היום לפני 11 שנה
ממש היום לפני 11 שנה, ממש בשעה הזאת שאני כותב את ההודעה היו אמורים לעמוד על במה בפארק הירקון ארבעה גברים מיוזעים מול קהל של עשרות אלפים (גם הם מיוזעים) ולתת הופעה היסטורית בישראל.
הארבעה הם לא אחרים מאשר אנתוני קידיס, פלי, צ'אד סמית וג'ון פרושיאנטה.
ב-2001 אני כבר הייתי "ותיק" בצ'ילי פפרז וכבר חרשתי למוות את קליפורניקיישן (האלבום החדש שלהם) ואת בלאד שוגר (היה לי אותו על קסטה). באותה תקופה הייתי רואה קליפים שלהם ב"צפייה ישירה" דרך האתר שלהם. תופס לאמא את הקו טלפון בשביל אינטרנט וצופה בריבוע פצפון מלא פיקסלים במהירות 56K ושמעתי את מיי פרינדס וחושב שזה השיר הכי יפה שאי פעם נכתב. אני זוכר פעם אחת באותה תקופה שנכנסתי לחנות דיסקים (גורר אחרי את אבא שישלם לי על הדיסק שאני "חייב חייב חייב!") וקנה את וואט היטס. אבא משלם ואני משום מה לא בטוח כי אני זוכר שלשיר קראו My Friends ואני קניתי דיסק שכתוב עליו Me&My Friends וחשבתי שאולי זאת טעות שלי.. אז אחרי כמה דקות חזרנו לחנות דיסקים וביקשתי לשמוע את הדיסק... וככה החלפתי את וואט היטס בוואן הוט מינייט
כשהם הכריזו על ההופעה ישר היה לי ברור שאני קונה כרטיסים והתכוונתי ללכת עם השכן שהיה בגילי ואבא שלו שכבר הספיק למות מאז.
חודש אחרי ההכרזה פתחתי את המוסף 7 לילות של ידיעות ובאחד העמודים היתה המודעה הראשונה! תלשתי אותה מהעיתון ותליתי (עם מגנטים) על הדלת של החדר שלי.
באותו זמן היה הייפ מטורף בישראל אחרי הצ'ילי פפרז! באותה תקופה הם באמת באמת באמת היו ה-להקה הכי גדולה בעולם. לא יכלת לפתוח MTV (כשהערוץ הזה עוד היה רלוונטי) בלי להתקל בקליפ שלהם. היתה תכנית שקראו לה "המצעד" ואני חושב שאיזה 5 שבועות השיר קליפורניקיישן היה מקום ראשון, היו ראיונות איתם בעיתונות- היסטריה!! באותה תקופה כווווולם אהבו את הצ'ילי פפרז וזה היה הדבר הכי מגניב לעשות! אני לא יכול להסביר את זה היום ולא יכול להשוות את זה לשום דבר שקורה היום במוסיקה- אבל זה היה שונה. ברי סחרוף היה אמור לחמם, כולם היו אמורים לבוא לראות את הנס הזה שהלהקה הכי גדולה בעולם מגיעה לישראל להופעה "אמיתית כמו בחו"ל!"
כמה חודשים מאוחר יותר, שבועיים לפני ההודעה אבא שלי אמר לי "שמעת שהם ביטלו את ההופעה?", "לא נכון!! אין סיכוי!". בערב פתחתי חדשות ובמהדורה של שמונה היתה כתבה והראו תמונות מההופעה בכיכר האדומה ואמרו שהם ביטלו בגלל המצב הבטחוני.. ככה זה נגמר.
מאז הספקתי להכנס עמוק לתוך כל העניין הזה של הצ'ילי פפרז. חרשתי את כל חנויות הדיסקים בארץ. כל חנות דיסקים שאני נכנס אליה - מאז ועד היום- אני ישר ניגש לאות R לבדוק אם במקרה יש שם משהו שחסר לי כי אולי אולי פעם אני אתקל שוב באיזה סינגל כמו שפעם מצאתי את הסינגלים של קליפורניקיישן ואדרסייד בחנות טאוור רקורדס בכרמיאל... אז לכו תדעו מה יהיה (למרות שאני יודע שכבר ש-נ-י-ם לא מביאים סינגלים לארץ...).
אז האוסף גדל (ואני איתו) והפוסטר נשאר על הדלת של החדר. כשהיו שואלים אותי עליו הייתי אומר "הוא עדיין מחכה להם שיבואו...". 11 שנה עברו מאז שתליתי אותו את כל גיל התבגרות שלי העברתי עם הפוסטר הזה בכניסה לחדר. הספקתי לעזוב את החדר ואת הבית של ההורים ולהוריד את כל הפוסטרים שהיו לי בחדר (והיו לי די הרבה...) אבל רק אותו דף מהעיתון נשאר תלוי בכניסה לחדר. מחכה לרד הוט שיבואו.
חברים- בעוד שבועיים פחות יום, ממש בשעה הזאת, ארבעה גברים מיוזעים יעמדו על במה על פארק הירקון ויתנו את ההופעה של החיים שלנו. אני אהיה שם איפהשהוא בין השורות הראשונות, יתפוס את הראש בהתרגשות עם צמרמורת בכל הגוף ולא אאמין למה שאני רואה. כמו ילד בן 13 שלא מאמין שהוא רואה מול העיניים שלו את הלהקה הכי גדולה בעולם.
