בניגוד לסרט שהופק לפיו,"הדרקון הראשון שלי"
"הדרקון הראשון שלי": הסרט חירב את הספר והפך אותו לשמאלץ דידקטי
בניגוד לסרט שהופק לפיו, "הדרקון הראשון שלי" אינו ספר קואוצ'ינג למצליחנים צעירים, אלא קומדיה של טעויות שבמרכזה נער רגיש שהולך נגד הזרם. הוא כתוב מצוין ומלא רוח שטות...
תירגמה מאנגלית: דבורה בושרי, עורכת התרגום: מיכל פז־קלפ
עופרה רודנר ל'הארץ': "לפני שנים רבות, באי פראי ומוכה רוחות ששמו ברק, עמד ויקינג די קטן עם שם די ארוך בתוך שלג שהגיע לו עד הקרסוליים. שיהוק־אפ הדוֹק האיום השלישי, יורש העצר המבטיח של שבט החוליגנים השעירים, סבל מבחילה קלה מהרגע שפקח את עיניו בבוקר. עשרה בנים, ובהם שיהוק־אפ, היו מועמדים להפוך לחברים מן המניין בשבט בתום 'בחינות הדרקון' — בחינות החניכה לשבט. הם עמדו על חוף קטן וקודר בנקודה הקודרת ביותר על פני האי הקודר כולו. שלג כבד ירד... המצוק התנשא מעליהם בגובה מסחרר, אפל ומאיים. בקיץ בקושי ראו את הסלעים שעליו, כי הם היו מכוסים נחילי דרקונים".
ימי הביניים הם הנמסיס של המערב הליברלי — החושך שלפני העת החדשה שילדה את הליברליזם, וכינוי לחרדה הגדולה מכולן. בכל פעם שמתקרב אסון אפי אומרים "ימי הביניים חוזרים", ולאחרונה זה נראה כמו אופציה ריאלית. מן הסתם ההתמכרות של המערב לפנטזיות ימי־ביניימיות קשורה לעניין וחאליסי לא לבד — גם שיהוק־אפ, הגיבור של "הדרקון הראשון שלי" מאת קרסידה קאוול, מגדל דרקונים בממלכה ימי־ביניימית.
קאוול פירסמה את הספר הראשון בסדרת הפנטזיה שלה ב–2003, כמה שנים אחרי שג'ורג' ר.ר. מרטין פירסם את הספר הראשון בסדרה "שיר של אש ושל קרח", שעליה מבוססת "משחקי הכס" (זכור לי במעומעם, גם בסוף שנות ה–90־תחילת המילניום דיברו על אפוקליפסה).
"הדרקון הראשון שלי" לא נכתב כמשל פוליטי או היסטורי, אלא כמשל על התבגרות ובעיקר על גבריות — גבריות חדשה מול גבריות ישנה. שיהוק־אפ הוא בנו של סטואיק, ראש השבט הוויקינגי (העצום, השרירי וכו'), והוא אמור לעבור טקס חניכה ברברי ואלים: יחד עם בני כיתתו הוא אמור לחטוף גור דרקונים ולאלף אותו, אלא שהוא חסר מוטיבציה ואדיש לכל זה.
למעשה, נדמה ששיהוק־אפ הוא ילד עכשווי לגמרי, שנולד במקרה בתקופה הלא נכונה. הקונפליקט שלו מבוסס על אותה תמה אנטי־מיליטריסטית ישנה וטובה, שמוסחרה בשיגעון בשנות ה–80: אבא מאצ'ו שבע קרבות ובן רגיש ואינדיבידואליסט, שהולך נגד הזרם. התפאורה היא פרודיה על ימי הביניים — לא מבריקה אבל משעשעת. בכלל, לא מדובר בספר עם אמירה פסיכולוגית, חברתית או היסטורית מתוחכמת במיוחד, ואין לו יומרה להיות כזה. להיפך — כמו הגיבור עצמו, גם הספר ניחן באיזו אפרוריות בריטית מבורכת וחוסר חשיבות עצמית. אלא שהעלילה כתובה מצוין ומלאה רוח שטות. במובנים מסוימים, "הדרקון הראשון שלי" הוא קומדיה של טעויות — לוויקינג הגדול נולד יורש שהוא טעות. ליורש יש דרקון שהוא טעות. הכפר יוצא לקרב עקוב מדם, בטעות. ככה זה כשחיים בחושך.
