gluten free
New member
שיתוף בהרהורים והתייעצות קונקרטית
שיתוף בהרהורים והתייעצות קונקרטית
שלום לאמהות בהווה ובעתיד,
אני רוני, בת 39, אמא לבן שנתיים שנהרה בIVF אחרי מספר שנים של נסיונות בכל מיני דרכים, ברוטו הלכתי במסע לאמהות 4 שנים, נטו אם הייתי מצופפת את חודשי הטיפול, בערך כשנה. מספיק עבורי כדי להשאיר בי חותם עמוק של כאב, צער, אבל, בלבול וחרדה, שתוך כדי המסע, נשאתי את כל אלו בתוכי , בלעתי את חלקם, והמשכתי הלאה כי הייתי חייבת לנוע לעבר ההריון. היום בראיה לאחור ואחרי שחלק מהכאב נרפא מעצם הכניסה להריון (והיה הריון מצויין וטוב ובריא, ואפילו לידת בית מעולה. השבתי לעצמי את האמונה בגוף ואת האמונה בכלל) אני מבינה כמה זה היה קשה, כמה זה היה מעייף ועצוב ובודד ומפחיד.
את ההריון "השגתי" בעזרתו של בר חוה, אחרי שהגעתי אליו והוא קבע רזרבה נמוכה (ספירה נמוכה וTSH גבוה ותגובה נמוכה להורמונים, לקח זמן להגיע להפריות טובות, ורק פעם אחת מ7 שאיבות, למוקפא אחד). אצל בנזוגי- תקין. רגע לפני ההריון הזה כבר התחלתי לקרא על תרומת ביציות, ויחד עם מי שהייתה אז מלווה אותי בפן הרגשי, דיברנו על הנושא לא מעט.
חזרה לכאן ועכשיו: הוסת שלי חזרה אחרי 9 חודשים (הנקתי מלא, ועדיין מניקה היום ממש מעט) והתחלנו לעורר תקווה שוב, שהפעם אהרה "סתם כך".. בלי עזרה חיצונית. עד כה זה לא קרה; בגלל שאנחנו לא גרים במרכז, הלכתי לייעוץ אצל רופאה אחרת, ראינו שה TSH אף עלה בשנים האלו, לא עשינו ספירת זקיקים ,והחלטנו להחזיר את המוקפא, לא הצליח..
אכזבה רבה וכמובן חזר המתח והתנודות סביב ההמתנה המייסרת לבטא. אחרי זה, החלטתי לקחת 3 חודשי שקט. והנה הם מסתיימים ואנחנו שוב בנקודת הבחירה.
האם אנחנו מוכנים/ האם אני מוכנה לוותר על נסיונות שאיבה? (מאז הפכתי לאמא פתאום עניין הזרקת ההורמונים מרגיש לי ככ לא בריא עבורי! וגם ממש כשנכנסתי להריון אובחנה לי נק חן ממאירה שהוסרה והכל בסדר היום, אני בכלל לא בטוחה שיש קשר בין הטיפולים לממצא הזה, אבל, ייתכן וכן וזה מאוד מ]חיד אותי)
האם יש במצבי וגילי סיכוי טוב לטיפולים, משמעותית יותר מ"רק" לנסות בבית טבעי?
*על החלום לארבעה ילדים, ויתרתי. עוד אחד/ת אני מאוד רוצה. אנחנו רוצים. אבל בבריאות ושמחה, ושוב, לאור גילי והרצון מתישהו גם לחזור להתעסק בדברים אחרים או לחזור למסלול תעסוקתי שהתחלתי בו (אני די טוטלית שנתיים בבית ען החמוד הזה וגם עם הבא כך שלשלב עבודה וגיל הרך כרגע לא מתאים לכוחותיי),אחנו שוקלים שוב תרומה.
אני אנסה להיות קונקרטית רגע בשאלות:
תרומה בספרד, מי יכולה לעזור בזה?
תהליך רגשי של מעבר מ"ויתור" על ביציות לתרומה?
מישהי שהייתה במצב דומה- פיזיולוגי, משפחתי, ולקחה בחירה במסלול של תרומה?
אשמח לשמוע כל אמירה, דעה, מחשבה, שיקוף וכל העולה על לבכן!
