תרגום חדש ל"טום סויר": התקינות הפוליטית מתחלפת
אך הספרות נשארת
כ–140 שנה לאחר שעלילותיו פורסמו לראשונה, טום סויר עדיין מאתגר את הסטנדרטים החינוכיים בספרות הילדים: הוא חוגג את הבטלה, הסירוב וההתנגדות. התרגום החדש לספרו של מרק טוויין מהנה, מוזיקלי ולא מצנזר
עופרה רודנר 27.02.2019 06:00
הרפתקאותיו של טום סויר שם הסופר/ת: מרק טוויין
שם הוצאה: מודן ואוקיינוס מספר עמודים: 259 מחיר: 74 ש"ח
תירגמה מאנגלית: לי עברון, איורים: רות גוילי, עורכי הסדרה: אסף וחגי ברקת
עטיפת ספרו של מרק טוויין איור עטיפה: בתיה קולטון / עיצוב: עדה ורדי / הוצאת מודן
תרגום חדש מזמן קריאה מחודשת, וקריאה מחודשת ב"הרפתקאותיו של טום סויר", שנכתב לפני יותר מ–140 שנה, מעיפה את המוח. מתברר שמרק טוויין עדיין מאתגר את הסטנדרטים החינוכיים בספרות הילדים — גם אלה הנחשבים מתקדמים. גישתו של טוויין בנושא ידועה ואפשר למצוא אותה כבר בסיפורים קצרים, שאולי הניחו את היסודות לדמותו של טום. אלה היו פרודיות קצרות, מצחיקות ומרושעות על סיפורי הנעורים הדידקטיים של תקופתו.
"טום סויר" לא רק היה חריג על רקע האופנות הדידקטיות החולפות של זמנו, אלא גם נשאר חריג בין הקלאסיקות הגדולות ששרדו את מבחן הזמן, רבות מהן עלילות יתומים כמותו. עלילות היתומים היו בין היתר מצע נוח לכתב אשמה מעמדי ומניפסט חברתי פרוגרסיבי. בדרך כלל הן סיפרו על הבחירה בטוב ועל חריצות משתלמת, על ניצחון התקווה ועל עדינותו המזהירה של הפוטנציאל האנושי — זה המבקש להתגלות, אם רק יטפחו אותו ויעניקו לו את התנאים המתאימים. אצל טוויין זה אחרת. היתומים שלו, שהיו מהראשונים לבעוט בבית הספר ובכנסייה, חוגגים את הבטלה, הסירוב וההתנגדות.
טום סויר והאקלברי פין אינם מוארים כמו אוליבר טוויסט (צ'רלס דיקנס), אן שרלי (לוסי מוד מונטגומרי) או שרה קרו (פרנסס הודג'סון ברנט). הם גם לא מתדפקים על דלתות החברה או מבקשים להתקבל אליה. כי טום והאק הם "לא נחמדים". מטרתם העילאית היא פרישה מוקדמת. בשעות הפנאי הם מחפשים אוצר, מעשנים, אוספים קרציות וחולמים "להיות שודדים".
טום אמנם מקריב את גופו להצלפות של המורה כדי להציל את אהובתו בקי תאצ'ר, ומעיד באומץ למען מאף פוטר השיכור, שהופלל על ידי "ג'ו האינדיאני". הוא והאק גם מבקרים את מאף המוחרם בכלאו. אלא שבו זמנית טום עוסק ללא הרף בתכסיסים מניפולטיביים ובסיבון המערכת. אם כבר, האק הוא הילד המואר שבחבורה — האק הוא זה שהתרבות לא קילקלה, זה שאפשר תמיד לסמוך עליו, זה שנופלת לידיו ההזדמנות להציל גברת מכובדת מרצח. בספר ההמשך הוא אפילו עוזר לג'ים השחור לברוח ממעבידיו. אבל גם האלטרואיזם של האק אינו מונע על ידי אמונה לוהטת בעשיית טוב או בערכים צודקים. הוא פשוט עומד לצדו של חבר למסע, שנמצא איתו באותה סירה. גילויי הטוב האנושי אינם נמצאים בתבונה ובערכים, אלא בנאמנות ובקשרים הקרובים, היום־יומיים, שנרקמו כמעט מתוך הכרח.
