 | 14:48
11

כעבור שעה בא מח'זני, אדם כבן חמישים, רכוב על אופניים. הוא גר בכפר השוכן בצד ומתפקידו לפקח על קטע מהכביש מכל הבחינות, ביטחון, מצב הדרך, במיוחד לאחר גשמים, תאונות. הסביבה כאן שוממה ובחורף מסוכנת, בגלל הסערות המתחוללות וסופות החול. לכן יש לו קשר טלפוני ישיר עם המפקדה בווארזאזאת. מיד חזר לעמדתו, כדי להודיע על המקרה, והבטיח לשוב אלינו, כדי לרכוב בשעת הצורך אל לקלעה.

עוברת עוד שעה, השמש מתחילה לחמם כדבעי. לבסוף בא טנדר מכיוון ק....ובו שלושה צרפתים. בלי אומר מפשיל הגדול שביניהם את שרווליו ומתחיל לבדוק את המוטורים. אחרי כן מבקש לתת לו איזה סרבלין, פושט את בגדיו הנקיים ומתחיל לעבוד בסיוע הנהג ועוזרו. מפרק את הצבר ממכוניתו ומתחיל להזין ממנו את המצבר שלנו. שתי שעות עבדו האנשים וזיעה כיסתה את פניהם ואת גופם. במשך השיחה נתברר שזהו המפקח על המוטורים והדינאמי ב " מקלטים בנתיב " של הממשלה. עתה הוא בדרך לזאגורה.

בינתיים חזר גם המח'זני והמתין, אולי גם עזרתו תהיה דרושה. ש' הציע למפקח תשלום וזה נעלב. אנו ב " בלאד ", וכאן חייב אחד לעזור לשני, הייתה תשובתו. רק כוסית קוניאק הסכימו לשתות איתנו.

תיקון כזה עלול היה לעלות חמישים אלף פראנק – מאתיים וחמישים ל"י – הירהר ש' בקול רם, אילו בא מכונאי מווארזאזאת או מתינגיר.

כשהגענו לקלעה עמדה שם מכונית עם מכונאי ומכשירים, מוכנה לדרך אלינו. קצין הממשל התנצל, שאי אפשר היה למצוא אדם שיצא בלילה. קלעה עצמה היא נקודה מנהלתית  קטנה ביותר והמללאח שלה, נקרא תילית, נמצא במרחק של שבעה ק"מ ממנה.

ה " קצר " של תילית עושה רושם של מבצר ישן ומוגן יפה, בעל חומות עבות וגבוהות. אין ספק, שלפנים הייתה זו נקודה איסטראתגית חשובה. עתה יושבות כאן שלושים וחמש משפחות יהודיות, 154 נפש. תכשיטי הנשים ובגדיהן דומים לאלה של סכורא. גם זו הוכחה למוצאם המשותף, שעליו שמענו מפי רבי יהודה פרץ.

החלטנו לקצר בביקורים. צהרי יום שישי ועלינו להגיע לפני השבת לארפוד, בדרכים לא טובות ביותר. עברנו בחפזון על תינגיר, נאה גדולה ומבורכת בדקלי תמרים ועצי הדר, שבה יושבים כרבע מאות יהודים ויש להם בית ספר של " כל ישראל חברים ". דחינו את הסיור במללאח תינג'דאד והתעכבנו רק בגולמימה, מאחר שכאן הכין קבלת פנים מר אילוז, יושב ראש ועדת הקרן הקיימת לישראל, ואחד העסקנים הצעירים המודרניים באזור, המזדמן לעתים קרובות לקאזה.

רוב יהודי ג. עלו לישראל ונותרו בה רק עשר משפחות, שנציגיהן חיכו לנו מאז הבוקר והיו מודאגים בשל האיחור. א. השמיע מהכתב נאום נרגש בעברית, שהיה מוקדש לחג העצמאות, ולביקורינו, והרגיש את עצמו כאילו נשא אותו בכנסת או בקונגרס ציוני. יצאנו תיכף והבטחנו לחזור ביום שני בבוקר. רק שלוש שעות עד הדלקת הנרות ולפנינו עוד כמאה וארבעים ק"מ.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'והמסע עוד נמשך....ונמשך....'
והמסע עוד נמשך....ונמשך....
21/10/2007 | 18:02
6
אל תאפילאלת בעמק הזיז הדרומי.

התחלנו לטוס אל ההצטלבות קצר אל-סוק ומכאן לארפוד בכביש, שחציו מקולקל. משני צדדיו השתרעו חולות המדבר ושיחים נמוכים קוצניים, מרעה לעדרי הגמלים, ביניהם הרבה בכרים. מדי פעם התקרבנו אל נהר זיז, חצינו אותו בגשרים איריים. ש' נהג בזהירות רבה לאחר ההרפתקה של אמש. המים במעברים היו שקטים והגיעו עד הקרסוליים. ששת הק"מ האחרונים הוליכו דרך נאות ופרברים.

הגענו לארפוד כמחצית השעה לפני הדלקת הנרות. שאלנו עוברים ושבים ל " מקלט בנתיב ", והם הפנו אותנו אל מחוץ לחומת העיר, אל בניין מפואר וגדול, שכדיין לא הושלם. כשהסתכלנו בפועלים העוסקים במלאכתם, התפלאתי בלבי על מדיניותם של הצרפתים, המשקיעים הון רב במלון בעיר השוכנת בקצה היישוב, ממש בגבול המדבר, שעה שבוערת הקרקע תחת רגליהם. התברר, שעדיין אי אפשר לגור במלון הזה.

