עורכת דין ביום, סופרת בלילה: הסודות של סיגלית דיל
כותבת האימה
מילים מכושפות: לרגל הוצאת שני ספרים חדשים, הסופרת הפופולרית מגלה איך הפכה הילדה הפחדנית לסופרת מצליחה והיחידה בארץ בז'אנר הפנטזיה לילדים ולנוער
כרמית ספיר ויץ
שני זיכרונות מפעמים אצל סיגלית דיל במקביל. הראשון מגיל שנתיים וחצי. הוריה, רחל ואבא־מרדכי, היו מעורבים בתאונת דרכים קשה. "הדלת של הרכב שלהם לא נסגרת ולכן הם מתעכבים", אמרו האחים הגדולים לקטנטונת. אחר כך הגיע הביקור בבית החולים. בזיכרון הדהוי, שתי רגליה של אמה וידה מגובסות ותלויות, אבל מעבר לגבס מסתמן חיוך רחב. שרק לא תדאג. לרגע הזה חזרה דיל לפני כארבע שנים, לפני פטירת אמה, כאשר מבעד לצינורות נהגה לשלוח אליה חיוך גדול ולהפריח נשיקות. שרק לא תדאג, הקטנה שגדלה.
הזיכרון השני שמפעם בה הוא שבוע הספר העברי בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. המעבר בין הדוכנים השונים באוויר הפתוח תחת כיפת השמיים. הפנינג שבסופו יש פרס - ספר. ואולי שני הזיכרונות האלה חברו יחד למה שהיא היום: סופרת ילדים ונוער יחידה בארץ בסיפורת המקומית בז'אנר הפנטזיה והאימה. בכבודה שלה 11 ספרים שראו אור בהוצאת עם עובד: "שעון הקסמים" (שיצא לאור לאחרונה במהדורה מחודשת), "תלתלים מכושפים", "הפנימייה שלא היתה", "אנשי הקירות", "טירת כחולי העין", "המכשף האפגני", "הבובה", "לכודים באפלה", "לב של עץ" ושני ספרים טריים: "אפלות", ו"היונה שסבלה מפחד גבהים".
היא עורכת דין בתחום הנזיקין, רואת חשבון, דוקטור למשפטים ומגשרת. בימים עסוקה במקצועות התובעניים, ובלילות צוללת אל עולמות קסומים שמעבר למציאות. מחלון חדר העבודה שלה נשקפים משרדי מס הכנסה ומשרד הפנים. לא בדיוק מקור השראה. "אל תחכו למוזה. תודיעו לה איפה אתם נמצאים כל יום בין שמונה לארבע, והיא כבר תבוא לבד", היא מצטטת את סטיבן קינג. "אני נהנית לנדוד לעולמות קסומים ולכמה שעות להתנתק. זו תחושה מופלאה. אם מישהו מתקשר אלי בזמן הכתיבה, תמיד נדמה לו שהעיר אותי משינה. אף יום אחד אינו דומה למשנהו, וזה כל הכיף. במהלך היום אני מופיעה בבתי משפט, מייצגת בוועדות של ביטוח לאומי, ערעורים, גישורים, פגישות עם לקוחות. הכתיבה בוערת בעצמותי, אבל אני לא מהסופרים המרחפים בעולם משלהם. אני בחורה עם שתי רגליים על הקרקע, שחיה בעולם העסקים ולכן לא אוותר על עריכת הדין בקלות או על הכובעים האחרים שלי". בחדר הישיבות של משרד עורכי הדין שבו היא שותפה מכירים את השיחות הבוקעות מחדרה, שבתוכן שזורים עניינים הרי גורל כמו עיר הנצח, הטירה הקסומה והנערה שכושפה ושבויה בראש מגדל גבוה. "זה שילוב מנצח", היא טוענת. "הכתיבה נותנת לי אוויר לנשימה בין העיסוקים היבשים, הריאליסטיים, הלחוצים, התובעניים והחומריים. מה שמאזן את