הודעה ממני
הי לכל המשתתפות: הכואבות, המאושרות, המצפות והמייחלות
רציתי לחלוק את הסיפור שלי כדי לעודד ולהפיח תקווה. וגם להציף ולשתף.
השורה התחתונה שאנחנו חובקים את בננו הקט, בן חודש וחצי.
הדרך היתה ארוכה, ויש עדיין התמודדויות.
אני התחלתי את תהליך התרומה לפני כמעט שנתיים (מרץ 2015) במסלול מנור. קיבלנו 7 עוברים "מושלמים" והיינו בטוחים שזה פיס אוף קייק וניקלט מייד.
הזמן עבר, החזרנו עוד עובר מושלם, ועוד אחד, עברנו רופא, ואח"כ חזרנו אליו, שינינו פרוטוקולים ניסיוניים כאלה ואחרים - ונאדה.
נשאר עובר אחד אחרון קטן, שבכלל לא רציתי להחזיר.... לא היה לי כח יותר לפרוטוקולים, למעקב ולכל הטירטור....הבלתי יאמן קרה: נקלט הריון. הריון שהיה קל ומהיר.... עד שהבנתי - נגמר ....
אני זוכרת ששאלתי את הרופא: למה דווקא זה נקלט? ולא כל האחרים? הפרוטוקול שלקחתי היה מאד פשוט. בלי סטרואידים. בלי נוגדי קרישה, בלי התחכמויות. סתם אסטרופם לעיבוי הרירית + פרוגסטרון יותר מאוחר. משהו פשוט פשוט. הוא אמר לי : כי ככה אלהים החליט.... אין אפשרות לדעת....
הרגשתי אסירות תודה לעובר הזה על שהחליט לבוא אלינו ולהיקלט. עד עכשיו אני אסירת תודה לו.....
במשך כל תקופת ההריון, עם כל הפליאה והשמחה והתקווה, אני חייבת לומר שלא שכחתי לרגע את עניין התרומה (במקרה שלנו תרומה כפולה) . המחשבות על איך הוא ייראה, האם יהיה איזשהו דימיון, האם אתחבר אליו, וכו, שיגעו אותי ולא יכולתי להפסיק אותן כל ההריון. חשבתי לעצמי שזה ייגמר אחרי הלידה... אבל לא.
בחדר הלידה (ניתוח קיסרי) הוא יצא צורח וכחול כולו. מסכן קטן .. הביאו לי אותו, ואני חייבת לומר שקצת נבהלתי. הוא היה מקומט, צורח ומבוהל וחשבתי שהוא דיי מכוער. הלילה הראשון עבר עליי במחשבות וייסורים על הילד הקטן שלי שרק נולד ולא כ"כ התחברתי אליו.... לא הבנתי כמו מה הוא נראה. לא הצלחתי להרדם
למזלי הרב כבר למחרת הוא החל להפוך לנסיך יפה-תואר עם עיניים כחולות ושבה אותנו מייד. לא הבנתי איך חשבתי שהוא מכוער.... אני מניחה שהרבה תינוקות יוצאים " מכוערים" בלידה אבל בגלל השייכות הגנטית אולי יותר קל לקבל את זה....
כיום אני אמא כבר חודש וחצי. כן אני מאוהבת. כן אני דואגת ומטפחת. לא , לא שכחתי לרגע את עניין התרומה, המיסתורין והשאלות סביב המראה שלי המתוק הקטן הזה לא מרפים, וזה חבל.... הוא כבר מראה סימנים של יפיוף קטן, והוא בטח יהיה יותר יפה ממני... אבל עדיין.
בטח יש פה בפורום אמהות שעברו את עניין התרומה אחרת ממני לגמרי. זה המקרה שלי. וגם הוא קיים. אני לא מצליחה להתנתק מזה....חבל לי ועצוב לי על זה (שאני לא מצליחה לשכוח מזה) אבל זו אני מה לעשות. יש לומר שבאופן מווזר הוא מאד דומה לי שהייתי תינוקת. אנשים אומרים את זה וגם אני חושבת כך. אבל בכל זאת...
לכל המנסות והמטופלות : זה בסוף יצליח.
ולכל המתלבטות: המודעות המתמדת לעניין התרומה לא עובר... לפחות אצלי....
וזה לא סותר את הרגשת התודה שאני חשה על שיש כזו אופציה ושאני אמא לגור קטן ותכול עיניים...
עוד סקרנית ועוד מצפה לקראת הבאות...
בהצלחה ובאהבה לכל הבנות !!! לשאלות מוזמנות לדבר איתי בפרטי ....