בצד זה מתערערות גם תפישות, המקובלות למדי עד היום בספרות הילדים, בנוגע לפוטנציאל האנושי הגלום בחברה, או ליכולתו של היחיד לחולל שינוי. מקריאה ב"טום סויר" אפשר להסיק שטוויין מצא את החברה האנושית מרתקת, משעשעת ונוגעת ללב, ולכן ראויה לחיבה עדינה, אך לאו דווקא להערכה או לאמון. האופטימיות של טוויין, אם יש כזאת, היא אופטימיות מהיד לפה, בלי אופק או פרוגרמה. המזל משחק כאן תפקיד חשוב ופארודי בו זמנית (טוויין עצמו היה מהמר כפייתי), ובכלל, הסיפור משייט בקלילות על התפר שבין ריאליזם מר לפולקלור.
הסיבה המובנת מאליה להבדלים האלה היא שטוויין, הנחשב למשחרר של ספרות הילדים האמריקאית מחבל הטבור הבריטי, היה סופר דרומי שכתב על הפריפריה הדרומית ומרד במכוון בהשפעה הוויקטוריאנית. הסיבה הנוספת, המייחדת את טוויין עד היום, היא אידיאולוגית ספרותית ובדיעבד רחבה יותר מהאנטי־דידקטיות המופגנת שלו. היא קשורה לאופן שבו תפש את תפקידו כמספר. טוויין כתב מלמטה. אין אצלו גרם של יומרה מוסרית או ערכית, לא כלפי גיבוריו ולא כלפי קוראיו. נדמה כאילו הוא מתבונן משועשע, יחד עם הקהל, בעלילה המתנהלת מעצמה.
הוא כן מתאר מציאות נאלחת ואומללה: הקהילה בעיירה הנידחת היא מרבץ של בורות, פוריטניות ואמונות תפלות; הילדים משחקים בחתולים מתים וקרציות; הלבנים קוראים לעבדים "הכושי שלי", "הכושים שלו"; הורים ובעיקר מורים מכים הם עניין שבשגרה; החיבה והרוך מוקצבים בקמצנות. טוויין אינו חוסך מקוראיו את השקפותיו ואף מפליג פה ושם בתובנותיו החברתיות — למשל, בפרק המצחיק על ערבי דקלום בבתי ספר או בדיווחיו על הסחף בדעת הקהל ההפכפכה. אבל הוא עושה את כל אלה בשעשוע מרוחק ובמשיכת כתפיים.
לפחות מהפרספקטיבה של המאה ה–21, דווקא הריחוק, הריאליזם הפחות מפורט והאגביות שבה טוויין מטפל במציאות הם אלה שמנרמלים את הנאלחות ומשווים לעיירה הנידחת טעם של פנטזיה דיסטופית. לזה נוספת העובדה שאותה עיירה, שבה מסתובבים חופשי רוצחים ומורים סדיסטים, עוסקת בחייה הקטנים תחת השמש הזורחת, על רקע השמים הכחולים על גדתו של המיסיסיפי הטוב. אם כי מבחינתם של טום והאק אין כאן שום אירוניה — המרחבים הם ביתם והנהר הוא הדמות הכי מנחמת ואמינה בסיפור. המיסיסיפי נמצא שם תמיד, הוא האמא והאבא האמיתיים של טום והאק, הוא עורק החיים הממשי והספרותי. קוראים בוגרים אולי יגלו בדיעבד עד כמה מטעה התפאורה, ששיוותה לסיפור הזה בילדותנו נלבבות עליזה, רומנטית ותמימה.