חיי ושומר עלי שלא אטבע בים החומריות והציניות האופפות אותי מרבית שעות היום הוא הכתיבה, שלכאורה מנוגדת לעיסוקי הפורמליים. בזמן הכתיבה, על מסך המחשב שלי מתארחות דמויות שונות בתכלית מאלה שאני פוגשת במהלך היום. אם עוסקים מהבוקר עד הלילה באותו תחום, זה גורם לקיבעון מחשבתי. כשאת מוסיפה עיסוק נוסף, את יכולה לבחון את המקצוע שלך מבחוץ, מפרספקטיבה רחוקה יותר, לייעל אותו וליהנות ממנו". לשחרר את הפחד
מתח כבר מהשורה הראשונה. זה המרכיב היסודי והבסיסי בספריה. את הספר "לכודים באפלה", למשל היא פותחת במשפט: "האגדה מספרת כי אחת לחודש, בליל מולד הירח, באישון לילה אפל, נשר תולש שערה משערות ראשו של אדם. הנשר זקוק לשערה לבניית הקן שבת זוגו עומדת להטיל בו ביצה". "הפנימייה שלא היתה" נפתח כך: "הוא מעולם לא ידע כמה זמן חלף מאז הגיע למקום. משהו בתוכו אמר לו להוסיף לקרוא עוד ועוד בספר ההוראות המכושף, ספר שחור גדול שהפך אותו אט־אט לאפל ומרושע ונטע בו כוחות על־אנושיים".ילדים חווים את הפנטזיה אחרת ממבוגרים?
"דווקא בני נוער שנולדו לעולם ממוחשב, טכנולוגי וריאליסטי צמאים לקרוא על עולמות לא ריאליסטיים, וכתיבתי שמגלמת בתוכה הצצה אל עולמות אפלוליים ומסתוריים ואל הלא נודע, מספקת את הסקרנות הטבעית הזו הקיימת בקרב בני הנוער אל עולמות שמעבר למציאות. בספרי פנטזיה יש דיכוטומיה בסיסית של הצגת הדברים כאור מול חושך, טוב מול רע וכן הלאה. זו הסיבה שבני נוער נמשכים לז'אנר הזה, כשאתה נער אתה מוטרד מהנושאים האלה. מה שיפה בפנטזיה הוא שהיא מגלמת בתוכה מצבי קיצון של שחור מול לבן, אין אפור". "זה כיף כי הכל ברור, קיימים כוחות רשע ומולם קיימים כוחות טוהר, ואין משהו באמצע. בגלל הטכנולוגיה המתקדמת סף הגירוי של הילד עלה והוא קצבי יותר, תובעני יותר, והוא מחפש סיפוקים מיידיים לגחמותיו ולריגושיו, והוא מן הסתם יחפש אותם גם בין דפי הספר. על כתפי בתור סופרת מוטל 'התפקיד' לספק לו את אותם ריגושים. אין ספק שלקורא יש יותר סיפוק והזדהות עם הגיבורים והוא מתחבר יותר לסיטואציה כשהוא מדמיין אותה, מאשר סיטואציה לעוסה שהוא רואה על המסך באופן פסיבי כשהוא ישוב נינוח על הכורסה ומישהו אחר מדמיין עבורו והוא נאלץ להתפשר עם הדמויות שהמסך כופה עליו". "ידוע שהמפלצת הכי מפחידה שנראה על המסך תהיה פחות מפחידה ומוצלחת מזו שנקרא עליה ונדמיין אותה בכוחות עצמנו. בזמן הכתיבה למעשה קיימים בעלילה אצלי שני מישורים מקבילים: מה שאני יודעת ומה שהקורא התמים יודע או חושב שהוא יודע, ועלי להקפיד לא לגלות לקורא דברים שאני יודעת. היינו, חלילה לא להפגיש בין שני המישורים המקבילים האלה מלבד רמזים שאני שותלת פה ושם". סיגלית דיל, ספרים סיגלית דיל, ספרים
למה דווקא פנטזיה? לכאורה הימרת על ז'אנר מאוד מאוד לא בטוח.