ממש היום לפני 11 שנה, ממש בשעה הזאת שאני כותב את ההודעה היו אמורים לעמוד על במה בפארק הירקון ארבעה גברים מיוזעים מול קהל של עשרות אלפים (גם הם מיוזעים) ולתת הופעה היסטורית בישראל.
הארבעה הם לא אחרים מאשר אנתוני קידיס, פלי, צ'אד סמית וג'ון פרושיאנטה.
ב-2001 אני כבר הייתי "ותיק" בצ'ילי פפרז וכבר חרשתי למוות את קליפורניקיישן (האלבום החדש שלהם) ואת בלאד שוגר (היה לי אותו על קסטה). באותה תקופה הייתי רואה קליפים שלהם ב"צפייה ישירה" דרך האתר שלהם. תופס לאמא את הקו טלפון בשביל אינטרנט וצופה בריבוע פצפון מלא פיקסלים במהירות 56K ושמעתי את מיי פרינדס וחושב שזה השיר הכי יפה שאי פעם נכתב. אני זוכר פעם אחת באותה תקופה שנכנסתי לחנות דיסקים (גורר אחרי את אבא שישלם לי על הדיסק שאני "חייב חייב חייב!") וקנה את וואט היטס. אבא משלם ואני משום מה לא בטוח כי אני זוכר שלשיר קראו My Friends ואני קניתי דיסק שכתוב עליו Me&My Friends וחשבתי שאולי זאת טעות שלי.. אז אחרי כמה דקות חזרנו לחנות דיסקים וביקשתי לשמוע את הדיסק... וככה החלפתי את וואט היטס בוואן הוט מינייט
כשהם הכריזו על ההופעה ישר היה לי ברור שאני קונה כרטיסים והתכוונתי ללכת עם השכן שהיה בגילי ואבא שלו שכבר הספיק למות מאז.
חודש אחרי ההכרזה פתחתי את המוסף 7 לילות של ידיעות ובאחד העמודים היתה המודעה הראשונה! תלשתי אותה מהעיתון ותליתי (עם מגנטים) על הדלת של החדר שלי.
באותו זמן היה הייפ מטורף בישראל אחרי הצ'ילי פפרז! באותה תקופה הם באמת באמת באמת היו ה-להקה הכי גדולה בעולם. לא יכלת לפתוח MTV (כשהערוץ הזה עוד היה רלוונטי) בלי להתקל בקליפ שלהם. היתה תכנית שקראו לה "המצעד" ואני חושב שאיזה 5 שבועות השיר קליפורניקיישן היה מקום ראשון, היו ראיונות איתם בעיתונות- היסטריה!! באותה תקופה כווווולם אהבו את הצ'ילי פפרז וזה היה הדבר הכי מגניב לעשות! אני לא יכול להסביר את זה היום ולא יכול להשוות את זה לשום דבר שקורה היום במוסיקה- אבל זה היה שונה. ברי סחרוף היה אמור לחמם, כולם היו אמורים לבוא לראות את הנס הזה שהלהקה הכי גדולה בעולם מגיעה לישראל להופעה "אמיתית כמו בחו"ל!"
כמה חודשים מאוחר יותר, שבועיים לפני ההודעה אבא שלי אמר לי "שמעת שהם ביטלו את ההופעה?", "לא נכון!! אין סיכוי!". בערב פתחתי חדשות ובמהדורה של שמונה היתה כתבה והראו תמונות מההופעה בכיכר האדומה ואמרו שהם ביטלו בגלל המצב הבטחוני.. ככה זה נגמר.
מאז הספקתי להכנס עמוק לתוך כל העניין הזה של הצ'ילי פפרז. חרשתי את כל חנויות הדיסקים בארץ. כל חנות דיסקים שאני נכנס אליה - מאז ועד היום- אני ישר ניגש לאות R לבדוק אם במקרה יש שם משהו שחסר לי כי אולי אולי פעם אני אתקל שוב באיזה סינגל כמו שפעם מצאתי את הסינגלים של קליפורניקיישן ואדרסייד בחנות טאוור רקורדס בכרמיאל... אז לכו תדעו מה יהיה (למרות שאני יודע שכבר ש-נ-י-ם לא מביאים סינגלים לארץ...).
אז האוסף גדל (ואני איתו) והפוסטר נשאר על הדלת של החדר. כשהיו שואלים אותי עליו הייתי אומר "הוא עדיין מחכה להם שיבואו...". 11 שנה עברו מאז שתליתי אותו את כל גיל התבגרות שלי העברתי עם הפוסטר הזה בכניסה לחדר. הספקתי לעזוב את החדר ואת הבית של ההורים ולהוריד את כל הפוסטרים שהיו לי בחדר (והיו לי די הרבה...) אבל רק אותו דף מהעיתון נשאר תלוי בכניסה לחדר. מחכה לרד הוט שיבואו.
חברים- בעוד שבועיים פחות יום, ממש בשעה הזאת, ארבעה גברים מיוזעים יעמדו על במה על פארק הירקון ויתנו את ההופעה של החיים שלנו. אני אהיה שם איפהשהוא בין השורות הראשונות, יתפוס את הראש בהתרגשות עם צמרמורת בכל הגוף ולא אאמין למה שאני רואה. כמו ילד בן 13 שלא מאמין שהוא רואה מול העיניים שלו את הלהקה הכי גדולה בעולם.