התרגום המצוין של דבורה בושרי יצא במהדורה מחודשת, כנראה בעקבות ההצלחה של סרטי "הדרקון הראשון שלי" (ושלל סדרות טלוויזיה), שהופקו "על פי" ספריה של קאוול. על הכריכה של ההוצאה המחודשת מופיעות הדמויות מתוך הסרט השלישי דווקא, שיצא זה עתה לאקרנים (ולא הראשון, שיצא ב–2010 והיה מבוסס על הספר הזה). לא ברור אם מדובר בטעות וולגרית או שמא יש כאן תוכן שיווקי — פרסומת לסרט החדש. מצד שני, אם זה מנחם מישהו, גם הסרט הראשון לא דומה במאום לסיפור המקורי.
זאת הזדמנות להביט על התופעה מקרוב ולהבין ממנה משהו על הזמן הזה. הנה כמה דוגמאות: בספר שיהוק־אפ הוא ילד דיכאוני, קוטר, מפוזר, חסר אמביציה, שמעמד והצלחה משעממים אותו, שתפקיד הסלב נכפה עליו וששאיפתו הגדולה ביותר היא להיות סתם אחד. ואילו בסרט, כבר מתחילתו, שיהוק־אפ הוא ילד אמביציוזי ומבריק, שמתעקש להצליח למרות אכזבתו של אביו ממנו.
בספר לשיהוק־אפ יש אמא — ולהלרמה ("ולהלרמה נתנה לשיהוק־אפ מהלומת אגרוף מעוררת, שהיא המקבילה הוויקינגית לחיבוק גדול של אמא") — ואילו בסרט העלימו את האמא. בספר שיהוק־אפ לומד בכיתה של בנים בלבד (אמרנו, זה סיפור על גבריות), ואילו בסרט שתלו שתי בנות. נראה שיוצרי הסרט, כולם גברים, נחרדו מהרעיון על סרט בלי ייצוג נשי (או גרוע מזה, שהייצוג הנשי היחידי בו מגולם באמא של הגיבור, אוי ויי).
איור של קרסידה קאוול מתוך הספר: https://images.haarets.co.il/image/...sive:none/v1560243955/1.7358297.811120809.jpg
כמו כן, אחת הנערות החדשות נראית כמו סמל מין בת 12 — מעין שילוב של גיבורת־על ממארוול עם ילדות אנימה ובראטס. יש לה מזג סוער וקשוח, היא אוהבת להטיל גרזנים ולהרוג דרקונים — כי ייצוג נשי חזק זה פמיניזם השעה, גם אם קוראים לו מארין לה פן בצרפתית (הנערה החדשה מזכירה את לה פן באופן משונה) או איילת שקד בעברית. מובן שלגיבור יש רומן איתה — פלרטטני, אפלטוני, רק כמה נגיעות במקרה ושלוש נשיקות בלי לשון. לי באופן אישי אין שום דבר נגד מין או נשיות מתפרצת, אבל נדמה שהילדה המסכנה לא מודעת למיניות השופעת שלה ולא ערה למתח המיני שהיא מפזרת בכל מקום. כל העניין מריח כמו קלישאה אמריקאית של גברים ישנים, שמחשיבים את עצמם לגברים חדשים.
בקיצור, הסרט של דרימוורקס חירב את הסיפור המקורי, שכל כולו שאיפה לקצת רוך ואינטימיות, והפך אותו לשמאלץ קואוצ'ינג דידקטי. כדאי מאוד להכיר את האורגינל. הוא הרבה יותר טוב מהסרט.