חזרנו אל העיירה הקטנה. ברחוב הראשי חיכו לנו כבר שני אחים ממשפחת ת....הגברים שבמקום, האח הבכור, א. ת... בעל הבית וראש הקהילה, נתעכב בדרך, כי מפולת סלעים באטלס התיכון סתמה את הכביש דרומה ולא הייתה כל אפשרות לעקוף אותה. לאחר שלושה ימים עברנו ליד מקום זה, שעדיין היו עסוקים בו בפיצוץ הסלעים. האחים ת.. הפצירו בנו, שנתאכסן בביתם, כי הכול הוכן בשבילנו ויש להם חדרי אורחים רבים. בכל זאת סירבנו ופנינו ל " מקלט בנתיב " הישן שבתוך העיר.

קיבלנו את השבת בבית הכנסת של הרב. באזור זה סתם רב הוא רבי יעקב אביחצירא מתאפילאלת, אחד המקובלים והרבנים הגדולים לפני שני דורות, ששמו חי בקרב כל יהודי מרוקו. בכל עמק הזיז רק נכדיו וניניו מכהנים כרבנים. גם הדיין הנוכחי של ארפוד והגליל, המקיף את כל המללאח כמעט עד בואך מידלת, הוא מצאצאי רבי יעקב.

שום שוחט ומלמד לא יתקבל כאן אם לא למד בישיבה אביחצירא. בבית הכנסת עצמו חדש הוא, מרווח וגבוה. חזרנו לבית א. ת....בפחת נתקבלנו על ידי אישה בגיל כארבעים שנה, שהביעה בערבית יהודית את שמחתה על בואנו. לאחר מכן באה לקראתנו עוד אישה כבת שלושים, יפת תואר, זו דיברה צרפתית.

הוסבר לנו בלחישה, שאלה שתי נשיו של בעל הבית. פריחה הגדולה עקרה ובמקום שיגרשנה בעלה, כדי להקים זרע יעצה לו בעצמה, שישא אישה שנייה והסכימה לחיות עם צרתה תחת קורת גג אחת. שרה גרושה הייתה, ובעלה לשעבר, ממשפחת אביחצירא, עם בתה שילדה לו עלו לישראל ומתגוררים בסביבות תל אביב. היא הראתה לנו את צילום בתה, שקיבלה מישראל

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'וזה עוד נמשך.........'
וזה עוד נמשך.........
22/10/2007 | 17:43
16
בהעדר בעל הבית ביצע את הפת, אחד המורים בתלמוד תורה אהלי יוסף יצחק, שהזמינו בעל הבית לגור בביתו ולהסב תמיד על שולחנו. הוא ה" רב " בבית, הדואג לקיום המסורת והדינים. בעל הבית נעדר רוב השבוע מביתו לרגל עסקיו המרובים, המצריכים ישיבה בכרכי הצפון.

פריחה, היא הגבירה המנצחת על סידורי הבית שהכול נשמעים לה, עושה רושם של אישה פקחית. ולשרה יש שלושה ילדים קטנים מנישואיה עם א. ת....והיא יפת מראה וצעירה. וכן קמה חלוקת תפקידים בין שתי הנשים. הבית גדול ונרחב ולכל אחת מהנשים חדר משלה בפינה אחרת. נראה שהן חיות בשלום.

כעבור ימים נפגשנו עם הבעל המאושר במכנס והוא סיפר בצחוק, שכשנשא את שרה לאישה הזהיר את שתי הצרות, כי במקרה של קטטות יגרש את שתיהן, בלי לנסות לשבת בדין, איזו מהן צדקה בריבה. נדמה שהזיווג החדש עלה יפה והמשולש הצליח. לפני זמן קצר נשא אחיו הצעיר של א... האחראי עתה על העסק בארפוד והמייצג את א. בזמן העדרו, הוא שטיפל בנו בעיקר, את אחותה הצעירה של שרה, עלמה יפה – לפי הצילום, שבעלה הראה לנו בגאווה. אילו מצא א.. דופי בשרה לא היה מסכים, שאחיו ייפול בפח כמוהו. ופריחה נבונה להחזיק ברסן.

גם אח שני של א.. הכרנו. הוא הה בארץ ישראל, אבל חזר ועתה פעיל הוא בעסקי משפחה. שישה אחים הם וכולם שותפים לבית המסחר הגדול של יבוא ויצוא, אספקה סיטונאית ועוד מיני עסקים הכרוכים ביחד כולם חיים בשלום וחילקו ביניהם את התפקידים. א... הוא הראש, אבל העסק עלה כבר למעלה מכושר תפיסתו, והוא איננו מתמצא, איפה וכיצד השקיע את הונו.

עתה הוא הזמין לארפוד את מנהל סניפו הראשי במכנס, שיסדיר לו כאן את הספרים. והנה יושב המנהל, יליד בית ותיק, ומשתדל להכניס קצת סדר בעניינים. הוא גדל בבית מסחר זה ובמשפחה זו ופונה אל שתי הגבירות בנוכח, מזכיר לפריחה, כ משהו חסר על השולחן ורומז לשרה, שתלך להציץ ליונק הבוכה בחדרה.

עוד צעיר הסב לשולחן. גם הוא בן בית ונרתם ברצון לעזור לכבוד אורחים. הוא שהביא את הכיור לנטילת ידיים, מזג את הכוסות, החליף את הצלחות. אמנם יש מבשלת יהודיה ויש עוזרות ברבריות לעבודות קשות. ויש שואב מים מיוחד, אבל לשמש אורחים מצווה היא ממצוותיו של אברהם אבינו, שאין מניחין אותן לזרים. הוא נשוי ויש לו ילד. גם אשתו וילדו אוכלים כאן.

