כתבה על טומי אונגרר שהתפרסמה היום בעיתון ''ישראל היום''
מעז כמו ילד
הוא גדל בצרפת תחת הפצצות מלחמת העולם השנייה • זכה להערצה בארה"ב, אך בז לפוליטיקלי קורקט שלה והצליח מאוד - עד שיצר קריקטורות אנטי־מלחמתיות ונודה מספריית הקונגרס • טומי אונגרר, מגדולי המאיירים וסופרי הילדים, הלך השבוע לעולמו • פרידה מהומניסט עם עט
טל מרמלשטיין
"בעבר נשאתי הרצאה בכנס פסיכיאטרים", סיפר בחיוך ממזרי המאייר והסופר הצרפתי טומי אונגרר ליוצרי הסרט על חייו, "מדליק זה לא מספיק" (2012), "ואמרתי להם שילדים חייבים לעבור טראומה. שאם אתה רוצה להעניק לילד אישיות, הוא צריך לעבור טראומה כלשהי". מילים אלו של היוצר רב־הפנים, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, מסמלות במידה רבה את הספרות הגדולה והבלתי מתפשרת שיצר לילדים, שמהם ביקש חמלה לדמויותיו הפגומות ולגיבוריו נטולי הזוהר.
הוא נולד ב־1931 בשטרסבורג שבאלזס. כשהיה בן 3 מת אביו, ואמו נעשתה דמות דומיננטית ומעוררת השראה עבורו. את עוצמתו של הרוע האנושי חווה כבר בגיל 9, כשאלזס נכבשה בידי הצבא הנאצי. אונגרר, שלימים ייהפך לאמן פרובוקטיבי, יצרי וחובב ארוטיקה, נהג לתאר את עצמו כנטול גבולות או פחד, אולי כי נאלץ להיחשף לזוועות ולאנטישמיות מדי יום. כבר אז הוא נהג לצייר קריקטורות שלועגות להיטלר.
"טנקים, פצצות, מטוסי קרב, בתים הרוסים, שריפות, סכנת מוות - כל אלה היו יסודות נוכחים מאוד בעולם שבו חי אונגרר כילד", אומרת דורית צלטנר, המו"ל והבעלים של הוצאת צלטנר - בית מלאכה לספרי ילדים, שבה ראו אור בעברית חלק מספריו האייקוניים, "החוויות האלה חלחלו ליצירה שלו בצורה ישירה ועקיפה. כל אלו, לצד התכנים המיניים שהעסיקו אותו, הם בדיוק מה שמעניק לספרים של אונגרר עומק".
צלטנר מתייחסת לנקודות ההשקה הרבות בין הביוגרפיה הפרטית של המאייר לבין האירועים בספריו. "'בסיפור אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע', הדמות הראשית של הדובון שמנקודת מבטו הסיפור מסופר חווה את זוועות מלחמת העולם השנייה באופן ישיר. הבעלים שלו, הילד היהודי דוד, נקרע מחברו אוסקר ונפרד מדובון הצעצוע שלו, שנזרק למסכת הרפתקאות שבהן הוא מטולטל מיד ליד. החיים שחווה הדובון הם פרק זמן שבו הוא נתון לשלל כוחות גדולים שמשנים את צורת החיים שלו, את המקום שלו ואפילו את הגוף שלו. בתוך הטלטלה הזאת, הוא נאבק לשמור את הזהות שלו ואת התקווה שלו. המלחמה נוכחת בספר באופן מאוד ברור, גם בנרטיב וגם באיורים שמציגים בפירוש טלאי צהוב, מעמדים של פרידות כואבות, אתרים מופגזים, טנקים, אש ועשן, דם, ועקבות המלחמה ניכרים בו בבירור וללא כיסוי.
