לזכור ולא לשכוח

הזרה 111

New member
כינור העצב /מילים ולחן: דר' יצחק חן תרגום לעברית: יורם טהרלב

&nbsp
>>> https://www.youtube.com/watch?v=B5ou1Hk-ZK8
&nbsp
כינור העצב
מילים ולחן: דר' יצחק חן
תרגום לעברית: יורם טהרלב
ביצוע: ששי קשת
&nbsp
"כינור העצב בי מתייפח
נוגה הלחן קופא ירח
תם שיר הכלייזמר בעיירה
שנמחתה עם התבערה
&nbsp
בתא המוות נדם הלחן
מייתר קרוע מול קור הפחד
וגם הכלייזמר נרו כבה
שיער הילד הפך שיבה
&nbsp
אז בוא נגן לי מחדש כינור השכחה
עד ייצרב בנשמתי הזכר שנמחה
אז בוא ותפור לי מחדש
שיריך טלאי על טלאי
והלבישני בגד חג
אתה תקוות חיי
&nbsp
מליון עיניים נושאות שלהבת
נושאות אלינו אשמה נוקבת
הם לא הספיקו להזדקן
על כל אחינו נגן נגן
&nbsp
כינור העצב מייתר רועד
אתה הנצר אתה העד
לך נשבענו כי לא נשכח
ומן האופל תקווה תצמח
&nbsp
אז בוא נגן לי מחדש כינור השכחה
עד ייצרב בנשמתי הזכר שנמחה
אז בוא ותפור לי מחדש
שיריך טלאי על טלאי
והלבישני בגד חג
אתה תקוות חיי"
 
לזכור ולא לשכוח


משתפת:בקשו ממני שאעביר את נושא השואה,במקום בו אני מלמדת /מתנדבת,אבל בעדינות .
בדרך כלל אני מעלה וחושפת את הספר: "ילדה במלונה" של שרה שנר נשמית,אבל הפעם הרגשתי צורך לעבור בשנית על ספרים נוספים כדוגמת:"ילדת היער"של עשי ויינשטיין,"מאין את נערה ?"של אירנה ליבמן ,ולהחליט מחדש. קושי קיים כול ספר הוא זכרון.לבסוף בחרתי בספר הידוע,"האי ברחוב הציפורים",של אורי אורלב. דרכו חשבתי אפתח צוהר,אל הצד השרדותי של אלכס גיבור הסיפור,ואולי של ילדים אחרים מספרים שונים.ואשלב קטעי המחזה .
מוסיפה את הקישור .
,https://www.youtube.com/watch?v=MDm1CjDjzgA
מקווה שאעמוד בציפיות.
בהזדמנות זו חזרתי לקרוא בספר של אמיליה רואי "סיפור אחר". המתאר את קורותיה של משפחה מדנמרק בתקופת הכיבוש,בני המשפחה החליטו לברוח לשבדיה,ולהציל את חייהם. שנתים שהו בשבדיה וניצלו ,הודות למסירותם של השבדים והחלטתם האיתנה להציל יהודים. כך ניצלה קהילה יהודית בת 600 אנשים ובינהם המשפחה המדוברת .
"לאורך כול דרך הבריחה ,לא שאלתי אף פעם מדוע בעצם רודפים את היהודים ?מה עשינו ?
קיבלתי את העובדה שיש בחיים אנשים רעים כמו הגרמנים שרוצים להרוג,ויש למזלנו אנשים אטובים,כמו אנשי המחתרת ,הדייגים ,והאחרים שרוצים להציל ,אפילו תוך סיכון חייהם " עמוד 41
.






 
תמיד ולתמיד

תמיד לזכור לתמיד
&nbsp
נר תמיד בוער לזכר נשמה יקרה
בתמיד יש דם של חפים מפשע
דם שנשפך לשווא
יד זדונית אותם רצחה על עוול בכפם
רק בשל היותם יהודים
ביד ושם מדליקים לזכרם את נר התמיד לתמיד
&nbsp
די למעשה זוועה והרג
יש לזרוק את כל הרוע לים
אני תפילה שייתם עידן האלימות.
שיגיע שוב עידן התמימות
ויישאר לתמיד
ולא נהיה אדם לאדם זאב
&nbsp
&nbsp
 
ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה

מזמינה להעלות כול פרק, שיר ,מאמר , תמונה ,ספר
העוסק בנושא השואה והגבורה .

בכתבה שהופיעה היום בידיעות בשם "ילדות אבודה "/ליהי לפיד סופר על יוזמה נפלאה של נאוה סלמון
שהחליטה להחזיר את זיו פניהם של הבובות אותן נשאו נשים מבוגרות כיום,
ילדות אז,
בזכרונן במשך שנים רבות.בובות אלו הוו נחמה להן בתקופה הארורה,תקופה השואה, ולהושיבן בחזרה לחיקם .
המבצעת הבובנאית יעל אוריאלי
"כשראיתי את הדמעות זולגות מעינה של רות ,טובעות בבד הרך של הבובה שהיא חיבקה בידיה שהחיים והזמן חרצו בה סימנים, ידעתי שהצליח לנו. לרגע רות הייתה שוב אותה ילדה קטנה ,רגע לפני שחייה הפכו לגיהנם וניטל ממנה תום הילדות .
הכתבה והתמונות מרגשות עד דמעות .
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
הכתבה- ילדות אבודה

ילדות אבודה

הן שרדו את השואה ובליבן נצרו זיכרון ילדות של בובה, זיכרון של תום שלפני האסון הנורא. עכשיו עמותת "מרפא לחיים" לקחה את ציוריהן של שלוש שורדות שואה והחזירה את בובות ילדותן לחיים בשחזור מושלם, עד אחרון הסרטים על החצאית. התוצאה הייתה מרגשת מעבר למילים. ליהיא לפיד על מפגש בין זיכרון ליצירה

ליהיא לפיד

כשראיתי את הדמעות זולגות מעיניה של רות, טובעות בבד הרך של הבובה שהיא חיבקה בידיה שהחיים והזמן חרצו בהן סימנים, ידעתי שהצליח לנו. לרגע רות הייתה שוב אותה ילדה קטנה, רגע לפני שחייה הפכו לגיהינום וניטל ממנה תום הילדות.



