'החוחית' / דונה טארט.
תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת מודן.
"החוחית" זיכה את טארט בפרס פוליצר והיה לרב מכר ענק. רובו מרתק, אך בין 838 עמודיו טמונים גם חלקים שהיה עדיף להם להישאר מחוצה לו...
עלית קרפ ל'הארץ'-2015.
"בחלקים גדולים ממנו, "החוחית" של דונה טארט הוא ספר סוחף, שגורם לקורא להרהר בגורלו של הגיבור גם מחוץ לשעות המוקדשות לקריאה בפועל. אבל יש לו גם חלקים אחרים סוחפים פחות, כאלה שבהם מרצה הגיבור את רעיונותיו בנוגע למקומה של יצירת אמנות בחייו אחרי שהתרוצץ אחריה בכל רחבי אירופה והסתבך עם המון טיפוסים מפוקפקים; לפעמים ניסה להישאר בחיים ולפעמים מאס בהם.
 
תיאו דקר, הגיבור, ילד חמוד בן 13, נכנס עם אמו למוזיאון המטרופוליטן במנהטן כדי להציץ בתמונת החוחית של קארל פבריציוס שהיתה אהובה עליה. אלא שפיצוץ עז מחריד את המוזיאון, ותיאו, שנפרד לרגע מאמו זמן קצר קודם לכן, מוצא את עצמו מוטל ליד גבר זקן. הזר נותן בידיו טבעת רגע לפני מותו ומבקש ממנו להביאה לכתובת מסוימת. תיאו מצרף לטבעת גם את ציור החוחית, ויוצא מהמוזיאון.
חוחיות בספר זואולוגיה מהמאה ה–19. חיפוש אובססיבי:
https://images.haarets.co.il/image/...fs/1.2648704.1433231866!/image/1937373825.jpg
אמו נהרגה בפיצוץ ותיאו, שאביו עזב מבלי להשאיר עקבות, מוצא את עצמו בודד בעיר הגדולה. משפחתו המיוחסת והקרירה של חברו מימי בית הספר היסודי, אנדי בארבר, מכניסה אותו לביתה. אך הוא חש שהוא נמצא "בדירה הלא נכונה, במשפחה הלא נכונה (וההרגשה הזאת) הכריעה אותי כל כך שהרגשתי מטושטש ומסוחרר, על סף דמעות כמעט, כמו אסיר שמונעים ממנו שינה במשך ימים במסגרת חקירה" (עמ' 99).
הריקנות הרגשית שבה הוא חי גורמת לו לפנות לכתובת שאליה ביקש ממנו הזקן להביא את הטבעת, ושם הוא פוגש את ג'יימס הוברט (הובי), שותפו של הזקן, שהיה, כך מתברר, סוחר ברהיטים עתיקים. הובי מתחיל ללמד אותו את רזי מקצוע השיקום והשיפוץ, ובעיקר אוהב אותו ומעניק לו מפלט בטוח של חמימות מאימי הקרח של משפחת בארבר, שיש לה המון רצון טוב, אבל מעט מאוד אמצעים רגשיים להגשים אותו. כשאביו מגיע לניו יורק כדי לקחת אותו אחרי כמה חודשים, תיאו נוסע איתו ועם חברתו לביתם שבלאס וגאס. הוא שוהה בביתם כשנתיים, עד שהאסון משיג אותו גם שם, וזה החלק המעניין ביותר בספר.
 
עד מהרה מגלה תיאו שאביו אמנם לקח אותו לביתו, אבל אין לו שום כוונה לטפל בו. מילד אהוב ומטופח הוא הופך לילד עזוב ורעב, שאף אחד לא אוהב אותו ולא מתעניין בו. בריק הזה מתפתחת מערכת היחסים שלו עם בוריס, שאותו הכיר בבית הספר. גם בוריס יתום מאם, נודד עם אביו, מהנדס מכרות, מארץ לארץ, וגם הוא ילד מוזנח ומוכה.
עד כה טיפלה טארט בדמויות שלה באופן קלישאי למדי: האם היחידנית האוהבת שמטפלת בבנה במסירות, ומולה האם הנסיכה האמריקאית, בת לאחת המשפחות הוותיקות של החוף המזרחי בארצות הברית, קרירה ומרוחקת. ואחר כך, כמין קודקוד למשולש הזה, משפץ העתיקות הנחמד. הדמויות הללו עונות לסטריאוטיפים מוכרים. העניות חביבות, העשירות קרירות וכבר קראנו על זה בשניים־שלושה ספרים, ועל כן העיצובים כאן הם פלקטיים למהדרין. גם השאלה מה עושים ילדים בהעדר מבוגרים זכתה כבר לטיפול ספרותי, אבל כאן, כמו בספרים הטובים שנכתבו בנושא, יש משהו מנתץ מיתוסים ועל כן מרענן.
 