תודה
שיתוף בהרהורים והתייעצות קונקרטית
שלום לאמהות בהווה ובעתיד,
אני רוני, בת 39, אמא לבן שנתיים שנהרה בIVF אחרי מספר שנים של נסיונות בכל מיני דרכים, ברוטו הלכתי במסע לאמהות 4 שנים, נטו אם הייתי מצופפת את חודשי הטיפול, בערך כשנה. מספיק עבורי כדי להשאיר בי חותם עמוק של כאב, צער, אבל, בלבול וחרדה, שתוך כדי המסע, נשאתי את כל אלו בתוכי , בלעתי את חלקם, והמשכתי הלאה כי הייתי חייבת לנוע לעבר ההריון. היום בראיה לאחור ואחרי שחלק מהכאב נרפא מעצם הכניסה להריון (והיה הריון מצויין וטוב ובריא, ואפילו לידת בית מעולה. השבתי לעצמי את האמונה בגוף ואת האמונה בכלל) אני מבינה כמה זה היה קשה, כמה זה היה מעייף ועצוב ובודד ומפחיד.
את ההריון "השגתי" בעזרתו של בר חוה, אחרי שהגעתי אליו והוא קבע רזרבה נמוכה (ספירה נמוכה וTSH גבוה ותגובה נמוכה להורמונים, לקח זמן להגיע להפריות טובות, ורק פעם אחת מ7 שאיבות, למוקפא אחד). אצל בנזוגי- תקין. רגע לפני ההריון הזה כבר התחלתי לקרא על תרומת ביציות, ויחד עם מי שהייתה אז מלווה אותי בפן הרגשי, דיברנו על הנושא לא מעט.
חזרה לכאן ועכשיו: הוסת שלי חזרה אחרי 9 חודשים (הנקתי מלא, ועדיין מניקה היום ממש מעט) והתחלנו לעורר תקווה שוב, שהפעם אהרה "סתם כך".. בלי עזרה חיצונית. עד כה זה לא קרה; בגלל שאנחנו לא גרים במרכז, הלכתי לייעוץ אצל רופאה אחרת, ראינו שה TSH אף עלה בשנים האלו, לא עשינו ספירת זקיקים ,והחלטנו להחזיר את המוקפא, לא הצליח..
אכזבה רבה וכמובן חזר המתח והתנודות סביב ההמתנה המייסרת לבטא. אחרי זה, החלטתי לקחת 3 חודשי שקט. והנה הם מסתיימים ואנחנו שוב בנקודת הבחירה.האם אנחנו מוכנים/ האם אני מוכנה לוותר על נסיונות שאיבה? (מאז הפכתי לאמא פתאום עניין הזרקת ההורמונים מרגיש לי ככ לא בריא עבורי! וגם ממש כשנכנסתי להריון אובחנה לי נק חן ממאירה שהוסרה והכל בסדר היום, אני בכלל לא בטוחה שיש קשר בין הטיפולים לממצא הזה, אבל, ייתכן וכן וזה מאוד מ]חיד אותי)
האם יש במצבי וגילי סיכוי טוב לטיפולים, משמעותית יותר מ"רק" לנסות בבית טבעי?
*על החלום לארבעה ילדים, ויתרתי. עוד אחד/ת אני מאוד רוצה. אנחנו רוצים. אבל בבריאות ושמחה, ושוב, לאור גילי והרצון מתישהו גם לחזור להתעסק בדברים אחרים או לחזור למסלול תעסוקתי שהתחלתי בו (אני די טוטלית שנתיים בבית ען החמוד הזה וגם עם הבא כך שלשלב עבודה וגיל הרך כרגע לא מתאים לכוחותיי),אחנו שוקלים שוב תרומה.
אני אנסה להיות קונקרטית רגע
בשאלות:תרומה בספרד, מי יכולה לעזור בזה?
תהליך רגשי של מעבר מ"ויתור" על ביציות לתרומה?
מישהי שהייתה במצב דומה- פיזיולוגי, משפחתי, ולקחה בחירה במסלול של תרומה?
אשמח לשמוע כל אמירה, דעה, מחשבה, שיקוף וכל העולה על לבכן!
תודה