מיזם "בובה לחיים" של עמותת "מרפא לחיים" עושה משהו מקסים. חבריה לוקחים ציורי דמויות שמציירים ילדים חולים והופכים אותם לבובות. הבובנאית יעל אוריאלי מכינה בובות מהציורים, והחוויה מרגשת מאוד. הילדים חוזים ביצירת הדמיון שלהם מקבלת חיים וזה ממלא אותם התרגשות ותקווה.


נאוה סלמון - אישה מיוחדת ומלאת שמחת חיים, שמלבד היותה אחת הרכזות במועדון "מפגש בכפר" של שורדי שואה בניהול "סביון", העמותה למען האזרח הוותיק בכפר־סבא, גם מתנדבת בהוסטלים של המעון לניצולי שואה — חשבה על רעיון מרגש.


היא הציעה לשלוש נשים מהמועדון, שלושתן ניצולות שואה, לצייר דמויות כדי להכין להן בובות. כמו שאנחנו עושים בעמותה עבור הילדים. כשיצאנו לדרך, לא ידענו אם זה יצליח, האם ניתן יהיה להפוך את הציורים האלה לבובות אמיתיות, ואיך יגיבו שורדות השואה.


רות באומן ולאה מאיר ציירו בובות שהן זכרו מילדותן. בובות שהיו עבורן סמל התום של ימי טרום המלחמה. מרים ולדבסקי ציירה את עצמה כפי שהיא זוכרת.



שלושתן ציירו תוך שהן יורדות לפרטי־פרטים, החל מצבע העיניים, דרך סוג העור של הנעליים ותחושת הבד של השמלה.


יעל אוריאלי, הסתובבה בחנויות עם רשימת החלומות שלהן, מחפשת בדים מדויקים. "פחדתי", היא מודה, "שמא זה לא יהיה בדיוק כמו בזיכרון שלהן". כל כך היא רצתה לדייק.


במפגש השבועי של הקבוצה במועדון הקשישים בכפר־סבא הכנו להן הפתעה והענקנו להן את הבובות. החוויה הייתה מרגשת עד דמעות.


זה היה שם, הבובה של ילדותה. לרגע היה ניתן לראות בעיניה את התום של הילדה ההיא, זו שכל ילדותה נלקחה ממנה, יחד עם משפחתה.


הן התבוננו כל אחת בבובה שלה. לאה מאיר בבובה שהיה חשוב לה שתהיה בצבעי כחול־לבן, כמו הדגל, עם עגילים ושרשרת כמו שהייתה לבובתה. ומרים בבובה בת דמותה כילדה, עם שתי צמות עבותות בצבע בלונד, שאת הבד של שמלתה, שהיא זכרה איך אמא שלה תפרה לה, חיפשה יעל הבובנאית בכל חנויות הבדים. "זה אותו הבד בדיוק", אמרה מרים.


ולא נותרה עין יבשה באולם. רק אישה אחת מילמלה בעצב, "אני לא זוכרת אפילו בובה. הייתי קטנה מדי לפני הגיהינום הזה. בת שלוש הייתי כשהגעתי למחנות. ושם שום בובה לא הייתה לי. שום בובה".

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5226684,00.html

 

יעלקר

Well-known member
מנהל
דן פגיס חוזר אל הקָּרוֹן הֶחָתוּם

&nbsp
הסיפור מאחורי השיר שפרץ חומת שתיקה בת 30 שנה
&nbsp
חן מלול
&nbsp
השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ.
לעוד סיפורים על השירים המרגשים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"
&nbsp
&nbsp
בכל עת שניסה דן פגיס לחזור בשירתו אל ילדותו שלפני המלחמה, הוא גילה כי כמעט שאינו זוכר ממנה דבר. כבר בספרו הראשון משנת 1959 הבחין המשורר שערפל השכחה "הָפַך סִפּוּר חַיַּי לִי לִבְדוּתָה." בעוד שהרגיש כי ילדותו ניטלה ממנו באכזריות, את חוויות מלחמת העולם השנייה שקטעה אותה הקיף פגיס בחומת שתיקה מעשה-ידיו. הוא סירב לדבר על חוויותיו עם איש, והצליח לתת להן ביטוי רק בשירתו. היות שסירב לדבר על הגירוש כל חייו, לא ידוע לאיזה משני הגירושים שעברו יהודי רדאוץ נקלע פגיס בן ה-11.
&nbsp
כמעט שלושה עשורים מפרידים בין אותו יום ארור באוקטובר 1941, בו נדחס הנער מרדאוץ שברומניה עם סבו וסבתו אל קרון הרכבת העמוס בדרכם אל מחנה עבודה נאצי, ובין ההתמודדות הראשונה והישירה של דן פגיס המבוגר עם הגירוש שאליו נקלע.
&nbsp
היה זה לראשונה בספר השירה השלישי שלו, שהתפרסם בשנת 1970 בשם גלגול, שנתן פגיס ביטוי ישיר לשואה בשירתו. במחזור "בקרון חתום" המורכב משבעה שירים הממשיכים אחד את השני, הופיע שירו המוכר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם".
&nbsp
&nbsp
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
&nbsp
&nbsp
שם השיר, שהעניק את השם למחזור השירים שבו הופיע, מרמז לקורא על רגע כתיבתו/ גילויו: לא דן פגיס המשורר המבוגר הוא שחיברו, אף לא הילד סֶוֶרִין פגיס (השם בו נולד, ואותו עיברת עם עלייתו ארצה). השיר נכתב והתגלה, כביכול, על קיר קרון רכבת חתום הנשלח אל יעד לא ידוע.
&nbsp
הדוברת היא חוה, אם כל חי, והדמויות שהיא מזכירה בשיר הקצר מעניקות להתרחשות ההיסטורית הקונקרטית מימד על-אנושי, והופכות את הטרגדיה האישית של האם ושל בנה לכתב אישום שמנסח צד אחד של האנושות כנגד צידה האחר. בצד כתב האישום נוכל להבחין אולי גם בניסיון להזהיר את הרוצח, לקרוא לו בשמו (קַיִן), להזכיר לו את שיוכו המשפחתי (בְּנִי הַגָּדוֹל) ולהבהיר לו שהמעשה המפלצתי שהוא עתיד לבצע לא מוציא אותו ממשפחת האדם (קַיִן בֶּן אָדָם), ולכן הוא עתיד לרדוף אותו – כמו אות קין, כמו הכתובת הכתובה בעפרון (תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי… כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה) – לכל אשר יילך.
&nbsp
אחרית דבר: "החרדות" של פגיס
בסוף המלחמה התאחד הנער עם דודותיו ששרדו את התופת. המכתבים מאבא שהיגר כבר בשנת 1934 לארץ ישראל שכנעו אותו להגר בעקבותיו ארצה. בסתיו 1946 ירד פגיס מהאנייה "טרנסילווניה" בנמל חיפה. משעה שהתאחדו כל הנוסעים עם מכריהם על הנמל, גילה כי איש לא בא לקדם את פניו. מקץ כשנה בארץ עזב דן פגיס את בית אביו, איתו לא מצא שפה משותפת.
&nbsp
לאחר מותו של יוסף פגיס, הקדיש לו בנו דן מעין מכתב פרידה בשם "אבא". באחת הפסקאות חושף דן פגיס את הסיבה שבגינה נמנע שנים כה רבות מלעסוק במה שכינה "החרדות" שלו:
&nbsp
"הרי רשת החרדה והמצוקה והעלבון, הרשת הזאת רק חלליה הם עניינים קטנים כביכול, ענייני עבודה או ספרים או יחסים עם אנשים של עכשיו, אבל חוטי הרשת וקשרי קשריה הם אותו המוות ואותם היסורים […]. הריהם מלווים אותי יום יום. בכל ערוגת פרחים מלבנית אני רואה קבר הרוגים המוני שקושט לאחר זמן, אפילו בשטיח בחדר, אפילו ב – מה עוד אני צריך לומר?
&nbsp
אתה, לפחות, מעולם לא ירדת כך. ראית אותי, חשבתי שהתעלמת ממני (גם הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר-שתים-עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן)."
&nbsp
http://blog.nli.org.il/pagis/?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=toche10april2018
&nbsp
כתוב בעיפרון בקרון החתום https://www.youtube.com/watch?v=49ts09_J4gc