הי לכל המשתתפות: הכואבות, המאושרות, המצפות והמייחלות
רציתי לחלוק את הסיפור שלי כדי לעודד ולהפיח תקווה. וגם להציף ולשתף.
השורה התחתונה שאנחנו חובקים את בננו הקט, בן חודש וחצי.
הדרך היתה ארוכה, ויש עדיין התמודדויות.
אני התחלתי את תהליך התרומה לפני כמעט שנתיים (מרץ 2015) במסלול מנור. קיבלנו 7 עוברים "מושלמים" והיינו בטוחים שזה פיס אוף קייק וניקלט מייד.
הזמן עבר, החזרנו עוד עובר מושלם, ועוד אחד, עברנו רופא, ואח"כ חזרנו אליו, שינינו פרוטוקולים ניסיוניים כאלה ואחרים - ונאדה.
נשאר עובר אחד אחרון קטן, שבכלל לא רציתי להחזיר.... לא היה לי כח יותר לפרוטוקולים, למעקב ולכל הטירטור....הבלתי יאמן קרה: נקלט הריון. הריון שהיה קל ומהיר.... עד שהבנתי - נגמר ....
אני זוכרת ששאלתי את הרופא: למה דווקא זה נקלט? ולא כל האחרים? הפרוטוקול שלקחתי היה מאד פשוט. בלי סטרואידים. בלי נוגדי קרישה, בלי התחכמויות. סתם אסטרופם לעיבוי הרירית + פרוגסטרון יותר מאוחר. משהו פשוט פשוט. הוא אמר לי : כי ככה אלהים החליט.... אין אפשרות לדעת....
הרגשתי אסירות תודה לעובר הזה על שהחליט לבוא אלינו ולהיקלט. עד עכשיו אני אסירת תודה לו.....
במשך כל תקופת ההריון, עם כל הפליאה והשמחה והתקווה, אני חייבת לומר שלא שכחתי לרגע את עניין התרומה (במקרה שלנו תרומה כפולה) . המחשבות על איך הוא ייראה, האם יהיה איזשהו דימיון, האם אתחבר אליו, וכו, שיגעו אותי ולא יכולתי להפסיק אותן כל ההריון. חשבתי לעצמי שזה ייגמר אחרי הלידה... אבל לא.
בחדר הלידה (ניתוח קיסרי) הוא יצא צורח וכחול כולו. מסכן קטן .. הביאו לי אותו, ואני חייבת לומר שקצת נבהלתי. הוא היה מקומט, צורח ומבוהל וחשבתי שהוא דיי מכוער. הלילה הראשון עבר עליי במחשבות וייסורים על הילד הקטן שלי שרק נולד ולא כ"כ התחברתי אליו.... לא הבנתי כמו מה הוא נראה. לא הצלחתי להרדם
למזלי הרב כבר למחרת הוא החל להפוך לנסיך יפה-תואר עם עיניים כחולות ושבה אותנו מייד. לא הבנתי איך חשבתי שהוא מכוער.... אני מניחה שהרבה תינוקות יוצאים " מכוערים" בלידה אבל בגלל השייכות הגנטית אולי יותר קל לקבל את זה....
כיום אני אמא כבר חודש וחצי. כן אני מאוהבת. כן אני דואגת ומטפחת. לא , לא שכחתי לרגע את עניין התרומה, המיסתורין והשאלות סביב המראה שלי המתוק הקטן הזה לא מרפים, וזה חבל.... הוא כבר מראה סימנים של יפיוף קטן, והוא בטח יהיה יותר יפה ממני... אבל עדיין.
בטח יש פה בפורום אמהות שעברו את עניין התרומה אחרת ממני לגמרי. זה המקרה שלי. וגם הוא קיים. אני לא מצליחה להתנתק מזה....חבל לי ועצוב לי על זה (שאני לא מצליחה לשכוח מזה) אבל זו אני מה לעשות. יש לומר שבאופן מווזר הוא מאד דומה לי שהייתי תינוקת. אנשים אומרים את זה וגם אני חושבת כך. אבל בכל זאת...
לכל המנסות והמטופלות : זה בסוף יצליח.
ולכל המתלבטות: המודעות המתמדת לעניין התרומה לא עובר... לפחות אצלי....
וזה לא סותר את הרגשת התודה שאני חשה על שיש כזו אופציה ושאני אמא לגור קטן ותכול עיניים...
עוד סקרנית ועוד מצפה לקראת הבאות...
בהצלחה ובאהבה לכל הבנות !!! לשאלות מוזמנות לדבר איתי בפרטי ....
