נעלי תיאטרון - נואל סטריטפילד:
 
'נעלי תיאטרון':נואל סטריטפילד. תירגמה מאנגלית: ימימה עברון. איורים: יפעת נחשון. הוצאת ידיעות ספרים.
שלושה יתומים מגלים את עולם הבמה, כשמחוץ לתיאטרון משתוללת מלחמה. ספרה של נואל סטריטפילד שוזר יחד מציאות ואמנות, אימה ותקווה....
דוד רפ ל'הארץ': "על עטיפת הספר "נעלי תיאטרון" מצויר וילון במה מוסט, ומאחוריו סצינה דרמטית: דמות בבגד גוף תכלכל, ניצבת על סלע ירוק וזרועותיה שלוחות מעלה. מאחוריה ים סוער, שמים מכוסים עננים שברקים מאירים אותם, ובעומק נראית ספינת מפרשים שחלקה האחורי כבר שקוע במים.
 
ציור העטיפה מתאר סצינה מהמחזה "The Tempest" של שייקספיר, שתורגם לעברית בשם "הסופה" או "הסערה". אלא שהדמות הניצבת על החוף אינה זו של מירנדה, בתו של דוכס מילנו פרוספרו, שגורשה עמו אל אי בודד ותוארה ביצירות אמנות לאורך השנים כשהיא מביטה אל הים הסוער. כאן זוהי הדמות המכונפת של אריאל, יצור לא־אנושי, רוח, שאצל שייקספיר המגדר שלה לא חד משמעי ולאורך השנים גילמו אותה פעמים רבות נשים. כל אלה מרמזים על מה שצפוי למי שייכנס לתוך הספר.
 
כשראה אור לראשונה, ב–1944, בזמן מלחמת העולם השנייה, נקרא ספרה של נואל סטריטפילד Curtain Up. סטריטפילד, סופרת בריטית שחיברה עשרות ספרי נוער, החלה את הקריירה שלה עם ספרה המצליח "נעלי בלט" ב–1936. בארצות הברית החליטו להוציא אחדים מספריה הבאים כחלק מסדרה שזכתה לשם "נעליים", במטרה למנף את הפופולריות של "נעלי בלט". כך שונה שמו של הספר ונקרא "נעלי תיאטרון".
הפרק הראשון בו, "תה עם הבישוף", הוא בן 11 עמודים בלבד, אך אלה גדושים תהפוכות בחייהם של שלושת האחים לבית פורבס: הבת הבכורה סורל, האח מארק והאחות הקטנה הולי. השלושה התייתמו מאמם בגיל צעיר ונותרו להתגורר עם אביהם באי גרנזי שבתעלת למאנש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף האב לצי הבריטי וילדיו נשלחו להתגורר עם אביו. הסב, ששימש כומר בכפר קטן, הקדיש לנכדיו תשומת לב מועטה ומת זמן לא רב לאחר שנודע כי בנו נעדר. הילדים, שנותרו לבדם, מתיישבים בתום לוויית הסב עם הבישוף וממנו הם שומעים לראשונה על קורות אמם. בין היתר הם מגלים כי ברחה על מנת להתחתן עם אביהם וכי היא נצר למשפחת וורן, שלאורך השנים העמידה שחקנים רבים ומוכשרים. עתה, מודיע הבישוף, יצטרפו הילדים אל אמה של האם המנוחה, סבתא לונדונית שחייה מוקדשים לתיאטרון.
 
הרי לכם אקספוזיציה, המתאימה ליצירות ספרותיות ותיאטרליות מוקפדות. לאחר הצגה תמציתית של הרקע ההיסטורי ושל הנפשות הפועלות אפשר לעבור לחלקה העיקרי של היצירה, שמתרחשת על הבמה המרכזית, כלומר בלונדון. תיאור נסיעת הרכבת הארוכה והלא נוחה מהכפר ללונדון מאפשר לסטריטפילד להציף את החששות הטבעיים של הילדים מהשינוי שנכפה עליהם. הסערה שמתחוללת בין דפי הספר היא כמובן סערת מלחמת העולם השנייה. היא מהדהדת בדבריה של האנה, המטפלת המתלווה אל הילדים; היא מנשבת בהרהוריה של הולי, כמעט בת 12, על אודות גורל האב ומשמעות הגדרתו "נעדר"; והיא מופיעה אף בזוטות, כמו באזכור החייל האמריקאי, שעושה את דרכו ברכבת אל הבירה הבריטית המופגזת.
בקרוב תתברר יכולתו של התיאטרון להעניק נחמה והזדמנות לבריחה רגעית מהמציאות הקודרת, אך בעיקר כלים להתמודדות עמה. "כל העולם במה", אחד הציטוטים המוכרים ביותר מ"כטוב בעיניכם" של שייקספיר, הוא במידה רבה המוטו שמלווה את היצירה כולה.
 