למחרת לאחר התפילה ברוב עם, שבא לראות את ה " ירושלמי " הכריזו הגבאים , כי אני אדרוש בבית הכנסת לאחר מנחה, והזמינו את הקהל לבוא בהמון. סגן יושב ראש בקהילה הפציר בנו, שניכנס אל הממשל הצבאי להודיע על בואנו. הוא חשש, שעלולה לצמוח תקלה אם נזניח את הדבר. למחרת עמדה לצאת קבוצה גדולה של עולים לארץ ישראל ואין לתת פתחון פה לשטן לקטרג.

הביקור עצמו ארך חצי דקה והיה קריר למדי, לפי תנאי המקום. הייתה שהות רבה עד ארוחת הצהריים, ואני ניצלתי את הזמן, כדי לטייל עם שלושת המורים הצעירים שבתלמוד תורה, לראות את העיר ולתהות על קנקנם של הבחורים. שלושתם בני מרוקו שלמדו בישיבת סונדלאנד, שבאנגליה, העומדת תחת השפעתם של הליובאוויצים. אף אחד מהם אינו מאנשי הסביבה, ונשלחו הנה כשליחי מצווה.

מכלוף קריספין, יליד מראכש, מנהל תלמוד התורה הוא כבן עשרים ושלוש. לאחר שלמד בישיבת סונדרלנד, עבד במוסד חינוכי של " אהלי יוסף ויצחק " בצרפת, בסביבות ליאון, ועתה הוא כבר שנתיים בארפוד. הוא ראש המדברים, לא רק בתוקף משרתו אלא מפני שהוא שנון ומהיר תפיסה, זריז במלאכתו וממלא את התפקיד שהוטל עליו בשלמות, כפי שנוכחתי לראות.

בבית הכנסת, בהעדרו של הדיין, שהיה בסיור בתפקיד במללאח בצפון, נוהג הוא כרב ועל פיו ישקו הגבאים.  

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'וזה עוד נמשך..............'
וזה עוד נמשך..............
23/10/2007 | 19:24
7
ארפוד ואמהותיה.
ארפוד החדשה,  שהוקמה  בתוך נאות דקלים המקיפה אותה מכל צד, היא יצירה מתוכננת של הצרפתים. רחוב ראשי רחב, נמתח בקו ישר וחוצה את העיר, ומקבילים לו, ומאונכים לו רחובות וסמטאות. בעיר כ 3500 תושבים, מהם שליש יהודים. ברחוב הראשי כל החנויות היו סגורות, אפילו של הגויים, כי אין כל תנועה ביום בו שובתים היהודים. אין כאן מללאח, כי היישוב היהודי חדש במקום ההוא נוצר על ידי זרימתם מהמללאח בסביבה.

מ. ק. ויעקב בן חמו, סגן יו"ר הקהילה, שהוא מילידי האזור, מסרו לי פרטים מספר על המללאח בתאפילאלת. מצפון לארפוד, היו מללאח בקצור זריגאת, תיג'ימי, מעדיד, השוכנים על ידי הכביש מקצר אל-סוק ונעזבו לאחרונה לגמרי.רק בג'ורף, הנמצא בהרים צפונה- מערבה, במרחק של 20 ק"מ יושבים עדיין כ-120 יהודים. מדרום לארפוד חבויים בנאה שעל ידי הכביש לריסאני שני מללאח תאומים, סיפא ואל-גלאגלא, ובהם לא יותר מ- 50-60 נפש.

בעוברנו אמש בכביש כ-10 ק"מ צפונה לארפוד, שמתי לב לשלט, הרומז לשביל המוליך בערבה אך " מדינת אל-יהודי ". לא יתכן שהכוונה לאחד המללאח הידועים, כי זריגאת רחוקה כ-30 ק"מ מארפוד, ותיג'ימי ומעדיד בקוטר של שישה-חמישה ק"מ ממנה, בנאה הסובבת את ארפוד.

גם לא מצאתי, שמללאח ייקרא בשם גאה זה, " עיר היהודי ". אולם איש לא ידע להסביר לי את פשר הדבר. נראה, שזה שם היסטורי, זכר לתקופה שעברה, ורבים כמוהו, כגון וואד אל-יהוד, רשומים על מפת צפון אפריקה אף על פי כן שאין שם כעת, ולא היה בעבר הקרוב, יישוב יהודי.

תנאי החיים, הדיור והפרנסה נוחים בארפוד. אמנם בקיץ החום כבד מאוד והשרב הלוהט מייבש את כל הלחלוחית שבגוף, אבל תושבי האזור רגילים לזה, ורק לזרים קשה הישיבה בחודשים סיוון-תשרי. קיימת תנועת הגירה ברורה צפונה, אל הערים הגדולות. ואלה הן התחנות הרגילות : מריסאני שבדרום פונים לארפוד. כאן משתכרים ביתר קלות, צוברים מעט כסף ועוברים לפאס או למכנאס. קפיצתם של העשירים יותר ארוכה, הם עוברים ישר לקאזאבלנקה, ואפילו מעבר לים, אל אמריקה המרכזית והדרומית.

