מתי נכון לעבור לתרומה?

[החיים בורוד2]

תודה עוגיה555

תודה עוגיה555 על התגובה הכנה. אני מאמינה לך ומאמינה לכל הנשים כאן שמתארות אהבה גדולה ואושר אמיתי כשהן מחבקות את הילד שלהן לראשונה.
הלוואי וכך ארגיש גם אני. הלוואי שהתחושות האחרות שאני מרגישה היום ייעלמו או לפחות יצטמצמו והאהבה תגבר על הכל. אני בטוחה שדברים נראים אחרת לגמרי בשלב שאני נמצאת בו היום לעומת השלב של להיות אמא לתינוק שמגיע אחרי מסע ארוך, כואב ומשמעותי. כנראה שעד שלא אהיה במקום הזה לא אוכל להבין ולהרגיש את מה שאת ואחרות מרגישות. אני קוראת בשקיקה את השיתופים כאן ושואבת מהם הרבה כוח ותקווה. הלוואי ותהיה בי את גדלות הנפש להיות במקום הזה. הלוואי שבעוד זמן לא רב מדי אוכל לחזור לכאן ולהודות שצדקתן ושלאהבה שלי לילד שיוולד לי אין גבול, ספקות, מכאובים וחרטות.
תודה רבה על מה שכתבת. וכן, אשמח להמשיך בפרטי, אם תירצי.

 

[החיים בורוד2]

מתי נכון לעבור לתרומה?

לפעמים ניסים קורים והמזל יכול להגיע פתאום גם בגילאים מאוחרים (עד גיל 43-44 זה בהחלט יכול לקרות גם מהביציות של האישה). איך יודעים מתי לעבור לתרומה?
הבעיה היחידה שהרופאים איבחנו אצלי היא גיל הביציות ואיכותן אבל לדבריהם זה עדיין לא אומר שלא תהיה ביצית טובה אחת ל... אני מתקדמת בתהליך בחירת תורמת אבל יש לי ספק, כי אולי יש עוד סיכוי לביציות שלי וזה לא נותן לי מנוחה. האם תוכלו לשתף מתי החלטתן לוותר על הביציות שלכן (למרות הסיכוי הקלוש שקיים) ולעבור לתרומה?
האם המחשבה ש״אם רק הייתי מחכה עוד חודש או חודשיים אולי לא הייתי צריכה לקחת תרומה״ מופיעה גם לאחר התרומה?

 

[אולנה1]

כשהרגשתי שההפריות אולי מסכנות אותי

הפסקתי.. גם לי נאמר המשפט הזה..מספיק ביצית אחת טובה...יחד עם זאת הרופא אמר שגם אם תהיה ביצית טובה ויהיה הריון...יכולים להתגלות מומים כיון שהביצית מבוגרת..זאת אומרת שהריון מביצית שלך לאו דווקא מבטיח לידה ועוד לידה של ילד בריא...ההחלטה אצלי התקבלה ברגע שהבנתי שאני לא רוצה יותר לעבור את ההפריות הללו על כל הכרוך בהן, שאני רוצה הריון ועובר בריא. יש לציין שאת ההפריה האחרונה עשיתי חודש לפני 45..היו שלושה עוברים יפייפים כהגדרת האמבריולוגית והרופא, בני 8 תאים...וכלום...ואז עברתי בהשלמה לתהליך

 

[בייבי4יו]

הסיכוי להולדת ילד מביצית עצמונית

בגילאים 43-45 הוא אפסי, ולכן מומלץ לעבור לתרומה. חבל שלא כל הרופאים מספיק כנים לומר זאת למטופלות שלהן ,ומושכים אותן אינספור טיפולים מיותרים שעלולים בין היתר לסכן את בריאותן.

 

[rabbitm]

ששאבו לי זקיקים והם היו ריקים

וגם לאחר הרבה מאוד טיפולים. פשוט התעייפתי ולא רציתי להתעלל יותר בגוף.
לגבי סיכוי להרות בגיל מבוגר, חברה טובה שלי נקלטה בהפריה שלישית בגיל 44.9! אז כן, ניסים קורים אבל זה נדיר. מה שכן אם את רוצה יותר מילד אחד עדיף להקדים ולעשות את הראשון.
המעבר לתרומה לא קל. צריך זמן להתאבל, אז המלצתי להציב דד ליין. מס׳ טיפולים או זמן (חצי שנה/שנה)
בהצלחה!

 

[gingit111]

מי היה הרופא שטיפל בחברה שנקלטה בהפריה שלישית בגיל 44.9?

 

[rabbitm]

היא עשתה את בבית חולים כרמל, זה ציבורי

היא התעקשה לא ללכת לפרטי, והאמת שהיה לה המון מזל, להתחיל בגיל 44 טיפולים ולהקלט בהפריה שלישית.

בהצלחה בכל דרך שתבחרי

 

[gingit111]

האם אפשר לברר מי היה הרופא שנתן לה את הפרוטוקול בבקשה?

אודה לך מאד

 

[rabbitm]

ביררתי עבורך

מי שטיפל בה זה ד״ר גיל פאר, אבל כיון שזה בית חולים ציבורי יתכן שרופא אחר ייתן את הפרוטוקול.
בהצלחה!