טוויין כתב את "טום סויר" בהשראת ילדותו בעיירה האניבאל (חניבעל) שבמיזורי, על גדת המיסיסיפי. הוא נולד בשם סם קלמנס, החמישי מבין שישה אחים ואחיות. אביו היה עורך דין ואיש עסקים כושל, מלא חלומות גרנדיוזיים, והימוריו הכלכליים עלו למשפחה בחיים של עוני. אמו היתה מרשימה ונמרצת. סם הסב לה דאגות רבות. הוא נולד פג חולני וגדל להיות פרא אדם, שמסתובב עם הילדים ה"בעייתיים". הוא תיעב את בית הספר ואהב להמציא תעלולים זדוניים כדי להטריף את מוריו. "דודה פולי" — דמות ספרותית אדירה — מבוססת על אמו. האח הקטן סיד והדודנית מרי מבוססים על הנרי ופמלה, אחיו ואחותו של טוויין. אהובתו של טום, בקי תאצ'ר, מבוססת על חברת נעורים של טוויין, לאורה הוקינס. ואילו האק מבוסס על טום בלנקנשיפ, בנו של שיכור העיירה. את שם העט שלו אימץ קלמנס משפתם של ספני הנהר, שאליה התוודע כנווט ספינה על המיסיסיפי (במדידת עומק הנהר, "מרק טוויין" פירושו "סמן שתיים", כלומר, הספינה גבוהה באופן מספק מקרקעית הנהר). לרוע המזל, הוא ירש מאביו את האובססיה להשקעות מוזרות, וגם כשהתעשר מכתיבתו הפורה המשיך להמר בכל כספו על עסקים כושלים. נראה שכמו גיבוריו הילדים, טוויין המשיך לחפש כל חייו אחרי אוצר אגדי.
התרגום החדש של לי עברון מהנה, מוזיקלי, סוחף ולא מצנזר. אמנם לא עברו שנים רבות מאז שני התרגומים האחרונים (התרגום הנוכחי הוא השלישי בתוך עשור). ואמנם שרון פרמינגר, בתרגומה היפה מ–2008, שיחררה זה מכבר את "טום סויר" מכבלי הצנזורה והשפה הגבוהה, שחנקו את הספר מטעמים דידקטיים. עם זאת, יש חשיבות לצירופו של "טום סויר" לסדרת "הרפתקה", שמעמידה בשנים האחרונות רשימת קריאה מעולה. מלבד זאת, עברון הצליחה להביא חידושים משלה, שיעוררו הזדהות בקוראים בני זמננו. למשל, בתרגומה מופיעה לראשונה המלה "הבריז" (במקור played hookey, שהפך בתרגומים אחרים ל"התחמק" או "ברח מבית הספר").
התרגום הוא כמובן נושא טעון, כי לשחורים בסיפור קוראים "כושים" (ניגרז) ולרוצח של העיירה "ג'ו האינדיאני". "טום סויר" ו"האקלברי פין" עמדו מאז ומתמיד במוקד של ויכוחים דידקטיים ומתקפות מטעם התקינות הפוליטית. "טום" נחשד בזמנו בהצגת גיבורים מרדניים מדי, ו"האק" נחשד כחותר יתר על המידה תחת העליונות הלבנה. זה משעשע בעצם, כי היום הוא מואשם ביחס פטרוני לשחורים. מובן ששני הספרים נמצאים היום תחת מתקפות בזויות בשם המלחמה בגזענות. זה עניין מצער, שכן אלה המבקשים לצנזר את המלה "ניגר" מהשפה המדוברת של המאה ה–19 הם אלה המוחקים במו ידיהם את הראיות המרשיעות במשפט ההיסטוריה. במקום לצנזר, אפשר לספר לילדים מהי "עבדות" ולמה ניגר/כושי היא מלה טעונה. אם נספק להם רקע היסטורי ומידע, נוכל להשאיר להם מרחב להיות קוראים ביקורתיים ומעורבים. כך או כך, מה שאפשר ללמוד מכל זה, לפחות בכל הנוגע ל"טום סויר", הוא שהתקינות הפוליטית מתחלפת, אבל הספרות נשארת.