השיחה עוברת לעלייה לארץ ישראל. אור ליום ב' הבא יוצאת קבוצה גדולה של מאה וחמישים איש לישראל. לאחר שנכנסו הצרפתים למרוקו היה האזור של תאפילאלת נתון תקופה ארוכה להשפעתם של מורדים ומתקוממים, שהתבצרו בהרי סגרו במערב. הצבא הצרפתי השתלט על המצב רק בשנת 1933, לאחר קרבות עזים ועקובים בדם. דרומה לקצר אל-סוק משתרע גם אזור מיושב על ידי שריפים ערבים וברברים, שלא סבלו ביניהם יהודים.

בסך הכול חומר הנוח להתלקח. זה הסביר לי גם את רגישותם של ראש הקהילה ומאמציהם, להקפיד על יחסים תקינים עם שלטונות הצבא, אך על פי שהרגשתי במתיחות מסוימת. הספקתי לעמוד על יחסם של הצעירים לארץ ישראל. ברור, הם היו רוצים לעלות לארץ, אבל עניין השירות בצה"ל מעכב קצת. גם קראו על הסתת המיסיונרים ועל פעולותיהם המוצלחות ר"ל, וכהוכחה הביא לי מ. ק. גיליון אחד של עיתון מפלגתי מסוים ובו " מעשה נורא ", כיצד חודרים המיסיונרים ליישובי העולים. לפי מה שכתוב מתקבל הרושם כאילו כל היישוב עומד לפני מעשה שמד.

בתנאים כאלה יש לשקול יפה אם כדאי לעלות לישראל. והרי בצפון אפריקה שדה פעולה נרחב, במרוקו עצמה יותר מרבע מיליון יהודים.

בית הספר היהודי בארפוד הוא מייסודם של השלטונות הצרפתיים ואין בו מקום ללימוד תורה, ואפילו לא ללימוד האלף בית. מ. ק. ארגן כאן מחדש את התלמוד תורה, שבו לומדים הילדים בימי א' וה' בשבוע. יש שש כיתות לבנים ושתי כיתות נפרדות לבנות. לילדים שאינם עדיין בגיל לימוד חובה, או שהוריהם אינם רוצים לשלחם לבית הספר של הגויים, קיימות שתי כיתות, שבהן לומדים כל יום. על אף החום הכבד בחודשי הקיץ לומדים גם כאן הילדים בימי החופש הגדול שישה ימים בשבוע
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'המסע מתקרב לסיומו'
המסע מתקרב לסיומו
24/10/2007 | 22:40
8
בעזרת הג'וינט ובתמיכתו הקבועה הוקם מטבל לילדים, שבו מקבלים הם שלוש ארוחות ביום, כולל ארוחת צהריים עם בשר, ירקות ופירות. נדברנו לבקר למחרת אחר הצהריים בתלמוד תורה. מ. ק. ביקש להקדים רפואה למכה והשמיע דברי ביקורת כלפי המלמדים המקומיים, אנשי הכפרים, שהוא נאלץ להעסיקם בתלמוד תורה, מאחר שאין די צעירים, חניכי ישיבות בחו"ל. כפריים אלה אינם יודעים דבר על שיטות חדשות ורודים בילדים בקול צעקותיהם ובמקלם, שאינו זז מתחת ידם. לו היו לו מורים משכילים היה מפתח את תלמוד תורה למוסד ראשון במדינה.

הלהג המקומי הוא מיוחד במינו, וגם ההטעמה במבנה המשפט היא משונה – כנראה בהשפעת הלשון הברברית. אמנם מבין רוב יהודי ארפוד עברית, אבל לא כדי לתפוס את הפרטים. צרפתית יודעים רק הצעירים. אי לזאת הציעו הגבאים למ. ק... שישמש תורגמן מעברית של דרשתי, ומצרפתית של ש'.

מלכתחילה קיבל את ההצעה ואחרי כן נתחרט בגללי. מי יודע אילו דברי ציונות ואפיקורסות אשמיע והוא יצטרך לשמש שופר להם. התחיל מהרהר בקול רם, כי בשמשו תורגמן אולי יביא נזק למעמדו, הלא הוא בלתי מפלגתי ואינו נכנס בריב, אומה ודת, מאי עדיף. הרגעתי אותו, שאיני מתכוון להתקיף או לצאת נגד מישהו, אלא לדבר על אחדות ישראל ואהבת ישראל. אולם מכל מקום אני מוותר על עזרתו, ואסתייע בערבית שלי בשעת הצורך.

בשעת ארוחת הצהריים הכרתי גם את אימא ת... שבגלל זקנתה נמנע ממנה להשתתף אמש בסעודה הראשונה, שנמשכה עד שעה מאוחרת. כלותיה חלקו לה כבוד ושתיהן לא הורידו עין ממנה, למלא כל מבוקשה.

נצטווינו לנוח כאן ולא לחזור למלון. הגבירות והאח, המיופה כוח, נתכוונו להעביר לפנינו את כל תפארת הבית המרווח והנוח, על חדריו הרבים, שבהם התגוררו לפנים כל האחים עם משפחותיהם, לפני שחלק מהם עזב את ארפוד ועבר לנהל את עסקי המשפחה במקומות אחרים. כאן שררה צינה נעימה, ולדברי הגבירות, יש לכל עונה חדרים המאפשרים ל השתלט על קשיי האקלים, עד שאין מרגישים ברוחות השרב בקיץ ובקרת לילות החורף. גם למחרת כשביקרתי בבית ב. הבחנתי, כי אמידי ארפוד ידעו למזג את בית החורף ואת בית הקיץ בבית אחד, בלי להשתמש במכונה למיזוג אוויר.

