גלגוליו של מעיל מעשה בסיפור על מעיל של חורף שכתבה משוררת
היידיש הגדולה קדיה מולודובסקי לילדים היהודיים העניים בפולין, ושתרגם נתן אלתרמן לילדי ישראל
הדר בן-יהודה 13.02.19
גלגוליו של מעיל: כתבה קדיה מולודבסקי, תרגם נתן אלתרמן. ציירה בתיה קולטון. עיצבה את העטיפה גילה קפלן. ספריית נח, הקיבוץ המאוחד, 2017
הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת
חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.
כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח –
לֹא בִּגְדִי לָבָן וָצַח.
מַעֲשֶׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.
*
את "גלגוליו של מעיל" המעשייה על המעיל שנמסר מיד ליד ומתגלגל בין ילדי המשפחה עד שהוא מתבלה ומתכלה – את השיר שמעורר זכרונות עד כדי דמעות – כתבה משוררת הילדים הגדולה ביותר ביידיש קדיה מולודובסקי.
קדיה (ביידיש קאַדיע, על שם קדיש, סבה מצד אמה) מולדובסקי (1975-1894) נולדה בליטא היהודית (היום בלרוס). היא גדלה בעיירה קַרְטוּז-בֶרְזֶה, למדה עברית מאביה שהיה משכיל ומורה לעברית בחדר, את השכלתה הכללית קיבלה ממורים פרטיים ואת היידיש למדה מסבתה.
בגיל 19 עברה מולודובסקי לוורשה ולמדה להיות גננת בגן הילדים של יחיאל היילפרין. היילפרין היה מחנך ומשורר ("גשם, גשם, משמים" ו"נומי, נומי, ילדתי") והיה מחלוצי גן הילדים העברי.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו הגן והסמינר לגננות לאודסה, ומולודובסקי עברה איתם. באודסה הכירה את ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר ופיכמן, שם גם טיפחה את חלומה לכתוב.
באחרית הדבר לספר "פתחו את השער" כותב יעקב פיכמן, לימים חתן פרס ישראל לספרות והרבה קודם מורה בסמינר לגננות של היילפרין ואב לילדים בגן, על התקופה ההיא: "מכיר אני אותה משכבר הימים, מן הימים שישבנו שנינו בגלות, רחוק-רחוק. אז הייתה קדיה בחורה צעירה, רזה, שחרחורת, ואפילו ירקרקת מעט, אך מלאה חן. יפה הייתה ביותר כשהייתה נותנת קולה בצחוק. אותה שעה היו מתלקחים בעיניה ניצוצות עליזים. ואני מבטיח אתכם שהייתה מלבבת מאוד. גננת הייתה, ומכל התינוקות שבגן דומני שהיא הייתה השובבה ביותר."
בחורף 1917 יצאה מולודובסקי לביקור בעיירת הולדתה, אך בגלל המהפכה הרוסית נחסמו הדרכים והיא לא יכולה הייתה לשוב לאודסה. כך החלו ארבע וחצי שנים של שהות בקייב. היו אלה ארבע וחצי שנים מעצבות שבהן הכירה סופרים ומשוררים שתמכו בשירתה (בייחוד ברגלסון), שנים שבהן פרסמה משיריה ונעשתה למשוררת.
פיכמן ממשיך: "בינתיים עברו כמה שנים, שנות מלחמה קשות כמו בימינו. (…) ציירו-נא לעצמכם את השמחה הגדולה ששמחנו שנינו, כאשר נפגשנו מקץ שנים אחדות בוורשה, עיר הבירה של פולין. (…) כן, היא הייתה אז כבר משוררת מפורסמת, ורק השירים שכתבה היו עצובים מאוד. לב המשוררת בכה בחרוזים היפים, ורחמים רבים הרעידו את צליליהם הרכים. והיה זה קצת משונה: הצחוק השמח שבעיניה החומות, וכנגדו – זה העצב העמוק, אשר בשיריה הקטנים."
את "גלגוליו של מעיל" שמעורבבים בו אותם צחוק ועצב, כתבה המשוררת בראשית שנות השלושים בפולין היהודית שלפני השואה. היא לימדה בבית ספר יהודי בשכונת עוני בוורשה, הייתה קרובה לילדים והכירה מקרוב את המציאות הקשה של חיי העוני. היא פגשה בכיתה וברחוב ילדים חיוורי פנים וקרועי בגדים, שהגג בביתם דלף ושלא היה להם די לאכול.