https://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/.premium-REVIEW-1.6975250
אך הספרות נשארת
כ–140 שנה לאחר שעלילותיו פורסמו לראשונה, טום סויר עדיין מאתגר את הסטנדרטים החינוכיים בספרות הילדים: הוא חוגג את הבטלה, הסירוב וההתנגדות. התרגום החדש לספרו של מרק טוויין מהנה, מוזיקלי ולא מצנזר
עופרה רודנר 27.02.2019 06:00
הרפתקאותיו של טום סויר שם הסופר/ת: מרק טוויין
שם הוצאה: מודן ואוקיינוס מספר עמודים: 259 מחיר: 74 ש"ח
תירגמה מאנגלית: לי עברון, איורים: רות גוילי, עורכי הסדרה: אסף וחגי ברקת
עטיפת ספרו של מרק טוויין איור עטיפה: בתיה קולטון / עיצוב: עדה ורדי / הוצאת מודן
תרגום חדש מזמן קריאה מחודשת, וקריאה מחודשת ב"הרפתקאותיו של טום סויר", שנכתב לפני יותר מ–140 שנה, מעיפה את המוח. מתברר שמרק טוויין עדיין מאתגר את הסטנדרטים החינוכיים בספרות הילדים — גם אלה הנחשבים מתקדמים. גישתו של טוויין בנושא ידועה ואפשר למצוא אותה כבר בסיפורים קצרים, שאולי הניחו את היסודות לדמותו של טום. אלה היו פרודיות קצרות, מצחיקות ומרושעות על סיפורי הנעורים הדידקטיים של תקופתו.
"טום סויר" לא רק היה חריג על רקע האופנות הדידקטיות החולפות של זמנו, אלא גם נשאר חריג בין הקלאסיקות הגדולות ששרדו את מבחן הזמן, רבות מהן עלילות יתומים כמותו. עלילות היתומים היו בין היתר מצע נוח לכתב אשמה מעמדי ומניפסט חברתי פרוגרסיבי. בדרך כלל הן סיפרו על הבחירה בטוב ועל חריצות משתלמת, על ניצחון התקווה ועל עדינותו המזהירה של הפוטנציאל האנושי — זה המבקש להתגלות, אם רק יטפחו אותו ויעניקו לו את התנאים המתאימים. אצל טוויין זה אחרת. היתומים שלו, שהיו מהראשונים לבעוט בבית הספר ובכנסייה, חוגגים את הבטלה, הסירוב וההתנגדות.
טום סויר והאקלברי פין אינם מוארים כמו אוליבר טוויסט (צ'רלס דיקנס), אן שרלי (לוסי מוד מונטגומרי) או שרה קרו (פרנסס הודג'סון ברנט). הם גם לא מתדפקים על דלתות החברה או מבקשים להתקבל אליה. כי טום והאק הם "לא נחמדים". מטרתם העילאית היא פרישה מוקדמת. בשעות הפנאי הם מחפשים אוצר, מעשנים, אוספים קרציות וחולמים "להיות שודדים".
טום אמנם מקריב את גופו להצלפות של המורה כדי להציל את אהובתו בקי תאצ'ר, ומעיד באומץ למען מאף פוטר השיכור, שהופלל על ידי "ג'ו האינדיאני". הוא והאק גם מבקרים את מאף המוחרם בכלאו. אלא שבו זמנית טום עוסק ללא הרף בתכסיסים מניפולטיביים ובסיבון המערכת. אם כבר, האק הוא הילד המואר שבחבורה — האק הוא זה שהתרבות לא קילקלה, זה שאפשר תמיד לסמוך עליו, זה שנופלת לידיו ההזדמנות להציל גברת מכובדת מרצח. בספר ההמשך הוא אפילו עוזר לג'ים השחור לברוח ממעבידיו. אבל גם האלטרואיזם של האק אינו מונע על ידי אמונה לוהטת בעשיית טוב או בערכים צודקים. הוא פשוט עומד לצדו של חבר למסע, שנמצא איתו באותה סירה. גילויי הטוב האנושי אינם נמצאים בתבונה ובערכים, אלא בנאמנות ובקשרים הקרובים, היום־יומיים, שנרקמו כמעט מתוך הכרח.