 

הזרה 111

New member
"היה קל יותר להסתיר טנק מאשר ילד יהודי"-'הארץ':

אירנה סנדלרובה היתה עובדת סוציאלית בת 29 כשפרצה המלחמה. בעזרת הברחת כסף ומזון וזיוף תיקים ושמות, הובילה מבצע להצלת 2,500 ילדים מגטו ורשה. ספר חדש מפאר את דמותה שנעשתה לנערצת בפולין, גם אם כיום היא משרתת את השלטון השמרני במולדתה...
עופר אדרת ל'הארץ': "סיפור הגבורה יוצא הדופן של חסידת אומות העולם, הפולנייה אירנה סנדלרובה, לא תפס עדיין את המקום הראוי לו בזיכרון השואה בישראל. למעשה, גם במולדתה היא זכתה לפרסום רק בשלב מאוחר יחסית ואפילו גרסה הוליוודית מוצלחת טרם נעשתה לכבודה — אף שכמו שינדלר, גם סנדלרובה ניהלה רשימות של היהודים שהצילה.
&nbsp
ספר חדש, "הילדים של אירנה — סיפורה המופלא של האישה שהצילה 2,500 ילדים מגטו ורשה", שיוצא לאור בעברית (הוצאת "כתר") לקראת יום הזיכרון לשואה, מנסה לחשוף את סיפורה לקהל הישראלי.
&nbsp
לקראת יום הזיכרון לשואה ועל רקע הדיון הסוער ב"חוק השואה" הפולני ובתפקיד שמילאו פולנים ברדיפת יהודים בשואה, יצא לאור בעברית (הוצאת "כתר") הספר "הילדים של אירנה — סיפורה המופלא של האישה שהצילה 2,500 ילדים מגטו ורשה". דמותה של סנדלרובה, שמתה בגיל 98 בדיוק היום לפני עשור, בולטת כעת יותר מאי פעם כסמל לאותם פולנים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים.
"אירנה סנדלרובה היא כיום גיבורה בפולין — אף שהיא סירבה להכיר בעצמה ככזו. אך הסיפור שלה, כמו סיפורים רבים אחרים ברחבי פולין, היה קבור עמוק למדי במשך עשרות שנים", אומרת פרופ' טילאר מצאו, היסטוריונית אמריקאית־קנדית, מחברת הספר החדש, בראיון ל"הארץ". תרמו לכך, בין היתר, השלטון הקומוניסטי בפולין עד 1989 ותרבות הזיכרון והשיח על השואה, שגם בפולין מושפעת מפוליטיקה.
&nbsp
סנדלרובה, עובדת סוציאלית, היתה בת 29 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. את עבודתה במחלקת הרווחה בעיריית ורשה, שאמורה היתה לסייע רק לפולנים, היא ניצלה למפעל הצלה יוצא דופן בהיקפו של ילדים יהודים. "היה קל יותר להסתיר טנק מאשר ילד יהודי בשואה", אמרה לאחר המלחמה. מפעל ההצלה שלה היה מגוון בשיטותיו וכלל, בין היתר, זיוף תיקים ושמות, השגת אישורי מחלה מפוברקים, הברחת כסף, מזון, תרופות ובגדים — כל מה שאיפשר לילדים יהודים ליהנות מסיוע שנועד לשכניהם הפולנים בלבד.
"הבסיס לקבלת סעד סוציאלי היה איסוף נתונים וסטטיסטיקות מהקהילות. אז זייפנו את הסטטיסטיקה — כלומר, הרכבנו רשימות של שמות שהמצאנו — וכך יכולנו להשיג כסף, מצרכי מזון וביגוד", הסבירה פעם.
&nbsp
כדי להניא את הגרמנים מביקורים אצל המשפחות הנזקקות, שעל הנייר נרשמו כפולניות, היא הוסיפה לתיקים הערות על מחלות מדבקות קטלניות כמו טיפוס וכולרה — שמהן פחדו הגרמנים פחד מוות. לצד זאת, היא אף השיגה עבור עצמה תעודת מעבר של "ביקורת מגפות", שאיפשרה לה להיכנס לגטו ולצאת ממנו בקביעות.
&nbsp
בספר מפורטות שיטות הפעולה שלה. כך, לדוגמה, כשילד נוצרי מת באחד מבתי היתומים, היא וידאה כי מותו לא ידווח. במקום זאת שימשו השם ומספר הרישום שלו למתן זהות חדשה ומקום לילד רחוב יהודי. באחד המקרים הסתייעה בכומר מהעיר לבוב, שכל מסמכי הקהילה שלו נשרפו. "הכומר הציע את כל תעודות הלידה הריקות שנותרו ברשותו, והשלטונות הגרמניים לא יכלו להשוות אותן לכתוב בספרי הרישום", מסופר בספר.
&nbsp
את פעילותה המחתרתית האסורה היא המשיכה ביתר שאת גם אחרי שיהודי העיר גורשו לגטו. בין היתר, עשתה זאת במסגרת תפקידה כמנהלת מחלקת הילדים של ז'גוטה — "המועצה לעזרת יהודים" — שפעלה בפולין הכבושה. בהמשך התמקדה בהברחתם של תינוקות יהודים רבים אל מחוץ לגטו, מתחת לאפם של הנאצים — במזוודות, בארגזי עץ ודרך תעלות הביוב. בין יעדי הבריחה היו מנזרים ומשפחות פולניות נוצריות.
&nbsp
יד ושם התנגד
"היא היתה אשה קטנה ורזה עם רצון ברזל. צעירה דקת גו, שגובהה מטר וחצי, בסוף שנות ה–20 לחייה בפרוץ המלחמה, שנאבקה בחירוף נפש ובתבונה של גנרל מנוסה", אומרת מצאו, המתמחה בכתיבת ביוגרפיות על נשים. החלטתה לכתוב ספר על סנדלרובה התקבלה לאחר ביקורה הראשון בפולין, ב–2009, אז התוודעה לדמותה. "היא כבר היתה מפורסמת בארצה, אבל לא כל כך מוכרת בארה"ב. כשהעמקתי ללמוד את הנושא — לא רק על אירנה סנדלרובה, אלא גם על סיפוריהם של רבים אחרים שהיו חלק מהרשת שלה, בתוך ומחוץ לגטו — חשבתי שזו היסטוריה חשובה שכדאי לכתוב עליה ספר".