מתוך "איש ירח" (צלטנר)
"זוהי דוגמא לשילוב ישיר מאוד של תכנים אוטוביוגרפיים ביצירות לילדים. אבל יש גם דוגמאות לספרים שבהם הקשר הוא עקיף יותר. בסיפור 'איש ירח', למשל, מופיעה דמות של זר: ירח שיורד ממקומו בשמים ומבקר בינינו על הקרקע. הוא זוכה ליחס מנוכר ותוקפני, בעוד שהוא בסך הכל היה סקרן. הזר בסיפור הזה מוצג כמוזר וכדחוי על ידי קולקטיב שלא מעוניין להיפתח. אבל בתוך הקולקטיב הזה איש ירח מצליח למצוא דמות אחת נוספת, מדען, שאיתו הוא מתיידד ובעזרתו הוא גם חוזר אל מקומו – ולאו דווקא מגיע לפיוס מלא עם בני האדם. הסיפור הזה מציג מציאות מורכבת ומציע גם מעין פתרון, שהוא לא בהכרח סוף אידילי. אולי דווקא שיתוף פעולה שצומח מתוך אי-קבלה הוא משמעותי יותר.
"גם בסיפור "בונים חברים" אונגרר מציג את האור הבעייתי שבו החברה תופסת את הזר. שני הילדים שבונים לעצמם חברים מגרוטאות ומפיסות אשפה נתפסים כזיהום בחברה. הם עצמם, ולכן גם היצירות שלהם, נתפסים כמלוכלכים ונחותים. מעבר לייצוג של קבלת האחר בסיפור, אונגרר מפנה מבט גם לתגובה הציבורית לאמנות: רק כאשר קובעי טעם מהמוזיאון מכריזים על היצירה של שני הילדים כ״אמנות״, החברה כולה מוכנה לקבל אותה. הדמויות של נציגי המוזיאון וכן של חובבי האמנות החדשים מצוירות כראשים מחוררים, חלולים, דולפים – ייצוגים חריפים מאוד לנציגי הממסד האמנותי ולהתנהגות עדרית".
מתוך "אוטו - אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" (צלטנר)
"אונגרר בעצם חי בשלוש שפות והיה שרוי במעין דו־קוטביות תרבותית", מוסיף המתרגם מיכאל דק, שאחראי על התרגומים החדשים מגרמנית לעברית של "קריקטור הנחש וחברים: חמש אגדות על חיות", "איש ירח", "אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" ועוד, "לפעמים היה קשה להבין באיזו שפה הוא כתב כל ספר. הוא שלט בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית במיומנות מרשימה. החיים בין התרבות הגרמנית לצרפתית, גם בעקבות כיבוש אלזס וגם בשל הקרבה הפיזית, הפכו אותו אוניברסליסט שגבולות תרבותיים, מחסומים בכלל והפוליטיקלי קורקט לא מאוד עניינו אותו. אני מדמה את הכתיבה שלו לדוקטור סוס וללה־פונטיין: פורצים לחדר ילדים ומסדרים אותו מחדש".
החיים כילד במלחמת העולם השנייה חידדו את חוש המוסר של אונגרר ואת חתירתו לצדק, להומניות ולאהבת אדם. דק מאתר זאת בספרי הילדים הנהדרים שכתב. "הוא בחר בנחש, שנתפס כמאיים ולא אהוב, לחיית מחמד עבור גברת זקנה; וגם בעטלף, בתמנון ובעכברוש, חיות לא אלגנטיות, לא נעימות מעצם הגדרתן. הוא רצה להראות לילדים שגם לחיות שבדרך כלל סולדים מהן יש משהו ייחודי, שראוי שיהיו גיבורות של משהו". או כפי שאונגרר עצמו הסביר בראיון משנת 2013: "גם אם אתה בזוי, אם אתה יכול לעשות משהו, להשיג משהו - אתה נהיה משהו".
"נטול התחנפות או דידקטיות"
גם המאיירת גפן רפאלי ("יולנדה דה מיאו", יצירת הפאר של הפיל המצייר") מודה שהושפעה מאונגרר: "את העבודה של טומי הכרתי מילדות בזכות אמי שהיתה מקריאה לנו ספרים שלו, למשל את 'החיה של מסייה ראסין', והיתה מתרגמת חלק מהם לעברית. התחלתי לצייר בגיל מאוד צעיר, ורק לאחר שנים רבות כשלמדתי איור והתבקשתי לחשוב ולמנות את ההשראות שלי בסגנון ובאופן העבודה שלי הבנתי בדיעבד עד כמה הוא השפיע עלי וניסיתי להבין לראשונה את החוט המקשר בין העבודה שלו לשלי. הכרתי את הספרים שלו, ורק כשיצא לפני מספר שנים הסרט התיעודי עליו התוודעתי לעוד פנים של העבודה והביוגרפיה שלו. רוב העבודה שהכרתי ושהשפיעה עלי היו ספרי הילדים שהוא חיבר ואייר.