התפקיד הראשי המחכה לליהוק בספרה של סטריטפילד הוא זה של ההורים הנעדרים. סורל, הבת הבכורה, נכנסת בהיסוס אל נעלי התיאטרון הסמליות שלהם. "כשנגיע לסבתא, אם ממש־ממש לא תאהבו את זה, אתה והולי, תגידו לי, נכון?" היא שואלת את אחיה הקטן. הצגת החיים נמשכת וסורל מבטיחה לקחת בה תפקיד משמעותי ובוגר.
 
לונדון המקבלת את פני הילדים היא עיר המתמודדת עם אימי המלחמה. ביתה של הסבתא הוא מהבודדים שנותרו מאוכלסים בחלק זה של הרחוב. הילדים מזועזעים מההרס סביבם, אך נפעמים מקרובי המשפחה האקסצנטריים ובעיקר מהסבתא, שכמו שחקנית גדולה תפגוש אותם בזמן שתבחר, בסצינה שתבוים על ידה. בפגישה הראשונה עם נכדיה היא משלבת ציטוטים נבחרים ומלאי פאתוס, ערבוביה של שייקספיר, אדוארד ליר ובעיקר משפטים ומפנים בעלילה שהם פרי יצירתה המקורית. היא מודיעה לילדים כי למחרת יחלו ללמוד בבית ספר: באקדמיה למחול ולאמנויות הבמה של מדאם פידוליה.
 
הספר צולל אל עולם אמנויות הבמה. המאניירות של הסבתא, כוכבת התיאטרון, ומקצוענותם של יתר בני המשפחה האמנים, שמתייחסים בעיצומה של המלחמה ברצינות תהומית לפרשנויות מקוריות למחזות קלאסיים ולליהוק כזה או אחר, הן ככל הנראה עדות ממקור ראשון של המחברת, שבעצמה היתה גם שחקנית.
עד מהרה יתגלה הכישרון של כל אחד מהילדים למשפחת וורן, ויחד עם הכישרון יתבררו גם מגבלותיו. כך, ככל שיתקדם מחזה חייהם, יעמדו הילדים על הצורך בעבודה קשה ועקבית לפני העלייה לבמה, על האופנים הרבים שבהם נבחנת עבודתו של שחקן או זמר ועל האכזבות והתקוות שמזמנים חיי הבמה.
 
נדרשת כאן הערה בנוגע להחלטה הראויה לשבח, לאפשר למתרגמת ימימה עברון לשבץ הערות מאירות עיניים לאורך הטקסט. ביאור מינוחים מקצועיים או שמות אביזרים, למשל שמלות "טרלטן", מועיל בהחלט; אך אם מסבירים מהי "טייסת העברות" רצוי לבאר לקורא בן זמננו בין היתר גם מה פשר המלה "צפלין" ומהי "האפלה". אולי בשל מגבלות מקום, הערות מסוימות מביאות הסברים לאקוניים מדי, כמו במקרה של הערך גרנזי. הוא אכן נמנה עם איי התעלה, אך חשיבותו בספר נוגעת לכך שנכבש על ידי הנאצים, ושימש תזכורת מבעיתה לסכנות הנשקפות לאיים הבריטיים. היבטים אחרים בספר נותרו עבור הקורא, ודאי הצעיר, סתומים, וכדאי היה לתת למתרגמת לבארם. כזה הוא העניין שמגלה הסב הכומר בחיות הנזכרות בכתבי הקודש. "ארבע הבהמות" שעליהן הוא ממלמל בתחילת הספר הן, יש להניח, החיות שנזכרות בספר דניאל התנ"כי ובחזון יוחנן שבברית החדשה. ההקשר הוא אחרית הימים והוא נוגע לאווירת המלחמה באירופה של שנות ה–40.
 
בחזרה אל העלילה: חייהם של שלושת הילדים מוצגים כל העת כשזירה סבוכה בין ההיבט האישי להיבט ההיסטורי. סורל, המתבלטת כשחקנית רבת כישרון, מקבלת תפקיד נחשק בתוכנית רדיו בבי־בי־סי. דודה, המחליט להעלות את המחזה "הסופה", ומגלם בו את דמותו של פרוספרו, בוחר בה לתפקיד אריאל. האי הבודד שעליו כתב שייקספיר בתחילת המאה ה–17 מקבל משמעות רלבנטית ומלחיצה. קשה שלא לראות בו סמל לאומה הבריטית כולה, שסכנת הנחשול הנאצי מאיימת להטביעה. למרבה השמחה, מובילה סטריטפילד את גיבוריה אל חוף מבטחים."
 