&nbsp
סנדלרובה זכתה עוד בחייה להוקרה, לפרסים ולאותות ואפילו למכתב אישי מהאפיפיור. היא אף היתה מועמדת לפרס נובל לשלום ("יד ושם" סירב לתמוך בכך, בטענה כי כל חסידי אומות העולם ראויים להוקרה ואין להעדיף אחד מהם). בעשורים האחרונים שמה נישא בפי כל בפולין; דמותה מככבת בסרטים וספרים, כולל ספרי ילדים, רחובות ובתי ספר נקראו על שמה ופועלה מונצח בתערוכות. 2018 הוכרזה בפולין כ"שנת סנדלרובה". באחרונה אף ראה אור בפולנית מחקר היסטורי נוסף על פועלה, פרי עטה של העיתונאית הפולנייה־יהודייה אנה ביקונט, אשר מציע אף הוא קריאה מחודשת של אישיותה.
&nbsp
בשיח הפוליטי הפולני הנוכחי סנדלרובה היא קלף מנצח. בזכותה מתאפשר לממשלה להפנות את הזרקור לחסידי אומות העולם הפולנים ולהסיט את הדיון מחלקם של פולנים בפשעי הנאצים. "הסיפור שלה לפעמים נערך מחדש מסיבות פוליטיות, כדי לשרת אג'נדות שאינן בדיוק היסטוריות. ברור שמדובר בסיפור על מוסר גדול ועל אומץ, אבל בה בעת צריך לזכור, שלא כולם בפולין בתקופה הזאת היו גיבורים. למצוא את האומץ להתנהג כמוה לא היה דבר פשוט", אומרת מצאו.
&nbsp
על הדרך מוכנה ממשלת הימין הפולנית להתעלם מכמה צדדים ראויים פחות — מבחינתה — בביוגרפיה של סנדלרובה. למשל, עובדת היותה פעילת שמאל — יש אומרים "קיצוני" — וקומוניסטית משחר נעוריה. לא בדיוק מודל לחיקוי בפולין הלאומנית של היום, שבה פשעי הקומוניסטים משווים לאלה של הנאצים.
במשך כשנתיים חקרה מצאו את דמותה ופועלה. היא ביקרה בארכיונים בוורשה, בברלין, בלונדון, בניו יורק ובירושלים, קראה עליה ומפרי עטה, וקיימה ראיונות עם "הילדים של אירנה", שעל שמם נקרא הספר.
את מתנגדת לניסיון הפולני להציג אותה כקדושה.
&nbsp
"אירנה סנדלרובה היתה גיבורה, אשה בעלת רמת מוסר ואומץ פיזי שלא יתוארו, ואיש לא הטיל בכך ספק. אבל היא לא היתה קדושה ולא מרטירית. הצגתה כקדושה תהיה, בסופו של דבר, חילול כבוד של המורכבות והקושי האמיתיים בבחירות שהיא עשתה כאדם. גם לאנשים צדיקים יש פחדים וחולשות. היותה אדם מורכב רק הופכת את סיפורה לחזק יותר, כי זה אומר שכל אחד מאתנו, חרף פחדים וחולשות, יכול לפעול כך. כלומר, לא צריך להיות מושלמים כדי להיות צדיקים".
&nbsp
מה היו החולשות והפגמים שלה?
&nbsp
"מפעל ההצלה שלה העמיד בסכנה אנשים יקרים לה. היא העמידה את אמהּ החולנית בסכנה עצומה, והסתירה ממנה את הסיכונים האלה. היא היתה פזיזה ולעתים קצרת ראות, ולרגעים היתה אולי אנוכית בחוסר האנוכיות שלה".
&nbsp
ובמה מתאפיינת הגבורה שלה?
&nbsp
"היא ניחנה בתחושת מטרה וצדק עזים כל כך, עד שיכלה — בדוגמה שהיא עצמה נתנה — לשכנע אחרים סביבה להיות טובים יותר משהיו בנסיבות רגילות, ולעשות יחד איתה משהו מדהים בהגינות ובאומץ הלב שבו".
&nbsp
יש ויכוח במחקר על המספר המדויק של הילדים שהצילה או שאירגנה את הצלתם. באתר "יד ושם", שהכיר בה כחסידת אומות עולם ב–1965, כתוב כי המספר אינו ידוע. בפולין, עם זאת, נהוג לנקוב במספר 2,500.
&nbsp
מה מקורו של המספר 2,500? בפולין יש מי שטוען כי הוא מנופח.
&nbsp
"40 שנה אחרי המלחמה, סנדלרובה ועמיתיה העריכו כי כל הרשת שבה היו פעילים הצילה, בסיכומו של דבר, כ–2,500 ילדים. סנדלרובה לא אמרה מעולם שהיא עשתה זאת לבדה".
&nbsp
בכתיבת הספר נפעמה מצאו גם מאומץ לבם של ה"אחרים" — עשרות גיבורים שקטים, בעיקר נשים, שחברו לסנדלרובה. "אירנה אמרה שעל כל ילד שהיא ארגנה את הצלתו סיכנו עשרה אנשים בממוצע בוורשה את חייהם. לולא אומץ לבם של מי שחברו אליה ונכונותם להקריב את חייהם, ההצלחה לא היתה מתאפשרת".
נידונה למוות וניצלה
הספר החדש הוא השני שעוסק בסנדלרובה ורואה אור בישראל. ב–2009 פורסם בארץ הספר "היא נתנה להם חיים: אירנה סנדלר, האמא של ילדי גטו ורשה", שכתבה אנה מיישקובסקה (כנרת, זמורה ביתן, דביר). בספר זה נכלל תיאור בגוף ראשון של מעצרה של סנדלרובה בידי הגסטאפו ב–1943.
&nbsp
בביתה היא החזיקה תעודות לידה ותעודות זהות אמיתיות ומזויפות, כרטסת עם רשימות של ילדים וכתובות של מקומות המסתור שלהם. "כל זה היה חבוי במיט
 