לאחר שעה קלה יצאנו עם שלושת המורים לסייר בבתי הכנסת ולהסתכל בכתרים ואצבעות לספרי תורה, בפרוכות ובמטפחות. לא מצאנו שום דבר מעניין מבחינה אמנותית או היסטורית. הדרשה עצמה עברה בסדר. הצטופף קהל רב והמחנק גרם שנצטרדתי. אחד מתלמידי החכמים במקום, סייע בתרגומו במקומות קשים. זה עיצבן את ק. והוא התחיל לתרגם את דברי. כנראה נוכח לדעת, כי אין בהם שום סכנה.

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'וזה נמשך..........'
וזה נמשך..........
27/10/2007 | 22:57
8


                               על חורבות סיג'ילמאסה.

בבוקר יום א' יצאנו אל ריסאני השוכנת 20 ק"מ דרומה לארפוד. נתלווה אלינו ק..... שהתכוון לחזק כאן את תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק ".

לפני שהוקמה ארפוד החדשה הייתה ריסאני בירת ארץ תאפילאלת, שממנה יצאה שושלת הסולטאנים המושלים עדיין במרוקו. אולם אלף שנה לפני ריסאני הייתה כאם סיג'ילמאסה, עיר מפורסמת, בשל מסחרה הענף עם הצחרה. כאן היה המרכז היבשתי, שבו נעשה סחר חליפין בין הארץ המיושבת בצפון ובין היישובים באפריקה המרכזית, שעל גדות נהר הניגר.

באותו זמן חיו כאן גם יהודים רבים, שהיו מתכתבים עם חכמי קירואן ובבל. אז היו כאן כשש מאות טירות וגדלו כשבע מאות אלף דקלי תמרים, שפריים היה מהמשובחים בכל מרוקו. אחרי כן ירדה העיר המהוללה וכמעט נמחקה מעל פני האדמה ורק את חורבות בתי החמר שלה, שנשתמרו באקלים היבש, מראים עדיין דרומה מריסאני. חורשות הדקלים כוסו בחול והעצים נחנקו ומתו.

לאחר חורבנה של סיג'ילמאסה נבנתה ריסאני, שירשה את תפקידיה של קודמתה בסחר הצחרה. יש להניח, כי היישוב היהודי בארץ תאפילאלת נמשך ברציפות. רמז לכך אפשר למצוא במנהגים שונים ובדינים המיוחדים לסיג'ילמאסה. ידוע, כי היהודים היו פעילים במסחר עם אפריקה המרכזית ולכן נקלעו ללא ספק הנה. ייתכן כי בתקופות של רדיפות בצפון פנו הנה גם פליטים, כעדותו של נוסע מלפני מאה שנה ויותר.

נוסע אחר ששהה כאן באותו פרק זמן מזכיר שורה של מללאח, שאפילו זכרם נמחה. במללאח של ריסאני עצמה מצא אז יותר מ-250 בתים יהודים, כלומר לפחות אלף וחמש מאות נפש.  בזמן ביקורי היו בריסאני בקירוב 625 יהודים, מהם רבים, שעברו הנה מהמללאח של גירלאן ומן ירארא, אשר בהם נותרו רק משפחות יהודיות ספורות. שני מללאח אחרים בסביבה, אל-גורפא ומזגידא, נתרוקנו כבר לגמרי.

יש כאן בית ספר של כי"ח והמורה המנהל שמואל כהו הפתיעני בלשונו העברית המתוקנת. הוא חניך בית המדרש למורים של כי"ח בפאריס, עבד במוגאדור ונשלח בשנת לימודים זו הנה, מאחר שהמורה הקודם הועבר עם משפחתו לאחר שנות עבודה במקום לקצר אל-סוק. אכן יש עדיין חלוצים לחינוך.

הנה בחור, ששהה חמש שנים בבירת העולם, יושב כאן בקצה ארץ נושבת ללא חברה, ללא דירה, ללא ספרים או עיתונים, ודאי גם ללא רדיו, כי אין כאן חשמל, בתנאי אקלים קשים ביותר, ממש ללא טיפת מים קרים לנפש עייפה, ומרביץ תורה ודרך ארץ לילדי ישראל. והנה שלושת הבחורים בארפוד, שאמנם אין להשוות את תנאי חייהם הנוחים ביותר ביחס לאלה של ש' כ'. סבורני, שאין בכל מדינתנו נקודת יישוב או משלט כה נידחים כמקומות שראיתי בנגב המרוקאני

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'ועוד נמשך......'
ועוד נמשך......
27/10/2007 | 22:58
6

ריסאני הייתה עיר מושבו של רבי יעקב אביחצירא, שהיה המורה צדק בתאפילאלת ואגפיה. הלכנו לבקר את שרידי בית הכנסת שלו, שנהרס בהפצצה אווירית צרפתית בימי המרידה של 1933. בקרבת ר. נמצאת הקצבה של מנהיג המרד ולכן הוכנסו לקרב אווירונים.

בינתיים הצליח ק.  הזריז לתקוע קנה בריסאני. הוא מצא במללאח בית מתאים, שדייריו עלו לארץ, ושכר אותו בשביל תלמוד תורה. גם חדר בישול מרווח יותקן בשבילו. הרי שהצליח לעשות מעשה גדול.