בצד זה מתערערות גם תפישות, המקובלות למדי עד היום בספרות הילדים, בנוגע לפוטנציאל האנושי הגלום בחברה, או ליכולתו של היחיד לחולל שינוי. מקריאה ב"טום סויר" אפשר להסיק שטוויין מצא את החברה האנושית מרתקת, משעשעת ונוגעת ללב, ולכן ראויה לחיבה עדינה, אך לאו דווקא להערכה או לאמון. האופטימיות של טוויין, אם יש כזאת, היא אופטימיות מהיד לפה, בלי אופק או פרוגרמה. המזל משחק כאן תפקיד חשוב ופארודי בו זמנית (טוויין עצמו היה מהמר כפייתי), ובכלל, הסיפור משייט בקלילות על התפר שבין ריאליזם מר לפולקלור.
הסיבה המובנת מאליה להבדלים האלה היא שטוויין, הנחשב למשחרר של ספרות הילדים האמריקאית מחבל הטבור הבריטי, היה סופר דרומי שכתב על הפריפריה הדרומית ומרד במכוון בהשפעה הוויקטוריאנית. הסיבה הנוספת, המייחדת את טוויין עד היום, היא אידיאולוגית ספרותית ובדיעבד רחבה יותר מהאנטי־דידקטיות המופגנת שלו. היא קשורה לאופן שבו תפש את תפקידו כמספר. טוויין כתב מלמטה. אין אצלו גרם של יומרה מוסרית או ערכית, לא כלפי גיבוריו ולא כלפי קוראיו. נדמה כאילו הוא מתבונן משועשע, יחד עם הקהל, בעלילה המתנהלת מעצמה.
הוא כן מתאר מציאות נאלחת ואומללה: הקהילה בעיירה הנידחת היא מרבץ של בורות, פוריטניות ואמונות תפלות; הילדים משחקים בחתולים מתים וקרציות; הלבנים קוראים לעבדים "הכושי שלי", "הכושים שלו"; הורים ובעיקר מורים מכים הם עניין שבשגרה; החיבה והרוך מוקצבים בקמצנות. טוויין אינו חוסך מקוראיו את השקפותיו ואף מפליג פה ושם בתובנותיו החברתיות — למשל, בפרק המצחיק על ערבי דקלום בבתי ספר או בדיווחיו על הסחף בדעת הקהל ההפכפכה. אבל הוא עושה את כל אלה בשעשוע מרוחק ובמשיכת כתפיים.
לפחות מהפרספקטיבה של המאה ה–21, דווקא הריחוק, הריאליזם הפחות מפורט והאגביות שבה טוויין מטפל במציאות הם אלה שמנרמלים את הנאלחות ומשווים לעיירה הנידחת טעם של פנטזיה דיסטופית. לזה נוספת העובדה שאותה עיירה, שבה מסתובבים חופשי רוצחים ומורים סדיסטים, עוסקת בחייה הקטנים תחת השמש הזורחת, על רקע השמים הכחולים על גדתו של המיסיסיפי הטוב. אם כי מבחינתם של טום והאק אין כאן שום אירוניה — המרחבים הם ביתם והנהר הוא הדמות הכי מנחמת ואמינה בסיפור. המיסיסיפי נמצא שם תמיד, הוא האמא והאבא האמיתיים של טום והאק, הוא עורק החיים הממשי והספרותי. קוראים בוגרים אולי יגלו בדיעבד עד כמה מטעה התפאורה, ששיוותה לסיפור הזה בילדותנו נלבבות עליזה, רומנטית ותמימה.