הזרה 111

New member
המשך המאמר מ'הארץ'


&nbsp
&nbsp
בביתה היא החזיקה תעודות לידה ותעודות זהות אמיתיות ומזויפות, כרטסת עם רשימות של ילדים וכתובות של מקומות המסתור שלהם. "כל זה היה חבוי במיטתי שקרסה בעת החיפוש. למזלי, הגרמנים היו כה עסוקים בפרימת הכרים ובהוצאת חפצים מתוך הארון עד שלא שמו לב למיטה השבורה", היא מצוטטת שם.
&nbsp
בדרכה לבניין הגסטאפו עוד הספיקה להשמיד רשימה שמית חשובה ששמרה בכיס המקטורן שלבשה. "את הדף המסגיר הצלחתי לקרוע לחתיכות קטנות שהשלכתי מחלונה של המכונית הדוהרת בחוצות ורשה. איש לא שם לב למעשי. השעה היתה שש בבוקר. הגרמנים נמנמו. היו עייפים. הייתי רגועה בקשר לגורל הילדים. על הגורל הצפוי לי לא ידעתי". המזל המשיך להאיר לה פנים גם בהמשך. לאחר שנחקרה, עונתה ונידונה למוות הצליחה המחתרת לשחד את אחד הקצינים הנאצים בבית הסוהר, והיא שוחררה לדרכה לאחר שהוכרזה כמתה.
עד היום רשימות הילדים שהצילה לא נמצאו — דבר המקשה על החוקרים לצלול לעומק סיפורה. "הרשימות אותן ניהלה במלחמה לא שרדו. הן נקברו תחת ההריסות בוורשה", אומרת מצאו כשהיא נשאלת על הקשיים עמם התמודדה במחקר שלה. קושי נוסף טמון בכך שבמשך עשרות שנים העדים לפעילותה שתקו, כפי שנהוג היה תחת המשטר הקומוניסטי. "ואז, בסוף המלחמה הקרה, כשכבר היה בטוח יותר לספר, האנשים היו מבוגרים מדי, או שכבר מתו", אומרת מצאו.
&nbsp
בהקשר זה, לדבריה, יש לזכור כי "סנדלרובה סיפרה את סיפורה בגיל מבוגר. האנשים ששמעו אותו ערכו את דבריה והוסיפו תובנות משלהם". לצד זאת, כשהזדקנה התקרבה סנדלרובה לדת ונהפכה לשמרנית יותר. "בגיל 90 היא כבר לא רצתה לפתוח חלקים מהסיפור שלה, כמו הרומנים שהיו לה, הגירושים והחיים שלה כבוהמיינית".
&nbsp
ואמנם, גם קורות חיים האישיים, בדומה למפעל ההצלה שהובילה, היו סוערים. לפני המלחמה נישאה לבעלה הראשון, מיֶיצ'יסלב סנדלר, שהעניק לה את שם משפחתה. תוך כדי המלחמה היא ניהלה רומן עם חבר יהודי נשוי בשם אדם צלניקר. אחרי המלחמה התגרשה מסנדלר ונישאה לצלניקר (שאימץ את שמו המחתרתי, סטפן זֶגרֶמבּסקי), עמו הביאה לעולם שלושה ילדים. שניים מהם מתו לפניה. ב–1961 התחתנה שוב עם בעלה הראשון, אך עשור לאחר מכן התגרשה ממנו.
לא חסכת בספר שלך גם פרטים אישיים.
&nbsp
"היא הפכה עצמה לדמות ציבורית, ולכן כתבתי גם על כל אלה — כדי לתת תמונה שלמה שלה. מנגד, אני לא רוצה לשפוט את המפעל שלה בשל כך. אני לא בטוחה אם אני עצמי הייתי רוצה שמישהו יכתוב בספר על כל הדברים שעשיתי כשהייתי בשנות ה–20 לחיי. רבים מאיתנו לא ישמחו להידרש לכך כשהם בני 90 פלוס"."
&nbsp
אירנה סנדלר, 1942: https://images.haaretz.co.il/polopo...g_gen/derivatives/size_300xAuto/594677321.jpg
&nbsp
אירנה סנדלר, 2007: https://images.haaretz.co.il/polopo...g_gen/derivatives/size_300xAuto/594677321.jpg
&nbsp
הסופרת, טילאר מצאו: https://images.haaretz.co.il/polopo..._gen/derivatives/size_908xAuto/2669181506.jpg
&nbsp
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
ראיתי אתמול את הסרט וממליצה מאוד-"הבלתי נראים": להסתתר בתוך