לא שכחנו לסור אל המפקדה, השוכנת בבניין חצר מבוצרת, כיאה למקום מרדני. אחרי כן הלכנו לגירלאן. כאן נותרו שלושים יהודים ובבית הכנסת המרווח יש עשרים ותשעה ספרי תורה. סימטת המללאח נראית כמנהרה, כי הקומות העליונות של הבתים בנויות בחלקן על קמרונים המגשרים על הרחוב. מדי פעם מפסיק כעין פיר, שדרכו נכנסים אור ואוויר.

כדי להתגונן בפני החום נמצאים חדרי הדיור בקומות התחתונות של הבתים, שלא כנהוג בהרים. ברו שאין כאן תלמוד תורה. ייתכן שבזמן כתיבת שורות אלה המללאח כבר התרוקן ( הספר יצא לאור ב 1957, ויש להניח, שהרשימות של המחבר, לפחות שנתיים שלוש לפני כן ) לא סרנו לירארא, השוכנת דרומה לגירלאן, כי לפי דברי ש. כ. היא דומה לגירלאן מכל הבחינות.

חזרנו לאפוד. אין להטיל קינאה ביו נכבדי המקום, ולכן נענינו להזמנתו של סגן ראש העדה לסעוד אצלו צהריים. כאן מולך בכיפה ידידינו ק...שהקציב לו בעל הבית חדר אורחים יפה ומרווח וסמכו על שולחנו. ק... צריך רק לדאוג שהבית יתנהג ברוח המסורת וזה ייקלט בזיכרונם של הילדים.

אחרי הצהריים הלכנו לבקר את הילדים בתלמוד תורה. אף על פי שלא כל דרכיהם של המורים הצעירים נראו לי, הופתעתי בראותי בית ספר מסודר ומרוהט, שוכן בבית רחב ידיים, עם סידורי נוחיות נקיים.חדרי הכיתות מרווחים, התלמידים יושבים ללא צפיפות. אמנם שיטות הלימוד של המורים הכפריים כפי שכינה אותם ק...אינן לפי דרישות תורת החינוך, אבל בדליכא מורים טובים מהם, גם זו לטובה.

נוסף על החומש, ברכות, תפילות ודינים מלמדים גם עברית והילדים ידעו להגיב על שאלות לאחר שסרה תדהמתם. מצב יותר קשה בשתי כיתות הבנות הנמצאות באותה חצר מאחורי מחיצה, כאן רבה הצפיפות ושלוש-ארבע ילדות נדחקות בספסל המיועד לשתיים. ראיתי גם בנות שלוש-ארבע בכיתה, אחת מהן נרדמה ושאלתי לפשר הדבר. המנהל התנצל, שאין רוצים לדחות שום ילד, שהוריו מבקשים להכניסו לתלמוד תורה. ובמיוחד יש מקרים, שהילדים נשלחים, כדי שיוכלו להשתתף בארוחות, ממש עניין של פיקוח נפש רעבה. אין גן ילדים, ולכן כאן המקלט.

לבסוף הראנו ק... את המטבח, חדר הבישול עם כלים נקיים, ואת המחסן, עם החומרים שמספק הג'וינט. נפרדתי נרגש ממראה עיני בארפוד וסביבתה. שני ימים שביליתי באזור זה כאילו החזירו אותי לאווירה, שהיה בה משהו מהאקלים הרוחני של אחת העיירות במזרח אירופה. הספקתי להכיר את חייהם, אורחם ורבעם של יהודים בנאה זו, והצטיידתי בחומר רב להרהורים.
עוד ברכת פרידה ממשפחת ת..ואנו חוזרים לקצר אל- סוק. כמעט שאיני צריך להוסיף, כי לכבודנו התחיל עוד שעה לפני צאתנו לרדת גשם שוטף, כאן תופעה נדירה בהחלט. אבל אחרי ארפוד נתבהרו השמים ויכולתי להסתכל ללא העצבנות של ערב שבת בסביבה, לקלוט את מראות הקצור מחמר  אדום על רקע חורשת הדקלים, שבעמק הזיז.
בעוד היום גדול הגענו לקצר אל-סוק

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'ועוד נמשך...............'
ועוד נמשך...............
27/10/2007 | 23:00
3


                                  בקצר אל-סוק ובפ'רכלה.

קצר אל-סוק, כלומר טירת השוק, במקומה הנוכחי היא עיר חדשה, שהוקמה על ידי הצרפתים בקרבת הצטלבות כבישים ועל יד נהר הזיז. לפני כן היה היישוב קצת דרומה ושרידיו נקראים " קצר אל-סוק אל-קדים ". אז גרו כאן כחמישים משפחות יהודיות. במרחק 7 ק"מ מזרחה-דרומה היה מללאח קדום במושקללאל, שתושביו עברו לקצר אל-סוק, כעת מונה היישוב היהודי כאן 830 נפשות.

רובם מועסקים במכונאות, תיקון מוטורים והובלת משאות. יש בית ספר קטן של כי"ח, ובו רק כחמישים ילד. השאר מבקרים בבית הספר הממשלתי הפראנקו מוסלמי, וחבריהם המוסלמים עושים להם מעשי קונדס שונים. כן למשל בחג הפסח שמו חמץ בספסליהם. בזמן האחרון חייבה הנהלת בית הספר את הילדים היהודים לכתוב בשבת. כל זה נודע לנו תיכף עם בואנו מפי " שייך אל-יהוד " י. ב...שהוא בנו של השייך, אשר שלט על אחיו, עוד לפני בוא הצרפתים.