הדרקון הראשון שלי - טריילר רשמי בדיבוב לעברית: https://www.youtube.com/watch?v=7mOytk2-2lg
קרסידה קאוול: https://images.haarets.co.il/image/...ive:none/v1560243963/1.7358310.2452179919.jpg
"הדרקון הראשון שלי": הסרט חירב את הספר והפך אותו לשמאלץ דידקטי
בניגוד לסרט שהופק לפיו, "הדרקון הראשון שלי" אינו ספר קואוצ'ינג למצליחנים צעירים, אלא קומדיה של טעויות שבמרכזה נער רגיש שהולך נגד הזרם. הוא כתוב מצוין ומלא רוח שטות...
תירגמה מאנגלית: דבורה בושרי, עורכת התרגום: מיכל פז־קלפ
עופרה רודנר ל'הארץ': "לפני שנים רבות, באי פראי ומוכה רוחות ששמו ברק, עמד ויקינג די קטן עם שם די ארוך בתוך שלג שהגיע לו עד הקרסוליים. שיהוק־אפ הדוֹק האיום השלישי, יורש העצר המבטיח של שבט החוליגנים השעירים, סבל מבחילה קלה מהרגע שפקח את עיניו בבוקר. עשרה בנים, ובהם שיהוק־אפ, היו מועמדים להפוך לחברים מן המניין בשבט בתום 'בחינות הדרקון' — בחינות החניכה לשבט. הם עמדו על חוף קטן וקודר בנקודה הקודרת ביותר על פני האי הקודר כולו. שלג כבד ירד... המצוק התנשא מעליהם בגובה מסחרר, אפל ומאיים. בקיץ בקושי ראו את הסלעים שעליו, כי הם היו מכוסים נחילי דרקונים".
ימי הביניים הם הנמסיס של המערב הליברלי — החושך שלפני העת החדשה שילדה את הליברליזם, וכינוי לחרדה הגדולה מכולן. בכל פעם שמתקרב אסון אפי אומרים "ימי הביניים חוזרים", ולאחרונה זה נראה כמו אופציה ריאלית. מן הסתם ההתמכרות של המערב לפנטזיות ימי־ביניימיות קשורה לעניין וחאליסי לא לבד — גם שיהוק־אפ, הגיבור של "הדרקון הראשון שלי" מאת קרסידה קאוול, מגדל דרקונים בממלכה ימי־ביניימית.
קאוול פירסמה את הספר הראשון בסדרת הפנטזיה שלה ב–2003, כמה שנים אחרי שג'ורג' ר.ר. מרטין פירסם את הספר הראשון בסדרה "שיר של אש ושל קרח", שעליה מבוססת "משחקי הכס" (זכור לי במעומעם, גם בסוף שנות ה–90־תחילת המילניום דיברו על אפוקליפסה).
"הדרקון הראשון שלי" לא נכתב כמשל פוליטי או היסטורי, אלא כמשל על התבגרות ובעיקר על גבריות — גבריות חדשה מול גבריות ישנה. שיהוק־אפ הוא בנו של סטואיק, ראש השבט הוויקינגי (העצום, השרירי וכו'), והוא אמור לעבור טקס חניכה ברברי ואלים: יחד עם בני כיתתו הוא אמור לחטוף גור דרקונים ולאלף אותו, אלא שהוא חסר מוטיבציה ואדיש לכל זה.
למעשה, נדמה ששיהוק־אפ הוא ילד עכשווי לגמרי, שנולד במקרה בתקופה הלא נכונה. הקונפליקט שלו מבוסס על אותה תמה אנטי־מיליטריסטית ישנה וטובה, שמוסחרה בשיגעון בשנות ה–80: אבא מאצ'ו שבע קרבות ובן רגיש ואינדיבידואליסט, שהולך נגד הזרם. התפאורה היא פרודיה על ימי הביניים — לא מבריקה אבל משעשעת. בכלל, לא מדובר בספר עם אמירה פסיכולוגית, חברתית או היסטורית מתוחכמת במיוחד, ואין לו יומרה להיות כזה. להיפך — כמו הגיבור עצמו, גם הספר ניחן באיזו אפרוריות בריטית מבורכת וחוסר חשיבות עצמית. אלא שהעלילה כתובה מצוין ומלאה רוח שטות. במובנים מסוימים, "הדרקון הראשון שלי" הוא קומדיה של טעויות — לוויקינג הגדול נולד יורש שהוא טעות. ליורש יש דרקון שהוא טעות. הכפר יוצא לקרב עקוב מדם, בטעות. ככה זה כשחיים בחושך.