"אני יכולה לראות השפעות רבות ולא מודעות של הסגנון הרישומי של טומי באיורים שלי, אבל ההשפעה המרכזית שלו מבחינתי נמצאת במקום אחר ולאו דווקא צורני. אני חושבת שהסגנון של טומי השפיע עלי באופן שבו הוא משתמש בהומור. ההומור נמצא כמעט בכל מקום בעבודה של טומי. זה הומור מעט יבש ונונסנסי, יש בו ישירות ופשטות והוא מתוחכם בלי להיות מתחכם ומתאמץ. יש משהו טבעי ונוגע ללב בעבודה שלו שקשור לדעתי ביכולת שלו לשלב הומור עם רגשות מורכבים כמו עצב, בדידות, כאב, אבדן, זיקנה, געגוע וכמיהה. אני חושבת שבמובן העמוק החיבור המאוד עדין הזה הנחה אותי מאז ומעולם ואליו אני עדיין שואפת להגיע כשאני מאיירת או כותבת.
"אני מאוד מעריכה ואוהבת את היכולת הטבעית של טומי לדבר לאנשים באופן לא מתווך - לא להנגיש את העבודה שלו באופן מחושב ומאולץ לילדים או למבוגרים, והספרים שלו מרגישים לי תמיד מאוד טבעיים במובן שניתן להרגיש אותו כאדם דרכם, והם לא מרגישים מעובדים יתר על המידה. אין בעבודה של טומי התחנפות, אין מוסרנות ודידקטיות. הוא מייצר עבודה שהיא שלמה, שהיא קטנה ומדויקת, ושאין בה יומרנות והתנשאות. הספרים שהכרתי לראשונה כילדה עדיין מלווים אותי, ולא רק ממקום נוסטלגי - אלה ספרים שנשארים רלוונטיים לנצח ושמצליחים בעיני לדבר לאנשים מרקעים וגילאים שונים, ואני נהנית מהם מאוד גם היום וחוזרת אליהם מדי פעם להשראה
נלחם דרך האיורים
ב־1955 עבר אונגרר לניו יורק בשל שפע האפשרויות האמנותיות שהציעה לו העיר. כשבאמתחתו 60 דולר בלבד, הוא זכה בהכרה במהירות והחל לפרסם איורים במגזינים נחשבים כמו "ניו יורק טיימס" ו"לייף". הוא החל בכתיבת ספרי ילדים, זכה בפרסים והתחכך עם טום וולף, סטנלי קובריק ופיליפ גלאס, ואף שיתף פעולה עם גינטר גראס.
לאחר שהחל לפרסם כרזות פוליטיות בוטות נגד המעורבות האמריקנית בווייטנאם, התחלף החיבוק שהעניק לו הממסד בעוינות. רעיונות המהפכה המינית קסמו לו מאוד, והוא החל מתעניין בארוטיקה ובמשחקי שליטה, וב־1969 יצא ספרו הארוטי־סאטירי "Fornicon" (שעדיין מוחרם באנגליה, עובדה שהסבה לאונגרר גאווה). כל זאת, לצד גישתו הבלתי מתנצלת, היה יותר מדי עבור הממסד והפוליטיקאים בארה"ב.
"הילדות שלו תחת הכיבוש הגרמני, שיצרה מציאות שבה גרמנים שורפים ספרי ילדים צרפתיים, יצרה אצל אונגרר מוטיבציה אנטי־מלחמתית מובהקת", מספר אמן הקומיקס והקריקטוריסט מישל קישקה, מעריץ של אונגרר ומי שהושפע מיצירתו, "הוא הגדיר את עצמו פציפיסט, והוא אכן היה לוחם דרך האיורים שלו. הוא עורר עליו זעם כי הוא הלך נגד הבון־טון האמריקני וביקר את החברה הנהנתנית, בייחוד נגד הנוהג לדבר על ואל ילדים בטון מרוכך ונעים, וזה הרגיז אנשים.
בספר האיורים 'The Party' הוא שם ללעג את הבורגנות השבעה של אותה התקופה. מכורח היותו אמן, הוא הוזמן לכל מיני מסיבות קוקטייל; הוא השתתף בהן, אך גם הביט בהן מהצד והגחיך אותן".