"בזמן הכתיבה השאלה הזו ממש לא בראש מעייני. סופר כותב טוב יותר בז'אנר שהוא אוהב. ודאי שלא הייתי בוחרת בז'אנר אחר רק בגלל שהוא אולי בטוח יותר. לעתים אימה מתקשרת להיעדר איכות. בספרי זו לא חלילה אימה ברמה הרדודה של רציחות, דם, איברים קטועים וכדומה, שאותי אישית דוחים. אני כותבת לילדים ובני נוער ומאוד מקפידה בעניין הזה. זו אימה בקטע של מסתורין. אימה בריאה. השפה שאני כותבת בה היא גבוהה ורהוטה, הספרים שלי מאוד נקיים בכל הקשור לעניינים שבינו לבינה, ויש בכל אחד מספרי מסר". "מאידך, יש בספרי מתח, מסתורין ואימה בדיוק כמו שבני הנוער אוהבים, כך אני מרָצה את כולם, את קוראי הצעירים ואת הוריהם. הורים שואלים אותי בשבוע הספר: 'זה נקי?', ואני חושבת לעצמי: הרי הילדים שלכם רואים את 'האח הגדול'. זה נקי? כמו שבלונה פארק אנחנו צורחים מפחד על הרכבת הרים אך ברגע שזה מסתיים אנחנו רוצים עוד פעם, כך גם בספר, כי יש בפחד הזה משהו מרגש, ממכר ומענג, ואם יש את כל יתרונות הקריאה ומסר, השגתי את המטרה.
"קראתי חוות דעת של פסיכולוגים חינוכיים הטוענים כי מעבר לכך שספרים מסוג זה מפתחים את הדמיון, הם אינם נוטעים בילדים פחדים. להפך, הם משחררים אותם מהם ועוזרים לקורא לפתח כלים להתמודד עם הפחדים בגלל הניצחון של הטוב על הרע. לשיטתם, הספר מעביר את הפחדים שממילא קיימים אצל הילד בתת־מודע למודע, ואז ניתן לשלוט בהם, כי אנו שולטים טוב יותר במה שאנו מודעים אליו, ואם לא יקראו על כך, זו סתם הכחשה. הפחדנים בינינו יודעים שלא צריך ספר או סרט אימה על מנת לפחד. כמו כן, לטענתם הספר נותן לפחדים גבולות מבוקרים, מכשפות, עולמות אפלים וכשפים זה בסיפורים ולא במציאות".
להמשך קריאת המאמר https://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-699169
כותבת האימה
מילים מכושפות: לרגל הוצאת שני ספרים חדשים, הסופרת הפופולרית מגלה איך הפכה הילדה הפחדנית לסופרת מצליחה והיחידה בארץ בז'אנר הפנטזיה לילדים ולנוער
כרמית ספיר ויץ
שני זיכרונות מפעמים אצל סיגלית דיל במקביל. הראשון מגיל שנתיים וחצי. הוריה, רחל ואבא־מרדכי, היו מעורבים בתאונת דרכים קשה. "הדלת של הרכב שלהם לא נסגרת ולכן הם מתעכבים", אמרו האחים הגדולים לקטנטונת. אחר כך הגיע הביקור בבית החולים. בזיכרון הדהוי, שתי רגליה של אמה וידה מגובסות ותלויות, אבל מעבר לגבס מסתמן חיוך רחב. שרק לא תדאג. לרגע הזה חזרה דיל לפני כארבע שנים, לפני פטירת אמה, כאשר מבעד לצינורות נהגה לשלוח אליה חיוך גדול ולהפריח נשיקות. שרק לא תדאג, הקטנה שגדלה.
הזיכרון השני שמפעם בה הוא שבוע הספר העברי בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. המעבר בין הדוכנים השונים באוויר הפתוח תחת כיפת השמיים. הפנינג שבסופו יש פרס - ספר. ואולי שני הזיכרונות האלה חברו יחד למה שהיא היום: סופרת ילדים ונוער יחידה בארץ בסיפורת המקומית בז'אנר הפנטזיה והאימה. בכבודה שלה 11 ספרים שראו אור בהוצאת עם עובד: "שעון הקסמים" (שיצא לאור לאחרונה במהדורה מחודשת), "תלתלים מכושפים", "הפנימייה שלא היתה", "אנשי הקירות", "טירת כחולי העין", "המכשף האפגני", "הבובה", "לכודים באפלה", "לב של עץ" ושני ספרים טריים: "אפלות", ו"היונה שסבלה מפחד גבהים".