בוריס ותיאו הם ילדים רעים. הם לא הולכים לבית הספר, הם מעשנים סיגריות וגם דברים אחרים, שותים אלכוהול וצורכים מגוון גדול של סמים בכמויות גדולות. הם כורתים ביניהם ברית, והדיכוטומיה בין ההתנהגות הפרועה של הילדים לבין הקשר האמיץ שנרקם ביניהם יוצרת מורכבות שלא תחזור על עצמה בספר הזה.
 
שיבתו הלא מתוכננת של תיאו לניו יורק גודעת את הקשר ביניהם, וגם בניו יורק, אף על פי שהוא מתגורר בביתו של הובי, ממשיך תיאו באורח חיים הרסני. הוא מתנהג כאדם מנותק מרגשותיו ותאב מוות. אך ההצלחה מאירה לו פנים, וייתכן שאפילו מסחררת אותו.
תמיד ברקע נמצא הציור הגנוב, כמין משאת לב פטישיסטית שאליה כמה הגיבור בניסיון לשמור על הקשר עם אמו המתה. על הכמיהה הזאת מכבירה טארט עוד ועוד תפניות בעלילה, והעושר הזה הוא לעתים קרובות עושר השמור לרעת בעליו. רוחב היריעה של הספר הזה מעלה את השאלה על גבולותיה של יצירה ספרותית. המניע להתחלה בדרך כלל ברור מאוד, גם למחבר וגם לקוראים, אבל הסוף? הסוף הוא לעתים קרובות פרי החלטה מושכלת, ונדמה לי שכאן לא התקבלה ההחלטה הנכונה.
המרדף הקונקרטי שמנהל הגיבור אחרי יצירת האמנות הוא לא רק כמיהה לקשר עם אמו, אלא גם סמל לחיפוש האובססיבי של האמן אחרי דרכי הביטוי שמשקפות את רגשותיו, והקרבה הסמנטית בין שני העולמות הללו יוצרת סמל ריאליסטי כל כך עד שקשה להבחין בו בקריאה ראשונה. האומנם יכולה יצירת אמנות למלא לב שבור? נדמה לי שזה הנושא האמיתי של הספר אדיר הממדים הזה.
 
שתי הערות בעניין ממדיו: האחת, פרוזאית לחלוטין. הספר כל כך כבד וגדול, שממש קשה להחזיק אותו. השנייה, פרוזאית פחות, אני מקווה, והיא שממדיו מעלים שאלות על ממדיה של היצירה הספרותית. מבקרים רבים השוו את יצירתה של טארט ליצירתו של דיקנס. אבל הבה נודה בזאת: דיקנס כתב את הרומנים שלו בהמשכים ומכר בכל שבוע פרק חדש לקוראיו. כתוצאה מכך, גם אם כתיבתו של דיקנס כמכלול היא יצירת מופת, יש בה חלקים מתישים. טארט, גם אם נשאה עיניה ליצירתו הגדולה והחשובה, היתה צריכה, ולו בשם הצניעות, לחסוך מקוראיה כמה וכמה תפניות עלילתיות.
במאמר מלומד שהתפרסם ב"ווניטי פיר" ביולי 2014 שואלת איבגניה פרץ: "האם טארט היא צ'רלס דיקנס?" והיא עונה: "התשובה לשאלה הזאת אינה טמונה בביקורות של 'ניו יורק טיימס', של 'ניו יורקר' או של 'ניו יורק ריוויו אוף בוקס' אלא בדורות הבאים, אם הם יקראו את טארט או לא. ממש כפי שצייר יכול להיות מושמץ על ידי בני דורו ובסופו של דבר להיות הצייר המהולל ביותר במוזיאון המטרופוליטן, כך גם סופר יכול למכור יותר ממיליון עותקים מספרו, לזכות בפרסים ולהיזכר רק כהערת שוליים (בהיסטוריה). זה מאבק שאי אפשר לישבו רק באמצעות גרסאות חדשות של הקינדל, והמלה האחרונה עדיין לא נאמרה בו".
 
"החוחית" כיכב בכל רשימות רבי המכר בחו"ל במשך שבועות רבים, אבל אני בספק אם יהיה כזה גם בישראל. מצד אחד, למרות רוחב היריעה שלו, אין בו הממד התרבותי העמוק שיכול להפוך אותו ליצירת מופת; הטיפול של טארט בדמויות הוא לעתים קרובות פלקטי, הרקע התרבותי שהיא מציגה אינו מחדש ואינו מעמיק, ההתכתבות שלה עם יצירות מופת נעדרת תחכום, והמוטיבציות שלה נראות לעתים מאולצות, כמו גם העלילות. מהצד האחר, הוא גם אינו ספרות קלה: הוא כבד ועגמומי, נטול הומור לחלוטין, המסר שהוא נושא עמו פסימי ומכאיב וחלק גדול ממנו משרה על הקורא רגשות קשים. על כן, למרות יתרונותיו, זה ספר שדורש מהקורא יותר ממה שהוא מעניק לו והקורא יתקשה לראות בו בילוי זמן מהנה."
 
קישור:
https://www.youtube.com/watch?time_continue=3&v=AiL1dIXAQKo
נוסף:
https://www.youtube.com/watch?v=RPgPixshbXo