מעז כמו ילד
הוא גדל בצרפת תחת הפצצות מלחמת העולם השנייה • זכה להערצה בארה"ב, אך בז לפוליטיקלי קורקט שלה והצליח מאוד - עד שיצר קריקטורות אנטי־מלחמתיות ונודה מספריית הקונגרס • טומי אונגרר, מגדולי המאיירים וסופרי הילדים, הלך השבוע לעולמו • פרידה מהומניסט עם עט
טל מרמלשטיין
"בעבר נשאתי הרצאה בכנס פסיכיאטרים", סיפר בחיוך ממזרי המאייר והסופר הצרפתי טומי אונגרר ליוצרי הסרט על חייו, "מדליק זה לא מספיק" (2012), "ואמרתי להם שילדים חייבים לעבור טראומה. שאם אתה רוצה להעניק לילד אישיות, הוא צריך לעבור טראומה כלשהי". מילים אלו של היוצר רב־הפנים, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, מסמלות במידה רבה את הספרות הגדולה והבלתי מתפשרת שיצר לילדים, שמהם ביקש חמלה לדמויותיו הפגומות ולגיבוריו נטולי הזוהר.
הוא נולד ב־1931 בשטרסבורג שבאלזס. כשהיה בן 3 מת אביו, ואמו נעשתה דמות דומיננטית ומעוררת השראה עבורו. את עוצמתו של הרוע האנושי חווה כבר בגיל 9, כשאלזס נכבשה בידי הצבא הנאצי. אונגרר, שלימים ייהפך לאמן פרובוקטיבי, יצרי וחובב ארוטיקה, נהג לתאר את עצמו כנטול גבולות או פחד, אולי כי נאלץ להיחשף לזוועות ולאנטישמיות מדי יום. כבר אז הוא נהג לצייר קריקטורות שלועגות להיטלר.
"טנקים, פצצות, מטוסי קרב, בתים הרוסים, שריפות, סכנת מוות - כל אלה היו יסודות נוכחים מאוד בעולם שבו חי אונגרר כילד", אומרת דורית צלטנר, המו"ל והבעלים של הוצאת צלטנר - בית מלאכה לספרי ילדים, שבה ראו אור בעברית חלק מספריו האייקוניים, "החוויות האלה חלחלו ליצירה שלו בצורה ישירה ועקיפה. כל אלו, לצד התכנים המיניים שהעסיקו אותו, הם בדיוק מה שמעניק לספרים של אונגרר עומק".
צלטנר מתייחסת לנקודות ההשקה הרבות בין הביוגרפיה הפרטית של המאייר לבין האירועים בספריו. "'בסיפור אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע', הדמות הראשית של הדובון שמנקודת מבטו הסיפור מסופר חווה את זוועות מלחמת העולם השנייה באופן ישיר. הבעלים שלו, הילד היהודי דוד, נקרע מחברו אוסקר ונפרד מדובון הצעצוע שלו, שנזרק למסכת הרפתקאות שבהן הוא מטולטל מיד ליד. החיים שחווה הדובון הם פרק זמן שבו הוא נתון לשלל כוחות גדולים שמשנים את צורת החיים שלו, את המקום שלו ואפילו את הגוף שלו. בתוך הטלטלה הזאת, הוא נאבק לשמור את הזהות שלו ואת התקווה שלו. המלחמה נוכחת בספר באופן מאוד ברור, גם בנרטיב וגם באיורים שמציגים בפירוש טלאי צהוב, מעמדים של פרידות כואבות, אתרים מופגזים, טנקים, אש ועשן, דם, ועקבות המלחמה ניכרים בו בבירור וללא כיסוי.
מתוך "איש ירח" (צלטנר)
"זוהי דוגמא לשילוב ישיר מאוד של תכנים אוטוביוגרפיים ביצירות לילדים. אבל יש גם דוגמאות לספרים שבהם הקשר הוא עקיף יותר. בסיפור 'איש ירח', למשל, מופיעה דמות של זר: ירח שיורד ממקומו בשמים ומבקר בינינו על הקרקע. הוא זוכה ליחס מנוכר ותוקפני, בעוד שהוא בסך הכל היה סקרן. הזר בסיפור הזה מוצג כמוזר וכדחוי על ידי קולקטיב שלא מעוניין להיפתח. אבל בתוך הקולקטיב הזה איש ירח מצליח למצוא דמות אחת נוספת, מדען, שאיתו הוא מתיידד ובעזרתו הוא גם חוזר אל מקומו – ולאו דווקא מגיע לפיוס מלא עם בני האדם. הסיפור הזה מציג מציאות מורכבת ומציע גם מעין פתרון, שהוא לא בהכרח סוף אידילי. אולי דווקא שיתוף פעולה שצומח מתוך אי-קבלה הוא משמעותי יותר.