 

[אמא זו אמא]

הריון טבעי מאוחר

מכירה אישה שילדה בהריון טבעי בגיל 45.5
מכירה עוד אישה שילדה עם הריון מפתיע וטבעי בגיל 44
אגב שתיהן בלידות בלי קיסרי.
אסור להתייאש
ניסים קורים!

 

[מישמיש113]

אצלי,

עברתי לתרומה אחרי ארבע שנים של ניסיונות וטיפולים בגיל צעיר יחסית. החלטתי שאני רוצה להיות אמא וכמה שיותר מהר יותר משאני רוצה להעביר את הגנטיקה שלי הלאה. אמא היא לא זו שיולדת או מעבירה גנטיקה, אמא היא זו שמגדלת. מחבקת ומלטפת. למזלי נקלטתי בהחזרה ראשונה והמחשבה היחידה שיש לי זה "כנראה שמשהו באמת לא בסדר עם הביציות שלי ואיזה מזל שעברנו לתרומה ובכלל שנכנסתי להריון בהחזרה ראשונה". אין לי שום חרטה או מחשבה שאילו הייתי ממתינה עוד קצת זה היה קורה מביצית שלי.

 

[אשרת 1972]

אני עברתי לתרומה בגיל 40 עם הרבה ביציות לא איכותיות

בכל טיפול , זאת שאלה מאוד אישית קחי בחשבון שהסיכוי ללדת ילד חי בהריון בגיל מבוגר הוא נמוך ביותר , הרופא ואני קבענו מספר טיפולים שננסה וכשהגענו אליו עברתי לתרומה , זה לא היה קל אבל היה ברור לי שאני רוצה להיות אמא ושכל ילד שאגדל יהיה ילד שלי בין אם אלד אותו ובין אם לאו , יש לי ילדה מדהימה אין לי ולא חרטה אחת או מחשבה אחת על הביציות שלי .

 

[על סף ייאוש 42]

נמצאת בדיוק באותה צומת של קבלת החלטה

בוקר אחד מתעוררת כולי חדורת מטרה והחלטית לגבי תרומת ביצית וכמה שעות לאחר מכן שוב מתמודדת עם כל הספקות והחששות והאם אני עושה את הצעד הנכון .....

 

[החיים בורוד2]

ממש ככה

מרגישה בדיוק כמוך. ברגע אחד נחושה ומחליטה לדחוף את התרומה בכל הכוח ומייד אחר כך מתמלאת עצב ודכדוך. הרבה נשים מדברות כאן על תקופת אבל ואצלי לצערי היא פשוט לא מסתיימת. מתאבלת כבר יותר מחצי שנה. והאבל לא נגמר. במקביל ממשיכה לעשות עוד ועוד טיפולים ובירורים על אפשרויות התרומה. צעד קדימה שניים אחורה. לא מצליחה לסיים את האבל ולהשלים. שיחות עם מעט חברות שבסוד העניין נותנות כוח לשעה ואז אני חוזרת לדכדוך שלי, שיחות עם הפסיכולוגית שלי השאירו אותי עם התחושה שהיא פשוט לא מבינה את הכאב ולא אמפטית אליו ולכן גם הפסקתי ללכת אליה, שיחות עם בן זוגי לא עושות לי הקלה, להיפך, מרגישה קנאה נורא גדולה שהוא יהיה אבא ביולוגי ואני לא (יש לו ילדים מקשר קודם כך שזה לא שאני לא מפרגנת לו הורות ביולוגית, הוא אבא כבר עכשיו). לא מוצאת מנוחה. לא מצליחה לדמיין תמונת עולם ורודה שלי מחבקת ילד, רק מדמיינת ילד שאני מרגישה אליו אהבה פושרת ולא אמיתית ומלאה, כי הוא מייצג את הכישלון הכי גדול שלי - שלא הצלחתי להתחתן בגיל צעיר, מדמיינת שיחות מכאיבות של ״אז למי הוא דומה?״ ואותי מתכווצת ונעצבת ואני שואלת את עצמי האם לא כדאי פשוט לוותר, להכנע למה שהטבע מכתיב ולא ללכת בכוח נגדו? הרי זה ילד שלא בחר להיוולד, בשונה מאימוץ שזה בעיניי מעשה מדהים של הצלת ילד נטוש מגורל אכזרי (מעשה שאני לצערי לא מסוגלת לעשות). לפעמים אני חושבת שאני בעצמי לא הייתי רוצה להיות ילדה לאמא שלקחה תרומת ביצית וחיה כל חייה עם תחושת כישלון ותחושה שאני לא הילדה שהיא ייחלה לה... אז אם אני מרגישה ככה, למה שאעשה זאת לילד כלשהו בעולם? ואז מגיעה הכמיהה העמוקה לילד, שאוכל להעניק לו, לטפל, לטפח, להיות שם עבורו. אני מקווה שזה שאני מעלה את הספקות שלי לא מכאיב או פוגע במי שבחרה בתרומה, זו הרי החלטה כל כך אישית, סובייקטיבית, שיש נשים שהיא מאוד נכונה להן. פשוט משתפת ממכאובי ליבי. הלוואי והייתי מצליחה לקבל את התרומה בהשלמה ובשמחה. הפורום מצליח לחזק אותי בדרך, אבל עדיין נופלת המון, עצובה ולא בטוחה.