גוב האריות
הסרט עוסק בסיפורם של ארבעה יהודים שהצליחו לשרוד את השואה בעודם מסתתרים בברלין עצמה • במאי הסרט, קלאוס רפלה, גילה ש־1,700 יהודים כאלה הצליחו לשרוד את המלחמה
&nbsp
ישי קיצ'לס
&nbsp
בקיץ 1943 הכריז הרייך השלישי כי ברלין "נקייה מיהודים". אולם באופן פלאי, באותה עת עדיין הסתתרו בעיר הבירה הגרמנית כ־7,000 יהודים, ו־1,700 מתוכם אף הצליחו לשרוד את המלחמה. "הבלתי נראים", סרט חדש שמשלב בין קולנוע תיעודי לעלילתי, מביא את סיפוריהם המרתקים של ארבעה מהם. הסרט עולה היום בבתי קולנוע ובסינמטקים ברחבי הארץ.
"הדהים אותי כיצד אנשים הצליחו לשרוד במקום מרכזי ומסוכן כל כך", מספר הבמאי הגרמני (הלא יהודי), קלאוס רפלה, שמבקר בימים אלה בארץ, לכבוד עליית סרטו לאקרנים המקומיים. "נחשפתי לתופעה בעת עבודה על סרט תיעודי אחר, שעסק בבית בושת ברלינאי שאותו פקדו נאצים רבים. התברר לי שאישה יהודייה צעירה הסתתרה שם במשך כמה שנים. חשבתי לעצמי שבוודאי יש סיפורים נוספים על יהודים שהצליחו להתמזג עם הסביבה ולהפוך לבלתי נראים. מאוד עניין אותי להמשיך ולחקור את הנושא".
מה הדבר שהכי הפתיע אותך במהלך המחקר שעשית?
"שני דברים. ראשית, מספר היהודים שהחליטו לרדת למחתרת בברלין היה גדול בהרבה ממה שחשבתי שיהיה. שנית, הפתיע אותי לגלות שכמעט כל מי שבחר להישאר בברלין היה צעיר מאוד. אבל יכולתי גם להבין את זה. כי מי שבחר להסתתר בברלין היה צריך לאמץ סגנון חיים מאוד דינמי ומאוד מלחיץ. המצב השתנה מרגע לרגע, והעמדת הפנים הצריכה לעיתים קרובות אלתור וקבלת החלטות מאוד מהירה".
מלבד אומץ, היה גם משהו קצת נאיבי ומטורף בהחלטה להישאר בברלין, לא? זה בעצם לבחור להסתתר בתוך גוב האריות.
"בהחלט. אבל גם זה קשור לדעתי לעניין הגיל. כשאתה צעיר, אתה לא חושב עד הסוף על התוצאות האפשריות. המחשבה היא מעכשיו לעכשיו. הם חיו מיום ליום ושאלו שאלות כמו 'איפה אשן הלילה?'. הם היו נכנסים לאולם הקולנוע המקומי כדי להתחמם ולנוח כמה שעות. הם לא חשבו על מה יהיה בעוד כמה שבועות או בעוד כמה חודשים. אתה גם רואה את זה בראיונות שקיימתי עם ארבעת השורדים. מצד אחד, הם מכירים בטירוף של המצב. אבל באותה העת הם גם צוחקים לא מעט. כי הם גאים בכך שהצליחו להערים על הנאצים".
ידעת מההתחלה שתרצה לשלב בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי או שזו החלטה שהגיעה תוך כדי העבודה?
"התוכנית המקורית היתה לעשות סרט תיעודי נטו. אבל המממנים שלנו לא רצו לעשות סרט בסגנון 'ראשים מדברים', והדבר הביא אותי למסקנה שהפתרון האידיאלי יהיה לערבב בין הז'אנרים, כי יש כל כך הרבה אמוציות ומתח בסיפורים המדהימים שהמרואיינים מספרים. בדיעבד, אם לא היינו עושים את זה בסגנון דוקו־דרמה נראה לי שהקהל היה מתקשה להאמין שהסיפורים של השורדים שראיינתי באמת אפשריים. זה מאוד עוזר כשאפשר לראות את ההתרחשויות".
עם קרוב למאה אלף צופים, הסרט שלך היה הצלחה בגרמניה. בוודאי כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שמדובר בדוקו־דרמה, שהוא ז'אנר שבדרך כלל מוצא את מקומו על המסך הקטן.
"נכון מאוד. באמת לא היה קל לשכנע את המפיקים שיש לסרט מהסוג הזה סיכויי הצלחה. בגלל זה גם לקח כל כך הרבה שנים להשלים את הפרויקט. את הראיונות קיימתי כבר ב־2009־2010. אבל השחקנים שליהקנו מאוד מפורסמים בגרמניה והם התגייסו באופן מלא ומאוד עזרו להביא את הקהל לאולמות".
&nbsp
אתה חושב שגם הנושא עצמו תרם לקשיי ההפקה? או שהקשיים נבעו רק מהפורמט שבחרת?
"פעמים רבות אמרו לנו שהקהל כבר לא מעוניין לשמוע סיפורים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה. אבל ההצלחה הגדולה של סדרת הטלוויזיה הגרמנית 'דור מלחמה' עזרה לנו לשכנע את מי שצריך. זה היה קרב מאוד ארוך ומתיש, ולא פעם איבדתי תקווה. עם זאת, הרגשתי מחויב למרואיינים שלי. הייתי חייב לסיים את הפרויקט הזה".
&nbsp
איך היה לצפות בסרט עם קהל ישראלי? איך התגובות שקיבלת בארץ שונות מאלה שקיבלת בגרמניה?
"ההקרנות בישראל היו הרבה יותר אינטנסיביות, ואחרי הסרט, הרגשתי שהקהל מאוד מעורב. שאלו אותי המון שאלות ומאוד התעניינו לדעת מה עלה בגורל הדמויות. קיבלתי תחושה שכמעט כל הצופים באולם ניחנו באיזשהו קשר אישי או משפחתי לסיפור. אני מאוד שמח להציג את הסרט כאן. זהו כבוד גדול עבורי שהסרט יוצא כאן לאולמות הקולנוע".
&nbsp
http://www.israelhayom.co.il/article/548349