"גם בסיפור "בונים חברים" אונגרר מציג את האור הבעייתי שבו החברה תופסת את הזר. שני הילדים שבונים לעצמם חברים מגרוטאות ומפיסות אשפה נתפסים כזיהום בחברה. הם עצמם, ולכן גם היצירות שלהם, נתפסים כמלוכלכים ונחותים. מעבר לייצוג של קבלת האחר בסיפור, אונגרר מפנה מבט גם לתגובה הציבורית לאמנות: רק כאשר קובעי טעם מהמוזיאון מכריזים על היצירה של שני הילדים כ״אמנות״, החברה כולה מוכנה לקבל אותה. הדמויות של נציגי המוזיאון וכן של חובבי האמנות החדשים מצוירות כראשים מחוררים, חלולים, דולפים – ייצוגים חריפים מאוד לנציגי הממסד האמנותי ולהתנהגות עדרית".
מתוך "אוטו - אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" (צלטנר)
"אונגרר בעצם חי בשלוש שפות והיה שרוי במעין דו־קוטביות תרבותית", מוסיף המתרגם מיכאל דק, שאחראי על התרגומים החדשים מגרמנית לעברית של "קריקטור הנחש וחברים: חמש אגדות על חיות", "איש ירח", "אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" ועוד, "לפעמים היה קשה להבין באיזו שפה הוא כתב כל ספר. הוא שלט בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית במיומנות מרשימה. החיים בין התרבות הגרמנית לצרפתית, גם בעקבות כיבוש אלזס וגם בשל הקרבה הפיזית, הפכו אותו אוניברסליסט שגבולות תרבותיים, מחסומים בכלל והפוליטיקלי קורקט לא מאוד עניינו אותו. אני מדמה את הכתיבה שלו לדוקטור סוס וללה־פונטיין: פורצים לחדר ילדים ומסדרים אותו מחדש".
החיים כילד במלחמת העולם השנייה חידדו את חוש המוסר של אונגרר ואת חתירתו לצדק, להומניות ולאהבת אדם. דק מאתר זאת בספרי הילדים הנהדרים שכתב. "הוא בחר בנחש, שנתפס כמאיים ולא אהוב, לחיית מחמד עבור גברת זקנה; וגם בעטלף, בתמנון ובעכברוש, חיות לא אלגנטיות, לא נעימות מעצם הגדרתן. הוא רצה להראות לילדים שגם לחיות שבדרך כלל סולדים מהן יש משהו ייחודי, שראוי שיהיו גיבורות של משהו". או כפי שאונגרר עצמו הסביר בראיון משנת 2013: "גם אם אתה בזוי, אם אתה יכול לעשות משהו, להשיג משהו - אתה נהיה משהו".
"נטול התחנפות או דידקטיות"
גם המאיירת גפן רפאלי ("יולנדה דה מיאו", יצירת הפאר של הפיל המצייר") מודה שהושפעה מאונגרר: "את העבודה של טומי הכרתי מילדות בזכות אמי שהיתה מקריאה לנו ספרים שלו, למשל את 'החיה של מסייה ראסין', והיתה מתרגמת חלק מהם לעברית. התחלתי לצייר בגיל מאוד צעיר, ורק לאחר שנים רבות כשלמדתי איור והתבקשתי לחשוב ולמנות את ההשראות שלי בסגנון ובאופן העבודה שלי הבנתי בדיעבד עד כמה הוא השפיע עלי וניסיתי להבין לראשונה את החוט המקשר בין העבודה שלו לשלי. הכרתי את הספרים שלו, ורק כשיצא לפני מספר שנים הסרט התיעודי עליו התוודעתי לעוד פנים של העבודה והביוגרפיה שלו. רוב העבודה שהכרתי ושהשפיעה עלי היו ספרי הילדים שהוא חיבר ואייר.