בשביל לשמח את ליבם של אותם ילדים יהודים בני עניים – כדי להמתיק את המר ולהעניק להם דבר מה במקום מעיל חמים שאותו לא יכולה הייתה לתת להם – בחרה לכתוב להם מעשייה משפחתית שגיבורה הוא "מְעִיל שֶׁל חֹרֶף בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף" שזוכה לחיים חדשים, מלאי הרפתקאות, גלגולים ושינויי צורה. מעיל שנכונו לו חיים מלאי הפתעות, חיים שאפשר שנכונו גם לילדים שישמעו את המעשייה עליו.
פיכמן מספר: "היא יודעת את לב הילדים, שרגליהם יחפות וקופאות מקור, – יודעת כמה הם כלים לנעליים, לנעליים חדשות, מבריקות, חלקות; (…) והיא מספרת בשיר אחר על מעיל, שתפרו בבית עניים לילד הבכור, וכאשר גדל מתוכו נכנס בו אחיו הצעיר ממנו, וכאשר גדל גם זה מתוכו נכנסה בו אחות אחת, ואחריה הצעירה ממנה; וכאשר גדלה גם היא מתוכו נכנס בו הצעיר שבחבריה, שד משחת קטן, שבבת אחת פגע במעיל פגיעות של ממש כאלה, שביום אחד לא נשאר ממנו שריד, ונפטרו לבסוף מבגד מרגיז ומצחיק זה לחלוטין. כך נהפך עניין המעיל, שכל ילדי הבית לבשו אותו למורת רוחם זה אחר זה, לסיפור מבדח, שהוא משכיח את כל מרירות העוני הכרוכה בו. (…) כי זה כוחה של שירה, שהיא מלבישה מחלצות של חן גם את הדברים המדכאים אשר בחיים; מכניסה את השמש גם למרתף אפל."
איך התגלגל השיר לעברית ואיך נעשה לקלאסיקה שרבים מאתנו זוכרים בעל פה? זה בזכות המשורר נתן אלתרמן שתרגם את השיר לעברית בשנת 1945. התרגום נעשה לקובץ שירי הילדים של מולודובסקי שנקרא "פתחו את השער" ויצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר שממשיך להתפרסם עד היום.
אלתרמן הוזמן לתרגם משירי הספר אך הוא לא היה המתרגם המפורסם היחיד, גם לאה גולדברג ופניה ברגשטיין העניקו באותו קובץ חיים חדשים בעברית לשירי הילדים של מולודובסקי. אלתרמן תרגם 9 שירים מתוך 17 השירים בספר ובעקבות התרגום גם נולדה חברות בינו ובין מולודובסקי, שהכירו עוד מימי ורשה, ומולודובסקי הסכימה לתרגם ליידיש את "שמחת עניים" שלו.
אלתרמן הוא זה ששינה את שמות הילדים משמות יידישאים לשמות עבריים, הפך את שם היצירה שתרגומה המילולי הוא "מעיל מאריג לא ברור" ל"גלגלוליו של מעיל" (ובכך חיבר אותנו למסורת הניגון המתגלגל), וגם הוסיף לנו "זְהַב פַּרְַויִם" להתהדר בו.
מולודבסקי המשיכה לכתוב. היא כתבה לא רק לילדים. היא כתבה הרבה על נושאים חברתיים, ובעין חומלת. ב-1935 עזבה מולודובסקי לארצות הברית. אחרי השואה שבה איבדה את אחיה ומשפחתו התקרבה המשוררת לציונות ועם קום המדינה עלו המשוררת ובעלה ארצה. מולודובסקי התגוררה בארץ מ-1949 ועד 1952, חיפשה לעצמה מקום בין היוצרים בארץ, אך לבסוף עזבה. לימים כתבה כי עזבה בגלל היחס השלילי שהיה באותם ימים בארץ כלפי היידיש.
מולודובסקי חזרה לארצות הבית שם המשיכה ליצור עד מותה ב-1975. היא כתבה כ-500 שירים שרק כ-100 מהם תורגמו עד היום לעברית.
*
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?
בחזרה ל"גלגוליו של מעיל". לפני כמה שנים התגלגל המעיל בלבוש חדש וראה אור כספר ילדים בפני עצמו (בהוצאת ספריית נח והקיבוץ המאוחד) עם איורים נהדרים ומלאי הומור של בתיה קולטון, שמוסיפים לשיר רובד נוסף.
קולטון אגב, כבר איירה מעט מן השיר לספר "שרשרת זהב". שם הספר, אתם ודאי מזהים, מגיע מתוך "פתחו את השער" של מולודובסקי: "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב". הינה האיור הראשון (או אם תרצו הגלגול הראשון) של קולטון לשיר:
זוכרים מה קורה למעיל בסוף גלגוליו, כשהגיע לידיו של יחיאל פרץ השובב?