 
שואה

שואה,
מילה כל כך נוראה.
היא טומנת בחובה הרבה צער,
הרבה אובדן,הרבה בכי ועצב,
שואה ,מילה איומה,
מילה שיש בה מראות זוועה,
מילה שאומרת העולם נורא,
אבל למה? למה קיימת בכלל כזאת מילה?
אולי אם לא היו ממציאים אותה ,
אז לא היו משתמשים בה?
נשאלת השאלה, האם בני אדם נולדים עם כזה רוע ?
ואם לא נולדים כך, מה גורם לרוע לפרוץ החוצה ולגרום לשואה?
לאלוהים פתרונים או לאדם? מי יידע?
שואה-מי המציא את זו המילה האיומה?
מי נתן לה משמעות כזו גרועה ונוראה?
שואה ,הלוואי ולא היתה קיימת זו המילה .
&nbsp
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
כתבה מרתקת -74 שנים שכב התליון של קרולינה כהן באדמה ספוגת

הדם של סוביבור, ואיש לא ידע עליו או עליה. קרולינה היתה שוקעת לנצח בתהום השיכחה אלמלא עבודה ארכיאולוגית-בלשית מאומצת, שהסתיימה במפגש משפחתי מרגש, של עשרות קרובים משלוש יבשות. מהר מאוד הזרות התחלפה בחיבוקים, נשיקות ולחיצות ידיים. חלקם זה עתה גילו שהם יהודים, כולם גילו פתאום שהם קרובי משפחה. אט-אט החלו לזלוג הדמעות. לסיפור המלא ויוצא הדופן שפורסם בסתיו האחרון ב"הארץ"


התליון שהציל נערה משיכחה

ארכיאולוג ישראלי ועמיתו הפולני מסתובבים כבר עשור עם אתי חפירה ומריצות בשטח מחנה ההשמדה סוביבור, ושולים מהאדמה עשרות אלפי חפצים של יהודים שנרצחו שם. אחד מהם, תליון שהיה שייך לנערה קרולינה כהן מפרנקפורט, בת המחזור של אנה פרנק, איחד בשבוע שעבר משפחה שלמה מרחבי העולם, לטקס זיכרון יוצא דופן

עופר אדרת פרנקפורט


באחד החדרים בבית מלון במרכז פרנקפורט נמזגו ביום ראשון שעבר שתי כוסות "בימבר", משקה פולני ביתי עתיר אלכוהול. יורם חיימי הישראלי ועמיתו הפולני וויצ'ך מזורק, צמד ארכיאולוגים מזן נדיר שרתמו את סודות המקצוע לכיוון חדש לגמרי, איחלו זה לזה "לחיים" ו"נזדרובייה" וחייכו.

מפעל החיים שלהם, שאותו התחילו לפני עשר שנים, עתיד היה לרשום בתוך כמה שעות את אחד משיאיו, ולזכות לתהודה בינלאומית נרחבת. ואולם חיימי ומזורק, "חיות שטח" שסביבתן הטבעית מלאה בחול, אינם מורגלים בטרקלינים מפוארים של בתי מלון, בחליפות ובעניבות, בלחיצות ידיים של מכובדים ובמיקרופונים שמפנים לעברם עיתונאים. האלכוהול, במקרה הזה, נועד להפיג את המתח לקראת האירוע הגדול שציפה להם.

למחרת בעשר בבוקר התקבצו כ–35 אנשים בתומאסיוס 10, רחוב קטן וצדדי בעיר הגדולה, שמהווה את המרכז הפיננסי של גרמניה. הם באו במיוחד משלוש יבשות, חלקם בטיסות טרנס־אטלנטיות. רובם לא הכירו זה את זה. לחלק מהם, הנסיעה לגרמניה לוותה בגילויו של סוד משפחתי גדול — העובדה שהם צאצאים למשפחה יהודית.

אט אט החלו הדמעות לזלוג מעיניהם. קשה היה להישאר אדיש למראה החיבוקים, הנשיקות ולחיצות הידיים בין עשרות האנשים שעד לפני רגע היו זרים גמורים אלה לאלה ופתאום, באחת, הפכו לקרובים, שזכו "להתאחד מחדש" בנסיבות יוצאות דופן. חיימי ומזורק, השושבינים של האירוע, העדיפו לצפות בו ממרחק ולעכל בקצב שלהם את המחזה ההיסטורי המרגש שהתרחש לנגד עיניהם.

התליון של קרולינה כהן, שנמצא בסוביבור, עשוי להעיד שהגיעה לשם, אך ייתכן גם שמישהו מקרוביה, שגורש לשם לאחר מותה במקום אחר, שמר עליו כמזכרת ונשא אותו עמו. אפשרות נוספת היא שהחליפה אותו תמורת פרוסת לחם עוד קודם לכן, וכעת האדם שנשא אותו נרצח בעצמו

כשנה לפני כן, 1,300 קילומטר מזרחה משם, בשטח שבו פעל מחנה ההשמדה סוביבור בפולין, צמד הארכיאולוגים חיימי ומזורק חילץ מתוך האדמה פריט מצמרר: תליון כסף משולש, שנשא פרטים מזהים. על צדו האחד נכתב "מזל טוב", בעברית, לצד התאריך 3.7.1929 ושם העיר "פרנקפורט על המיין". בצדו האחר נכתבה האות "ה" וצוירו שלושה מגיני דוד.

בעבודת מחקר ארכיונית הצליחו ביד ושם לאתר את האדם שבסבירות הגבוהה ביותר היה התליון הזה שייך לו: קרולינה כהן, נערה יהודייה מפרנקפורט. 74 שנים שכב שם התליון שלה, מתחת לאדמה רווית הדם של סוביבור, שריד אחרון לחייה של כהן, שאת שמה ואת זכרה ביקשו הנאצים למחוק. הוא שרד את המשטר הנאצי. הוא שרד גם את השלטון הקומוניסטי שהחליף אותו בפולין. ואז, לפני שנה, כרבע מאה לאחר שפולין קיבלה מחדש את עצמאותה, הוא צץ לפתע מתוך האדמה.

ממשפחתה הקרובה של קרולינה כהן איש לא שרד כדי לספר עליה. אביה, ריכרד, אמה, אלזה (לבית אייזמן) ואחותה הצעירה גיטה — כולם נרצחו בשואה. אבל קרולינה כהן הותירה עשרות קרובי משפחה, שהתפזרו ברחבי העולם. בשנה האחרונה הם אותרו בתום תחקיר בלשי חובק עולם, שהחל בינואר בעקבות פרסום הכתבה ב"הארץ" תחת הכותרת: "תליון של נערה יהודייה נמצא בסוביבור — וביד ושם מנסים לאתר את קרוביה".