"אני יכולה לראות השפעות רבות ולא מודעות של הסגנון הרישומי של טומי באיורים שלי, אבל ההשפעה המרכזית שלו מבחינתי נמצאת במקום אחר ולאו דווקא צורני. אני חושבת שהסגנון של טומי השפיע עלי באופן שבו הוא משתמש בהומור. ההומור נמצא כמעט בכל מקום בעבודה של טומי. זה הומור מעט יבש ונונסנסי, יש בו ישירות ופשטות והוא מתוחכם בלי להיות מתחכם ומתאמץ. יש משהו טבעי ונוגע ללב בעבודה שלו שקשור לדעתי ביכולת שלו לשלב הומור עם רגשות מורכבים כמו עצב, בדידות, כאב, אבדן, זיקנה, געגוע וכמיהה. אני חושבת שבמובן העמוק החיבור המאוד עדין הזה הנחה אותי מאז ומעולם ואליו אני עדיין שואפת להגיע כשאני מאיירת או כותבת.
"אני מאוד מעריכה ואוהבת את היכולת הטבעית של טומי לדבר לאנשים באופן לא מתווך - לא להנגיש את העבודה שלו באופן מחושב ומאולץ לילדים או למבוגרים, והספרים שלו מרגישים לי תמיד מאוד טבעיים במובן שניתן להרגיש אותו כאדם דרכם, והם לא מרגישים מעובדים יתר על המידה. אין בעבודה של טומי התחנפות, אין מוסרנות ודידקטיות. הוא מייצר עבודה שהיא שלמה, שהיא קטנה ומדויקת, ושאין בה יומרנות והתנשאות. הספרים שהכרתי לראשונה כילדה עדיין מלווים אותי, ולא רק ממקום נוסטלגי - אלה ספרים שנשארים רלוונטיים לנצח ושמצליחים בעיני לדבר לאנשים מרקעים וגילאים שונים, ואני נהנית מהם מאוד גם היום וחוזרת אליהם מדי פעם להשראה
נלחם דרך האיורים
ב־1955 עבר אונגרר לניו יורק בשל שפע האפשרויות האמנותיות שהציעה לו העיר. כשבאמתחתו 60 דולר בלבד, הוא זכה בהכרה במהירות והחל לפרסם איורים במגזינים נחשבים כמו "ניו יורק טיימס" ו"לייף". הוא החל בכתיבת ספרי ילדים, זכה בפרסים והתחכך עם טום וולף, סטנלי קובריק ופיליפ גלאס, ואף שיתף פעולה עם גינטר גראס.
לאחר שהחל לפרסם כרזות פוליטיות בוטות נגד המעורבות האמריקנית בווייטנאם, התחלף החיבוק שהעניק לו הממסד בעוינות. רעיונות המהפכה המינית קסמו לו מאוד, והוא החל מתעניין בארוטיקה ובמשחקי שליטה, וב־1969 יצא ספרו הארוטי־סאטירי "Fornicon" (שעדיין מוחרם באנגליה, עובדה שהסבה לאונגרר גאווה). כל זאת, לצד גישתו הבלתי מתנצלת, היה יותר מדי עבור הממסד והפוליטיקאים בארה"ב.
"הילדות שלו תחת הכיבוש הגרמני, שיצרה מציאות שבה גרמנים שורפים ספרי ילדים צרפתיים, יצרה אצל אונגרר מוטיבציה אנטי־מלחמתית מובהקת", מספר אמן הקומיקס והקריקטוריסט מישל קישקה, מעריץ של אונגרר ומי שהושפע מיצירתו, "הוא הגדיר את עצמו פציפיסט, והוא אכן היה לוחם דרך האיורים שלו. הוא עורר עליו זעם כי הוא הלך נגד הבון־טון האמריקני וביקר את החברה הנהנתנית, בייחוד נגד הנוהג לדבר על ואל ילדים בטון מרוכך ונעים, וזה הרגיז אנשים.
בספר האיורים 'The Party' הוא שם ללעג את הבורגנות השבעה של אותה התקופה. מכורח היותו אמן, הוא הוזמן לכל מיני מסיבות קוקטייל; הוא השתתף בהן, אך גם הביט בהן מהצד והגחיך אותן".
