דבר איתם!
כאם לילד שנולד מתרומה אני יכולה להגיד לך שגם אני כמוך חושבת על זה הרבה, לפחות פעם בכמה ימים, אם לא כל יום. זה לא מקטין בשום אופן את האהבה שלי אליו, שהיא עצומה וחסרת גבולות, וגם לא הייתי רוצה שהוא יהיה אחר בשום אופן. הייתי רוצה שהוא יהיה בדיוק כמו שהוא, רק מביצית שלי. סיבה אחת שבגללה הייתי רוצה את זה היא הסוד. אף אחד לא יודע שהוא מתרומה, לא כי אני מתביישת אלא כי אני לא רוצה שמישהו ידע עליו דברים שהוא לא יודע על עצמו. נראה לי נכון לשמור על הפרטיות שלו, אבל סודות מביאים איתם את הרעל שלהם. הסיבה השנייה היא החשש ממה שהוא ירגיש כשאספר לו באחד הימים. החשש שהוא ירגיש זר ולא שייך.
אני מנסה לתאר לעצמי את המצב שתיארת, שאני אומרת לבן שלי בעוד כמה שנים שהוא נולד מתרומה, ואחר כך אנחנו לא מדברים על זה יותר. אני מניחה שבמקרה כזה אני אחשוב אחד משלושה דברים: או שזה לא מזיז לו, או שהוא ממש כועס עלי, או שזה כל כך כואב לו עד שהוא לא מסוגל לדבר על זה. סביר להניח שבמקרה כזה אני לא אגיד לו על זה שום דבר נוסף, כדי לא להציק לו, ואחכה שהוא יפתח את הנושא. אבל בטוח שאני אחשוב על זה הרבה מאוד, ואחכה מאוד שהוא יגיד על זה עוד משהו. אם הוא כן ידבר אתי, ויספר שהוא מרגיש שהוא לא שייך אלי, אני אזכיר לו שהריתי אותו וילדתי אותו וגידלתי אותו, כך שאנחנו הכי שייכים שאפשר.
אני מבינה את הבושה שלך, ואני מבינה שהיא נובעת מהתחשבות באימא שלך, וזה נוגע ללב, אבל לדעתי חבל שאתה נותן לחומה של שתיקה לצמוח בינך לבין המשפחה שלך, כי זה מרחיק אותך ומבודד אותך, וכשהם עושים אותו דבר, ולא מדברים על זה, אולי מתוך התחשבות בך, זה מבודד אותם, כך שכל אחד מכם מתעטף בשתיקה שלו, ויוצא שתרומת הביצית באמת מרחיקה ביניכם. אני מנחשת, ואני מקווה שאני לא טועה, שאם תפתח את הנושא לשיחה, גם אם בהתחלה זה יהיה קשה, כולם ירגישו בסופו של דבר הקלה. יכול להיות שזה אפילו יאפשר לכם להיות יותר קרובים משאי פעם הייתם, עכשיו כשהכול ידוע.