היא עורכת דין בתחום הנזיקין, רואת חשבון, דוקטור למשפטים ומגשרת. בימים עסוקה במקצועות התובעניים, ובלילות צוללת אל עולמות קסומים שמעבר למציאות. מחלון חדר העבודה שלה נשקפים משרדי מס הכנסה ומשרד הפנים. לא בדיוק מקור השראה. "אל תחכו למוזה. תודיעו לה איפה אתם נמצאים כל יום בין שמונה לארבע, והיא כבר תבוא לבד", היא מצטטת את סטיבן קינג. "אני נהנית לנדוד לעולמות קסומים ולכמה שעות להתנתק. זו תחושה מופלאה. אם מישהו מתקשר אלי בזמן הכתיבה, תמיד נדמה לו שהעיר אותי משינה. אף יום אחד אינו דומה למשנהו, וזה כל הכיף. במהלך היום אני מופיעה בבתי משפט, מייצגת בוועדות של ביטוח לאומי, ערעורים, גישורים, פגישות עם לקוחות. הכתיבה בוערת בעצמותי, אבל אני לא מהסופרים המרחפים בעולם משלהם. אני בחורה עם שתי רגליים על הקרקע, שחיה בעולם העסקים ולכן לא אוותר על עריכת הדין בקלות או על הכובעים האחרים שלי". בחדר הישיבות של משרד עורכי הדין שבו היא שותפה מכירים את השיחות הבוקעות מחדרה, שבתוכן שזורים עניינים הרי גורל כמו עיר הנצח, הטירה הקסומה והנערה שכושפה ושבויה בראש מגדל גבוה. "זה שילוב מנצח", היא טוענת. "הכתיבה נותנת לי אוויר לנשימה בין העיסוקים היבשים, הריאליסטיים, הלחוצים, התובעניים והחומריים. מה שמאזן את חיי ושומר עלי שלא אטבע בים החומריות והציניות האופפות אותי מרבית שעות היום הוא הכתיבה, שלכאורה מנוגדת לעיסוקי הפורמליים. בזמן הכתיבה, על מסך המחשב שלי מתארחות דמויות שונות בתכלית מאלה שאני פוגשת במהלך היום. אם עוסקים מהבוקר עד הלילה באותו תחום, זה גורם לקיבעון מחשבתי. כשאת מוסיפה עיסוק נוסף, את יכולה לבחון את המקצוע שלך מבחוץ, מפרספקטיבה רחוקה יותר, לייעל אותו וליהנות ממנו". לשחרר את הפחד
מתח כבר מהשורה הראשונה. זה המרכיב היסודי והבסיסי בספריה. את הספר "לכודים באפלה", למשל היא פותחת במשפט: "האגדה מספרת כי אחת לחודש, בליל מולד הירח, באישון לילה אפל, נשר תולש שערה משערות ראשו של אדם. הנשר זקוק לשערה לבניית הקן שבת זוגו עומדת להטיל בו ביצה". "הפנימייה שלא היתה" נפתח כך: "הוא מעולם לא ידע כמה זמן חלף מאז הגיע למקום. משהו בתוכו אמר לו להוסיף לקרוא עוד ועוד בספר ההוראות המכושף, ספר שחור גדול שהפך אותו אט־אט לאפל ומרושע ונטע בו כוחות על־אנושיים".ילדים חווים את הפנטזיה אחרת ממבוגרים?