טוויין כתב את "טום סויר" בהשראת ילדותו בעיירה האניבאל (חניבעל) שבמיזורי, על גדת המיסיסיפי. הוא נולד בשם סם קלמנס, החמישי מבין שישה אחים ואחיות. אביו היה עורך דין ואיש עסקים כושל, מלא חלומות גרנדיוזיים, והימוריו הכלכליים עלו למשפחה בחיים של עוני. אמו היתה מרשימה ונמרצת. סם הסב לה דאגות רבות. הוא נולד פג חולני וגדל להיות פרא אדם, שמסתובב עם הילדים ה"בעייתיים". הוא תיעב את בית הספר ואהב להמציא תעלולים זדוניים כדי להטריף את מוריו. "דודה פולי" — דמות ספרותית אדירה — מבוססת על אמו. האח הקטן סיד והדודנית מרי מבוססים על הנרי ופמלה, אחיו ואחותו של טוויין. אהובתו של טום, בקי תאצ'ר, מבוססת על חברת נעורים של טוויין, לאורה הוקינס. ואילו האק מבוסס על טום בלנקנשיפ, בנו של שיכור העיירה. את שם העט שלו אימץ קלמנס משפתם של ספני הנהר, שאליה התוודע כנווט ספינה על המיסיסיפי (במדידת עומק הנהר, "מרק טוויין" פירושו "סמן שתיים", כלומר, הספינה גבוהה באופן מספק מקרקעית הנהר). לרוע המזל, הוא ירש מאביו את האובססיה להשקעות מוזרות, וגם כשהתעשר מכתיבתו הפורה המשיך להמר בכל כספו על עסקים כושלים. נראה שכמו גיבוריו הילדים, טוויין המשיך לחפש כל חייו אחרי אוצר אגדי.
התרגום החדש של לי עברון מהנה, מוזיקלי, סוחף ולא מצנזר. אמנם לא עברו שנים רבות מאז שני התרגומים האחרונים (התרגום הנוכחי הוא השלישי בתוך עשור). ואמנם שרון פרמינגר, בתרגומה היפה מ–2008, שיחררה זה מכבר את "טום סויר" מכבלי הצנזורה והשפה הגבוהה, שחנקו את הספר מטעמים דידקטיים. עם זאת, יש חשיבות לצירופו של "טום סויר" לסדרת "הרפתקה", שמעמידה בשנים האחרונות רשימת קריאה מעולה. מלבד זאת, עברון הצליחה להביא חידושים משלה, שיעוררו הזדהות בקוראים בני זמננו. למשל, בתרגומה מופיעה לראשונה המלה "הבריז" (במקור played hookey, שהפך בתרגומים אחרים ל"התחמק" או "ברח מבית הספר").
התרגום הוא כמובן נושא טעון, כי לשחורים בסיפור קוראים "כושים" (ניגרז) ולרוצח של העיירה "ג'ו האינדיאני". "טום סויר" ו"האקלברי פין" עמדו מאז ומתמיד במוקד של ויכוחים דידקטיים ומתקפות מטעם התקינות הפוליטית. "טום" נחשד בזמנו בהצגת גיבורים מרדניים מדי, ו"האק" נחשד כחותר יתר על המידה תחת העליונות הלבנה. זה משעשע בעצם, כי היום הוא מואשם ביחס פטרוני לשחורים. מובן ששני הספרים נמצאים היום תחת מתקפות בזויות בשם המלחמה בגזענות. זה עניין מצער, שכן אלה המבקשים לצנזר את המלה "ניגר" מהשפה המדוברת של המאה ה–19 הם אלה המוחקים במו ידיהם את הראיות המרשיעות במשפט ההיסטוריה. במקום לצנזר, אפשר לספר לילדים מהי "עבדות" ולמה ניגר/כושי היא מלה טעונה. אם נספק להם רקע היסטורי ומידע, נוכל להשאיר להם מרחב להיות קוראים ביקורתיים ומעורבים. כך או כך, מה שאפשר ללמוד מכל זה, לפחות בכל הנוגע ל"טום סויר", הוא שהתקינות הפוליטית מתחלפת, אבל הספרות נשארת.
https://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/.premium-REVIEW-1.6975250