התרגום המצוין של דבורה בושרי יצא במהדורה מחודשת, כנראה בעקבות ההצלחה של סרטי "הדרקון הראשון שלי" (ושלל סדרות טלוויזיה), שהופקו "על פי" ספריה של קאוול. על הכריכה של ההוצאה המחודשת מופיעות הדמויות מתוך הסרט השלישי דווקא, שיצא זה עתה לאקרנים (ולא הראשון, שיצא ב–2010 והיה מבוסס על הספר הזה). לא ברור אם מדובר בטעות וולגרית או שמא יש כאן תוכן שיווקי — פרסומת לסרט החדש. מצד שני, אם זה מנחם מישהו, גם הסרט הראשון לא דומה במאום לסיפור המקורי.
זאת הזדמנות להביט על התופעה מקרוב ולהבין ממנה משהו על הזמן הזה. הנה כמה דוגמאות: בספר שיהוק־אפ הוא ילד דיכאוני, קוטר, מפוזר, חסר אמביציה, שמעמד והצלחה משעממים אותו, שתפקיד הסלב נכפה עליו וששאיפתו הגדולה ביותר היא להיות סתם אחד. ואילו בסרט, כבר מתחילתו, שיהוק־אפ הוא ילד אמביציוזי ומבריק, שמתעקש להצליח למרות אכזבתו של אביו ממנו.
בספר לשיהוק־אפ יש אמא — ולהלרמה ("ולהלרמה נתנה לשיהוק־אפ מהלומת אגרוף מעוררת, שהיא המקבילה הוויקינגית לחיבוק גדול של אמא") — ואילו בסרט העלימו את האמא. בספר שיהוק־אפ לומד בכיתה של בנים בלבד (אמרנו, זה סיפור על גבריות), ואילו בסרט שתלו שתי בנות. נראה שיוצרי הסרט, כולם גברים, נחרדו מהרעיון על סרט בלי ייצוג נשי (או גרוע מזה, שהייצוג הנשי היחידי בו מגולם באמא של הגיבור, אוי ויי).
איור של קרסידה קאוול מתוך הספר: https://images.haarets.co.il/image/...sive:none/v1560243955/1.7358297.811120809.jpg
כמו כן, אחת הנערות החדשות נראית כמו סמל מין בת 12 — מעין שילוב של גיבורת־על ממארוול עם ילדות אנימה ובראטס. יש לה מזג סוער וקשוח, היא אוהבת להטיל גרזנים ולהרוג דרקונים — כי ייצוג נשי חזק זה פמיניזם השעה, גם אם קוראים לו מארין לה פן בצרפתית (הנערה החדשה מזכירה את לה פן באופן משונה) או איילת שקד בעברית. מובן שלגיבור יש רומן איתה — פלרטטני, אפלטוני, רק כמה נגיעות במקרה ושלוש נשיקות בלי לשון. לי באופן אישי אין שום דבר נגד מין או נשיות מתפרצת, אבל נדמה שהילדה המסכנה לא מודעת למיניות השופעת שלה ולא ערה למתח המיני שהיא מפזרת בכל מקום. כל העניין מריח כמו קלישאה אמריקאית של גברים ישנים, שמחשיבים את עצמם לגברים חדשים.
בקיצור, הסרט של דרימוורקס חירב את הסיפור המקורי, שכל כולו שאיפה לקצת רוך ואינטימיות, והפך אותו לשמאלץ קואוצ'ינג דידקטי. כדאי מאוד להכיר את האורגינל. הוא הרבה יותר טוב מהסרט.
הדרקון הראשון שלי - טריילר רשמי בדיבוב לעברית: https://www.youtube.com/watch?v=7mOytk2-2lg
קרסידה קאוול: https://images.haarets.co.il/image/...ive:none/v1560243963/1.7358310.2452179919.jpg