ובכן:
"צַד יְמִין אֲנִי מָסַרְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי,
חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי.
היידיש הגדולה קדיה מולודובסקי לילדים היהודיים העניים בפולין, ושתרגם נתן אלתרמן לילדי ישראל
הדר בן-יהודה 13.02.19
גלגוליו של מעיל: כתבה קדיה מולודבסקי, תרגם נתן אלתרמן. ציירה בתיה קולטון. עיצבה את העטיפה גילה קפלן. ספריית נח, הקיבוץ המאוחד, 2017
הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת
חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.
כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח –
לֹא בִּגְדִי לָבָן וָצַח.
מַעֲשֶׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.
*
את "גלגוליו של מעיל" המעשייה על המעיל שנמסר מיד ליד ומתגלגל בין ילדי המשפחה עד שהוא מתבלה ומתכלה – את השיר שמעורר זכרונות עד כדי דמעות – כתבה משוררת הילדים הגדולה ביותר ביידיש קדיה מולודובסקי.
קדיה (ביידיש קאַדיע, על שם קדיש, סבה מצד אמה) מולדובסקי (1975-1894) נולדה בליטא היהודית (היום בלרוס). היא גדלה בעיירה קַרְטוּז-בֶרְזֶה, למדה עברית מאביה שהיה משכיל ומורה לעברית בחדר, את השכלתה הכללית קיבלה ממורים פרטיים ואת היידיש למדה מסבתה.
בגיל 19 עברה מולודובסקי לוורשה ולמדה להיות גננת בגן הילדים של יחיאל היילפרין. היילפרין היה מחנך ומשורר ("גשם, גשם, משמים" ו"נומי, נומי, ילדתי") והיה מחלוצי גן הילדים העברי.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו הגן והסמינר לגננות לאודסה, ומולודובסקי עברה איתם. באודסה הכירה את ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר ופיכמן, שם גם טיפחה את חלומה לכתוב.
באחרית הדבר לספר "פתחו את השער" כותב יעקב פיכמן, לימים חתן פרס ישראל לספרות והרבה קודם מורה בסמינר לגננות של היילפרין ואב לילדים בגן, על התקופה ההיא: "מכיר אני אותה משכבר הימים, מן הימים שישבנו שנינו בגלות, רחוק-רחוק. אז הייתה קדיה בחורה צעירה, רזה, שחרחורת, ואפילו ירקרקת מעט, אך מלאה חן. יפה הייתה ביותר כשהייתה נותנת קולה בצחוק. אותה שעה היו מתלקחים בעיניה ניצוצות עליזים. ואני מבטיח אתכם שהייתה מלבבת מאוד. גננת הייתה, ומכל התינוקות שבגן דומני שהיא הייתה השובבה ביותר."
בחורף 1917 יצאה מולודובסקי לביקור בעיירת הולדתה, אך בגלל המהפכה הרוסית נחסמו הדרכים והיא לא יכולה הייתה לשוב לאודסה. כך החלו ארבע וחצי שנים של שהות בקייב. היו אלה ארבע וחצי שנים מעצבות שבהן הכירה סופרים ומשוררים שתמכו בשירתה (בייחוד ברגלסון), שנים שבהן פרסמה משיריה ונעשתה למשוררת.
פיכמן ממשיך: "בינתיים עברו כמה שנים, שנות מלחמה קשות כמו בימינו. (…) ציירו-נא לעצמכם את השמחה הגדולה ששמחנו שנינו, כאשר נפגשנו מקץ שנים אחדות בוורשה, עיר הבירה של פולין. (…) כן, היא הייתה אז כבר משוררת מפורסמת, ורק השירים שכתבה היו עצובים מאוד. לב המשוררת בכה בחרוזים היפים, ורחמים רבים הרעידו את צליליהם הרכים. והיה זה קצת משונה: הצחוק השמח שבעיניה החומות, וכנגדו – זה העצב העמוק, אשר בשיריה הקטנים."
את "גלגוליו של מעיל" שמעורבבים בו אותם צחוק ועצב, כתבה המשוררת בראשית שנות השלושים בפולין היהודית שלפני השואה. היא לימדה בבית ספר יהודי בשכונת עוני בוורשה, הייתה קרובה לילדים והכירה מקרוב את המציאות הקשה של חיי העוני. היא פגשה בכיתה וברחוב ילדים חיוורי פנים וקרועי בגדים, שהגג בביתם דלף ושלא היה להם די לאכול.