"דווקא בני נוער שנולדו לעולם ממוחשב, טכנולוגי וריאליסטי צמאים לקרוא על עולמות לא ריאליסטיים, וכתיבתי שמגלמת בתוכה הצצה אל עולמות אפלוליים ומסתוריים ואל הלא נודע, מספקת את הסקרנות הטבעית הזו הקיימת בקרב בני הנוער אל עולמות שמעבר למציאות. בספרי פנטזיה יש דיכוטומיה בסיסית של הצגת הדברים כאור מול חושך, טוב מול רע וכן הלאה. זו הסיבה שבני נוער נמשכים לז'אנר הזה, כשאתה נער אתה מוטרד מהנושאים האלה. מה שיפה בפנטזיה הוא שהיא מגלמת בתוכה מצבי קיצון של שחור מול לבן, אין אפור". "זה כיף כי הכל ברור, קיימים כוחות רשע ומולם קיימים כוחות טוהר, ואין משהו באמצע. בגלל הטכנולוגיה המתקדמת סף הגירוי של הילד עלה והוא קצבי יותר, תובעני יותר, והוא מחפש סיפוקים מיידיים לגחמותיו ולריגושיו, והוא מן הסתם יחפש אותם גם בין דפי הספר. על כתפי בתור סופרת מוטל 'התפקיד' לספק לו את אותם ריגושים. אין ספק שלקורא יש יותר סיפוק והזדהות עם הגיבורים והוא מתחבר יותר לסיטואציה כשהוא מדמיין אותה, מאשר סיטואציה לעוסה שהוא רואה על המסך באופן פסיבי כשהוא ישוב נינוח על הכורסה ומישהו אחר מדמיין עבורו והוא נאלץ להתפשר עם הדמויות שהמסך כופה עליו". "ידוע שהמפלצת הכי מפחידה שנראה על המסך תהיה פחות מפחידה ומוצלחת מזו שנקרא עליה ונדמיין אותה בכוחות עצמנו. בזמן הכתיבה למעשה קיימים בעלילה אצלי שני מישורים מקבילים: מה שאני יודעת ומה שהקורא התמים יודע או חושב שהוא יודע, ועלי להקפיד לא לגלות לקורא דברים שאני יודעת. היינו, חלילה לא להפגיש בין שני המישורים המקבילים האלה מלבד רמזים שאני שותלת פה ושם". סיגלית דיל, ספרים סיגלית דיל, ספרים
למה דווקא פנטזיה? לכאורה הימרת על ז'אנר מאוד מאוד לא בטוח.
"בזמן הכתיבה השאלה הזו ממש לא בראש מעייני. סופר כותב טוב יותר בז'אנר שהוא אוהב. ודאי שלא הייתי בוחרת בז'אנר אחר רק בגלל שהוא אולי בטוח יותר. לעתים אימה מתקשרת להיעדר איכות. בספרי זו לא חלילה אימה ברמה הרדודה של רציחות, דם, איברים קטועים וכדומה, שאותי אישית דוחים. אני כותבת לילדים ובני נוער ומאוד מקפידה בעניין הזה. זו אימה בקטע של מסתורין. אימה בריאה. השפה שאני כותבת בה היא גבוהה ורהוטה, הספרים שלי מאוד נקיים בכל הקשור לעניינים שבינו לבינה, ויש בכל אחד מספרי מסר". "מאידך, יש בספרי מתח, מסתורין ואימה בדיוק כמו שבני הנוער אוהבים, כך אני מרָצה את כולם, את קוראי הצעירים ואת הוריהם. הורים שואלים אותי בשבוע הספר: 'זה נקי?', ואני חושבת לעצמי: הרי הילדים שלכם רואים את 'האח הגדול'. זה נקי? כמו שבלונה פארק אנחנו צורחים מפחד על הרכבת הרים אך ברגע שזה מסתיים אנחנו רוצים עוד פעם, כך גם בספר, כי יש בפחד הזה משהו מרגש, ממכר ומענג, ואם יש את כל יתרונות הקריאה ומסר, השגתי את המטרה.
"קראתי חוות דעת של פסיכולוגים חינוכיים הטוענים כי מעבר לכך שספרים מסוג זה מפתחים את הדמיון, הם אינם נוטעים בילדים פחדים. להפך, הם משחררים אותם מהם ועוזרים לקורא לפתח כלים להתמודד עם הפחדים בגלל הניצחון של הטוב על הרע. לשיטתם, הספר מעביר את הפחדים שממילא קיימים אצל הילד בתת־מודע למודע, ואז ניתן לשלוט בהם, כי אנו שולטים טוב יותר במה שאנו מודעים אליו, ואם לא יקראו על כך, זו סתם הכחשה. הפחדנים בינינו יודעים שלא צריך ספר או סרט אימה על מנת לפחד. כמו כן, לטענתם הספר נותן לפחדים גבולות מבוקרים, מכשפות, עולמות אפלים וכשפים זה בסיפורים ולא במציאות".
להמשך קריאת המאמר https://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-699169