אמנם קיימת כאן קהילה מאורגנת ויש לה יו"ר וכל שאר הנכבדים, אבל בארפוד יעצנו לנו לפנות אל ה " שייך ", שהוא נציג עסקי משפחת ת... באזור זה, ובקיא בכל ענייני היהודים.מפי ר. ל.. המורה ללימודי קודש בבית הספר כי"ח ומפי אחיו, המשמש רב ושוחט כאן, שמענו בערב רבות על קדמות היישוב במושקללאל, שבבית הקברות שלו מצבות עם כתובות ותאריכים מלפני שש מאות – שבע מאות שנה.

המללאח עצמו נעזב, כאמור, ורק יהודי אחת מתגורר שם בקביעות, כדי לשמור על הרכוש, כי חלק מהבתים והשדות לא נמכרו עדיין, ובעליהם יוצאים שמה בעונת האביב לעבד את גינות הירק. החלטנו לבקר במקום למחרת.

ביום ב' י' באייר , יצאנו לראשונה אל תינג'ידאר, כדי למלא את אשר החסרנו ביום שישי שעבר, עקב ההרפתקה בערבה. שוב הגענו לגולמימה, אשר שם חיכו לנו כבר מכרינו מיום ו'. ופנינו תיכף לנאות תינג'ידאר, אשר גם על קציהן הצפוני עברנו כבר פעם, ליד ואדי פ'רכלה.

המללאח שוכן כחמישה ק"מ דרומה מהכביש העיקרי בתוך נאה מבורכת במים רבים ועצי פרי, ששמה – אסריר – פרכ'לה. באמת יש כאן שני מללאח, תאומים, השני שמו איית לבזם, על בית האב הברברי. נתיב העפר, שבו נסענו בק"מ האחרון, הוביל על פני צמחייה עשירה, כמעט טרופית. תיכף מצאנו יהודים ברחבת השוק הקטן שבתוך הכפר הברברי, ופנינו עם י. ה....השייך היהודי ויו"ר קק"ל במקום, כפי שהודיעני בגאווה, אל סמטאות המללאח המיושב מאה ותשעים נפש.

עדיין לא הספקנו להיכנס לאחד הבתים, והנה ניגש אילינו השייך הברברי, ה " קאדי " כפי שקראו לו, והודיע, שנתקבלה כרגע פקודה דחופה מהמושל הצבאי לגשת מיד למפקדה. ניסינו לצלם לפחות שתיים – שלוש תמונות, אבל השייך היהודי הפציר שלא להתמהמה ולמלא אחר ההוראה. בדלית ברירה חזרנו למפקדה, השוכנת על אם הדרך, הקצין קיבלנו בנימוס וביקש רק לראות את הדרכון שלי.

שאלנו אותו, מה הייתה הבהלה, והאם היה צורך להוליכנו עשרה ק"מ הלוך וחזור, בעוד שהיינו יכולים להתייצב בעוברנו על פני המפקדה בשובנו מן המללאח ? הוא התנצל, כי השייך הברברי הודיע לו בטלפון על בואנו וביקש להזמיננו מיד. הוא אף לא יכול היה לדעת בן רגע, מי בא למללאח. דבריו נראו לנו כנים והשייך היהודי אישרם בהוסיפו, כי הברברים כאן חשדנים, ובמיוחד השייך שלהם קפדן מאוד. אבל היהודים גרים בשלום עם הגויים, עתה קנו אלה הרבה חצרות במללאח, שנעזבו על ידי העולים שנטשו את המללאח, והם שכנים עימהם, בית ליד בית ועליית גג ליד עליית גג, ללא מחיצות מעקה גבוהות

אלי פילו
תרבות מרוקו >>
לצפיה ב-'תמונות מן המסע אל הדרום'
תמונות מן המסע אל הדרום
27/10/2007 | 23:02
32
לצפיה ב-'תמונות מן המסע אל הדרום'
תמונות מן המסע אל הדרום
27/10/2007 | 23:04
22
לצפיה ב-'סוף המסע אל הרי האטלס.'
סוף המסע אל הרי האטלס.
29/10/2007 | 23:58
17

     אני תקווה שנהנתם מן הקריאה.

סוף המסע אל דרומה של מרוקו.

                                                 במעלה ואד זיז .





מכאן המשכנו צפונה, כשנהר זיז משמאלנו ומעבר לו הגיאיות, ומימיננו חומת סלעים. במקומות מסוימים המעבר כה צר, עד שאי אפשר לעקוף מכונית. כאם גם אירעה המפולת בסוף השבוע שעבר, בדרך רק מללאח אחד בקוראנדו,  ובו עדיין מאתיים יהודים, רבים אחרים עברו לריש, יישוב חדש שהוקם 15 ק"מ צפונה לו. במים שעדיין גרו יהודים רבים במללאח הוקם כאן בית ספר של כי"ח, שנותרה בו עתה רק כיתה אחת. גם בצורת ה " צלא " המרווח וברחוב המללאח  ניכר, שהיה פעם יישוב גדול, אבל עתה נותרו בו רק הנמושות והזקנים.



גם בריש אין עניין מיוחד, כעת גרים כאן כ 600 יהודים, בעוד שלפני שנתיים היו עדיין כ 800 נפש.



באזור המשתרע מערבה לכביש לקצר אל-סוק , מידלת , אין יישובים יהודיים. לעומת זאת יש שורה של מללאח באזור המזרחי. בבו דניב ענאן על הנתיב המקשר את קצר אל-סוק עם נאת פ'יגיג בגבול מרוקן אלג'יריה, יושבים עדיין כ-250 יהודים, שלפנים נועד להם תפקיד חשוב בסחר בין שתי הארצות.