בשביל לשמח את ליבם של אותם ילדים יהודים בני עניים – כדי להמתיק את המר ולהעניק להם דבר מה במקום מעיל חמים שאותו לא יכולה הייתה לתת להם – בחרה לכתוב להם מעשייה משפחתית שגיבורה הוא "מְעִיל שֶׁל חֹרֶף בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף" שזוכה לחיים חדשים, מלאי הרפתקאות, גלגולים ושינויי צורה. מעיל שנכונו לו חיים מלאי הפתעות, חיים שאפשר שנכונו גם לילדים שישמעו את המעשייה עליו.
פיכמן מספר: "היא יודעת את לב הילדים, שרגליהם יחפות וקופאות מקור, – יודעת כמה הם כלים לנעליים, לנעליים חדשות, מבריקות, חלקות; (…) והיא מספרת בשיר אחר על מעיל, שתפרו בבית עניים לילד הבכור, וכאשר גדל מתוכו נכנס בו אחיו הצעיר ממנו, וכאשר גדל גם זה מתוכו נכנסה בו אחות אחת, ואחריה הצעירה ממנה; וכאשר גדלה גם היא מתוכו נכנס בו הצעיר שבחבריה, שד משחת קטן, שבבת אחת פגע במעיל פגיעות של ממש כאלה, שביום אחד לא נשאר ממנו שריד, ונפטרו לבסוף מבגד מרגיז ומצחיק זה לחלוטין. כך נהפך עניין המעיל, שכל ילדי הבית לבשו אותו למורת רוחם זה אחר זה, לסיפור מבדח, שהוא משכיח את כל מרירות העוני הכרוכה בו. (…) כי זה כוחה של שירה, שהיא מלבישה מחלצות של חן גם את הדברים המדכאים אשר בחיים; מכניסה את השמש גם למרתף אפל."
איך התגלגל השיר לעברית ואיך נעשה לקלאסיקה שרבים מאתנו זוכרים בעל פה? זה בזכות המשורר נתן אלתרמן שתרגם את השיר לעברית בשנת 1945. התרגום נעשה לקובץ שירי הילדים של מולודובסקי שנקרא "פתחו את השער" ויצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר שממשיך להתפרסם עד היום.
אלתרמן הוזמן לתרגם משירי הספר אך הוא לא היה המתרגם המפורסם היחיד, גם לאה גולדברג ופניה ברגשטיין העניקו באותו קובץ חיים חדשים בעברית לשירי הילדים של מולודובסקי. אלתרמן תרגם 9 שירים מתוך 17 השירים בספר ובעקבות התרגום גם נולדה חברות בינו ובין מולודובסקי, שהכירו עוד מימי ורשה, ומולודובסקי הסכימה לתרגם ליידיש את "שמחת עניים" שלו.
אלתרמן הוא זה ששינה את שמות הילדים משמות יידישאים לשמות עבריים, הפך את שם היצירה שתרגומה המילולי הוא "מעיל מאריג לא ברור" ל"גלגלוליו של מעיל" (ובכך חיבר אותנו למסורת הניגון המתגלגל), וגם הוסיף לנו "זְהַב פַּרְַויִם" להתהדר בו.
מולודבסקי המשיכה לכתוב. היא כתבה לא רק לילדים. היא כתבה הרבה על נושאים חברתיים, ובעין חומלת. ב-1935 עזבה מולודובסקי לארצות הברית. אחרי השואה שבה איבדה את אחיה ומשפחתו התקרבה המשוררת לציונות ועם קום המדינה עלו המשוררת ובעלה ארצה. מולודובסקי התגוררה בארץ מ-1949 ועד 1952, חיפשה לעצמה מקום בין היוצרים בארץ, אך לבסוף עזבה. לימים כתבה כי עזבה בגלל היחס השלילי שהיה באותם ימים בארץ כלפי היידיש.
מולודובסקי חזרה לארצות הבית שם המשיכה ליצור עד מותה ב-1975. היא כתבה כ-500 שירים שרק כ-100 מהם תורגמו עד היום לעברית.
*
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?
בחזרה ל"גלגוליו של מעיל". לפני כמה שנים התגלגל המעיל בלבוש חדש וראה אור כספר ילדים בפני עצמו (בהוצאת ספריית נח והקיבוץ המאוחד) עם איורים נהדרים ומלאי הומור של בתיה קולטון, שמוסיפים לשיר רובד נוסף.
קולטון אגב, כבר איירה מעט מן השיר לספר "שרשרת זהב". שם הספר, אתם ודאי מזהים, מגיע מתוך "פתחו את השער" של מולודובסקי: "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב". הינה האיור הראשון (או אם תרצו הגלגול הראשון) של קולטון לשיר:
זוכרים מה קורה למעיל בסוף גלגוליו, כשהגיע לידיו של יחיאל פרץ השובב?
ובכן:
"צַד יְמִין אֲנִי מָסַרְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי,
חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי.