בשבוע שעבר הם שמו פעמיהם לפרנקפורט כדי להשתתף בטקס הזיכרון הראשון שלה, שבו הוצבו "אבני נגף" ("אבני מעידה") לזכר קרולינה ומשפחתה בפתח הבית ברחוב תומאסיוס 10 בפרנקפורט, שממנו גורשו אל מותם בנובמבר 1941.

גרג שניידר, מנכ"ל ועידת התביעות, הארגון היהודי שיזם ומימן את הטקס, נשא נאום מרגש שלא הותיר הרבה עיניים יבשות. "השבוע לפני 76 שנה קרולינה כהן גורשה מכאן, מהעיר פרנקפורט. היא נעקרה מהבית שהכירה והוכנסה בכוח לקרון למסע מחריד אל מינסק, שם נכלאה בגטו", אמר.

"היום, יותר משבעה עשורים לאחר מכן, התכנסנו כאן לכבודה של הילדה היהודייה מפרנקפורט — לזכור את חייה ואת מותה", המשיך. "קרולינה לא זכתה להיקבר ואין מצבה לזכרה באף בית קברות. אבל היום באנו להניח אנדרטה מוחשית לזכרה של קרולינה, כדי להזכיר לעולם שהיא היתה קיימת, שהיא היתה חשובה למישהו ושמישהו אהב אותה".

החפירות בסוביבור חשפו בין היתר את מנהרת הבריחה שחפרו האסירים ואת שרידי תאי הגזים והמשרפות שהפעילו הנאצים. לצד זאת איפשרו החפירות להתחיל להתחקות אחר משלוחים שונים שהגיעו למחנה מיעדים שבעבר לא ידעו עליהם

בנאומו הזכיר שניידר נערה יהודייה אחרת שנולדה בפרנקפורט ונרצחה בשואה, אשר בניגוד לקרולינה כהן, שמה, תמונתה וסיפור חייה מוכרים בכל העולם. אנה פרנק נולדה בפרנקפורט שבועיים לפני קרולינה כהן. ממש כמוה, גם היא קיבלה עם לידתה תליון למזכרת שנושא את תאריך לידתה. בגיל חמש עברה עם משפחתה לאמסטרדם מאימת הנאצים, משם גורשה ב–1944 לאושוויץ ובהמשך לברגן בלזן, שם מתה.

האם הכירו אנה וקרולינה זו את זו? האם הלכו לאותו הגן? האם שיחקו יחד במגרש המשחקים אחר הצהריים? האם הוריהן צעדו אלה לצד אלה עם עגלות הילדים ברחובות העיר? לעולם לא נדע. "את הסיפור של אנה פרנק אנחנו מכירים בזכות המילים שלה, העדות שלה. את מילותיה של קרולינה אנחנו לא מכירים. אבל האם היא לא ראויה שנכיר אותה, שנזכור אותה?" תהה שניידר.

את הסיפור של אנה פרנק אנחנו מכירים בזכות המילים שלה, העדות שלה. את מילותיה של קרולינה אנחנו לא מכירים
ואכן, בניגוד לאנה פרנק, בת המחזור שלה, אין הרבה פרטים ביוגרפיים שניתן לספר על קרולינה כהן. "במה התעניינה? האם היתה הופכת לרופאה? לרקדנית? לאמנית? לאמא? מי יודע למה היתה הופכת ובמה היתה תורמת לעולם. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים עליה", אמר שניידר.

קרולינה כהן היתה אחת מבין 1.5 מיליון ילדים יהודים שנרצחו בשואה. רובם נותרו ללא שם, ללא תמונה וללא סיפור חיים. זה גם עלול היה להיות גורלה של קרולינה, לולא צץ פתאום התליון שלה מתחת לאדמה.

מילותיו של שניידר הידהדו ברחוב השקט, וחדרו עמוק ללבותיהם של בני משפחתה של קרולינה. קשה היה לפספס את מבטה של הלן דימסון (לבית סון), שהגיעה לפרנקפורט ערב קודם לכן מלונדון כדי להשתתף בטקס. עד השנה כלל לא הכירה דימסון את השם קרולינה כהן. איש לא סיפר לה שהיתה לה קרובת משפחה, שנולדה בפרנקפורט, גורשה למינסק ונרצחה בשואה. בינואר האחרון, כששבה מחופשה באיים הקריביים, ציפתה לה הפתעה מטלטלת.

בעזרתו של הגנאלוג גידי פורז איתרתי את בעלה של דימסון בפייסבוק, ובישרתי לו שנמצא התליון של קרובת המשפחה הנשכחת של אשתו. התברר שלא הייתי היחיד. כפי שמעידים בני הזוג, חשבונות המייל והפייסבוק שלהם התמלאו תוך זמן קצר בפניות של קרובים־רחוקים מרחבי העולם, שסיפרו להם על קרולינה כהן. "הייתי בהלם מוחלט. זו היתה הפתעה טוטאלית", אמרה דימסון.

כעת, עשרה חודשים לאחר מכן, היא התייצבה בפרנקפורט כדי לחלוק לה כבוד אחרון. מצוידת בעץ משפחה ששירטטה בכתב יד על פיסת נייר סיפרה דימסון, שאביה, מקס, ואמה של קרולינה, אלזה, היו בני דודים. "זה הקשר שלי לקרולינה כהן. לא ידעתי על כך דבר עד לאחרונה. אבא שלי מעולם לא הזכיר את השם שלה", אמרה.

הוריה של דימסון נולדו בגרמניה והיגרו במרוצת השנים ללונדון, שם נולדה. חלק מבני משפחתה נרצחו בשואה. אחרים נישאו לימים ללא־יהודים. "גדלתי במשפחה קטנה מאוד, שרובה בכלל קתולית. פתאום התברר שיש לי משפחה יהודית ענקית בכל העולם", אמרה דימסון.
להמשך הסיפור הלא יאמן ממש
https://www.haaretz.co.il/mag

 

יעלקר

Well-known member
מנהל
על הסיפור המופלא גם כאן

יותר מ-70 שנה לאחר שנרצחה במחנה ההשמדה סוביבור, הצליחה קרולינה כהן, לנצח בת 14, לאחד עשרות זרים לכדי משפחה אחת. האמצעי: החזרת השליטה על חייה שניות לפני הסוף
&nbsp
https://news.walla.co.il/item/3147413
 
למעלה