צפונה-מזרחה לקוראנדו יושבים יהודים בגוראמה, 350 נפש ובתלסינת 250 נפש. את המספרים המעודכנים קיבלתי מאנשי קצר אל-סוק ומידלת. כך המללאח הללו שייכים לאזור שיפוטו של הדיין בארפוד. בשביל כולם אופיינית היא ירידה קבועה במספר היהודים, העוזבים את המקומות, בעיקר בגלל המצב הכלכלי הקשה, יש להניח כי בשעת כתיבה דברי אלה, אחדים מהם נתרוקנו כבר לגמרי.



בריש נפרדנו מנהר זיז והתחלנו עולים במעלה האטלס הגבוה. מימיננו התנשא הר שגובהו 2400 מטר, ומשמאלנו העיאשי עד 3740 מטר. שניהם היו מכוסים שלג והאוויר היה צונן. כאן עדיין שרר החורף. לפני יממה היינו בשעה זו במבואות הצחרה, והיום לפני הצהריים ליהטה השמש בערבה מושקללאל.  עברנו את פרשת המים בין הדרום לצפון. משהתחלנו לרדת האפיל לילה ובחשכה הגענו למידלת.



מבחינה יהודית גרידא אין הרבה לראות בעיר זו, השוכנת ברמה הגבוהה של 1500 מטר, והיא אחת מתחנות התיירות הנודעת, בשל אקלימה האלפיני. המללאח היה לפנים בעות'מאן מוסא, שהיוותה אז פרבר נפרד וכיום היא בעיבורה של העיר. עתה נעזב המללאח לגמרי, וכל הבתים, לרבות בתי הכנסת, נמכרו לנוכרים. כשביקרנו במללאח מצאנו בו משפחה יהודית אחת ויחידה שנותרה נאמנה למקום . לפנים היה המללאח מיושב בצפיפות, ותייר שביקר לפני מאה שנה מספר, שמצא כאן כמאה משפחות יהודיות.



רק אצלם יכול היה לקנות קצת סוכר וסבון, כי הברברים לא הזדקקו עדיין למותרות אלה, ורק אצלם יכול היה לתקן משהו, כי כאן ישבו בעלי מלאכה היחידים. בעיר החדשה יש עתה כ-1450 יהודים הגרים בכל הרבעים, בהתאם למצבם החומרי. בית הספר של כי"ח, בתי הכנסת וכן ביתו של ראש הקהילה נמצאים בקרבת המגד הגדול, כלומר, כאן, בסביבות השכונה המוסלמית, גם ריכוז היהודים. לאחר ביקור ב " מערה ", שגם בו לא העלינו שום דבר ראוי לציון מיוחד, עזבנו את מידלת.



לכל אורך הדרך עד מכנאס, מהלך מאתיים ק"מ, שוב אין מה ללמוד על יהודי מרוקו. אין כאן מללאח וכנראה שגם לא היה בעבר. אמנם בכל הדרך יש רק יישוב גדול אחד, אזרו, מרכז שבטי ברברים, שלכבודם הוקם גם בית ספר פראנקו ברברי, שכדוגמתו יש רק כשניים שלושה בכל הארץ. הנוף כאן הוא אחד היפים שבכל מרוקו, ואולי בכל צפון אפריקה. בדרכך ממידלת צפונה אתה יורד לעמק המולויה, מאחוריך שרשרת האטלס הגבוה, המכוסה שלג, ולפניך האטלס הבינוני עטוף ירק עצים ודשא. אינך יכול להיפרד מהפסגות הנישאות, שכאילו עוקבות אחריך ועינך לא תשבע ממראות הטבע שממולך, עד שלבסוף אתה נכנס בפנים בין המעלות והמורדות של האטלס הבינוני, שאינו " בינוני " כלל, כי גם בו פסגות המגיעות לאלפיים מטר.



כאם אזור האגמים הגדולים, החולמים את חלומותיהם בהקיץ לאור היום, וכאילו מזמינים את העובר לשחות בהם בקיץ ולגלוש עליהם בחורף, כשהם מתכסים בשכבת קרח. אתה נכנס בעיר אלונים גבוהים, שכמעט אינך רואה את ראשיהם. עוד ועוד אתה עולה בדרך, והנה מימינך ומשמאלך עצי ענק, רזי עד, כל אחד עוביו כמגדל ואת גובהו אינך מצליח לראות, כי עבות הוא העץ ומכסה את ראשו.



אזרו וסביבתה מזכירים את הרי הקרפאטים. כאן הוקמו בתי הבראה רבים לחולי שחפת. כאן גם מעונות הקיץ לאלה, שאינם יוצאים לאירופה בימי החום המחניק. לאחר אזרו מתחילה הירידה אל השפלה הפורייה, המכוסה שדות בר, עצי זית ופירות. כעבור עשה הננו במכנאס.



סוף הפרק של דרום מרוקו.



אלי פילו


תרבות מרוקו >>

הודעות אחרונות

15:39 | 17.10.12 אורחים בפורום
11:49 | 03.09.12 אורחים בפורום
15:21 | 17.06.12 אורחים בפורום
15:26 | 12.06.12 אורחים בפורום
16:41 | 08.06.12 אורחים בפורום
13:40 | 03.06.12 אורחים בפורום
12:29 | 16.05.12 אורחים בפורום
15:17 | 05.05.12 אורחים בפורום
18:32 | 31.01.12 charlyknfon
12:47 | 10.12.09 בן תרבות
17:03 | 09.12.09 אלי פילו
20:23 | 07.12.09 אלי פילו

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