מתונשמת /נועה גרינברג/ידיעות ספרים

יעלקר

Well-known member
מנהל
מתונשמת /נועה גרינברג/ידיעות ספרים

מי שמביט בנוגה מהצד רואה תלמידת כיתה ו' רגילה לחלוטין. יש לה הורים שהיא לפעמים מסתדרת איתם ולפעמים לא. יש לה אח קטן גבע, שלפעמים מדאיג אותה ומדי פעם מצחיק אותה. יש לה חברה טובה ובבית הספר היא משתדלת לעשות מה שהמורים מבקשים.

אבל יש לה גם סוד. סוד לֵילי מופלא ששותף לו יצור אחד בלבד, לילי כמו הסוד.

סודות יכולים להיות נפלאים, בייחוד אם הם קסומים, אבל סודות גם עלולים לגרום לך להרגיש בודד במיוחד. למרות זאת נוגה נחושה שלא לשתף איש בסודה והיא תעשה הכול כדי שלא ייחשף.

אבל במהלך שבוע אחד, דחוס באירועים, העניינים מתחילים להשתבש: סודהּ מאיים להתגלות, אל חייה נכנסים אנשים חדשים והיא מגלה שגם לאחיה הקטן יש סודות משלו.

מתונשמת הוא סיפור התבגרות של נערה בת 12, שיש בו גם קשישה מסתורית, מתופף חסר מנוחה, חברה חצי-יפנית, שפע של עצי פיקוס, תנשמות, עטלפים ולא מעט קסם.

נועה גרינברג היא תסריטאית. זהו ספרה הראשון לנוער.


http://www.ybook.co.il/book/7156/מתונשמת

 

יעלקר

Well-known member
מנהל
מה עושה אם שרוצה שילדיה יקראו? כותבת להם ספר אפל

&nbsp
אחרי שהייה בת עשור עם ילדיה בחו״ל, חזרה נועה גרינברג לישראל ויצאה לכתוב עבורם ספרות נוער כמו באמריקה
&nbsp
יום אחד עלה בראשה של התסריטאית נועה גרינברג רעיון: בעיני רוחה ראתה ילדה בת 12 שבכל לילה הופכת לתנשמת. היא ידעה שלהביא בישראל תסריט שכזה להפקה הוא בגדר מדע בדיוני, ולכן החליטה, בהשראת ספרי נוער אמריקניים שילדיה קראו, שהרעיון יהפוך לכתב יד. עכשיו רואה כתב היד הזה אור בהוצאת ידיעות אחרונות, ושמו ״מתונשמת״.
&nbsp
גרינברג, 43, נשואה ואם לתאומים בני 12, בן ובת, חזרה להתגורר בישראל לפני שש שנים, אחרי שהייה בת עשור בארה״ב. ילדיה היו אז בני שש, ובתקווה לשמר את האנגלית המצויינת שבפיהם החליטו ההורים לקרוא להם ספרות באנגלית. ״הואיל ואני לא בקיאה בעולם הספרות האמריקאי לילדים ולנוער, גלשתי באתרים של פרסים הניתנים מדי שנה לספרים בתחום כדי ללקט ספרים מומלצים. את הספרים שהזמנתי בן זוגי נהג להקריא לילדינו והחל משלב מסוים, הם הקריאו לו,״ היא נזכרת. ״וכך, בעודי שוטפת כלים מארוחת הערב או מקפלת כביסה, נחשפתי ללא מעט ספרים נהדרים, שמתייחסים לקורא הצעיר בכבוד, לא חוששים לפרוש בפניו סוגיות כואבות ומכאיבות ומשתדלים להימנע מדידקטיות.״
נועה גרינברג
&nbsp
כאמור, בהשראה ישירה מספרות נוער זאת, נולדה ״מתונשמת״. המוצג כ״סיפור התבגרות של נערה בת 12, שיש בו גם קשישה מסתורית, מתופף חסר מנוחה, חברה חצי-יפנית, שפע של עצי פיקוס, תנשמות, עטלפים ולא מעט קסם.״ גרינברג חוזרת ומציפה את חשיבותה של ספרות ילדים ונוער שאינה מתחמקת מקושי. ״טוב שספרות לילדים ולנוער תעסוק בנושאים אפלים, כואבים ומכאיבים ובדיוק כמו ספרות למבוגרים אין תפקידה לחנך. ההבדל היחידי אמור להתגלם, לגישתי, בדוק של הומניות אליו אני חותרת בכתיבה לילדים: לא משנה עד כמה הסיפור הוא אפל או מסתיים בסוף רע ושובר לב, כלומר כזה שלא ייחלנו לגיבורה או לגיבור שלנו, ספרות ילדים ונוער צריכה שיהיה בה במינון כזה או אחר של אמונה ברוח האדם ואהבת אדם.״
&nbsp
גרינברג מצהירה שהיא מאושרת שילדותה ונעוריה עברו עליה בעידן טרום הרשתות החברתיות. ״קשה לי לדמיין לאלו סחרורים נוספים הייתי נכנסת עם פייסבוק, וואטסאפ, אינסטרגרם ושות' בעולמי כמתבגרת צעירה,״ היא מודה. ״ב׳מתונשמת׳ אין כמעט קיום לרשתות החברתיות, יכול להיות שמתוך רצון סמוי שהנוכחות שלהן בחיי ילדיי תפחת. בכל אופן, אני מוצאת שדינמיקות ודילמות בתוך המשפחה, כמו גם ביחסים בין חברים לא השתנו יותר מדי במהלך השנים. תוך כדי כתיבת הספר התבוננתי לא מעט סביבי, אך בעיקר הסתכלתי פנימה וחיפשתי שם את מי שהייתי אני לפני שלושים שנה.״
&nbsp
״אני עובדת מהבית וזה מאבק יומיומי עבורי להישאר מול המחשב גם כאשר המוזה איננה מרחפת ממעל או שאני נקלעת לאין מוצא כזה או אחר,״ גרינברג משתפת. ״ברור שהכי קל למצוא מפלט בהכנת צהריים או במטלה אחרת. גם אחר הצהריים אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לשבת מול המחשב או להסיע את בתי לחוג במקום שתעלה על אוטובוס. אני נמצאת בסדרת חינוך עצמית ומתמשכת שנושאת פרי לאיטה.״
&nbsp
בתה של הסופרת, שהיא בגילה של הדמות הראשית, לקחה חלק בתהליך היצירה. ״היא קראה את הספר בשלבים שונים והערות והמחשבות שלה, בייחוד על ההתנהלות של הגיבורה הראשית ואחיה, עזרו לי מאד,״ גרינברג מספרת. ״היא בהחלט אוהבת את התוצאה הסופית ומתחברת אליה. בני טרם קרא את הספר, אבל בדיוק עכשיו עדכנתי אותו שנשאלתי את השאלה הזאת, אז יש סיכוי שהוא כרגע בחדרו, קורא אותו לראשונה.״
&nbsp
http://www.mako.co.il/home-family-kids/products/Article-39e956fca58ff51006.htm
&nbsp
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
הפרק הראשון מתוך הספר "מתונשמת"

סיפור התבגרות של נערה בת 12, שיש בו גם מתופף חסר מנוחה, חברה חצי-יפנית, שפע של עצי פיקוס, תנשמות, עטלפים ולא מעט קסם.


ראשונה ראתה אותו תמר פאוזנר, שזאת בערך האפשרות הכי גרועה שיכולה להיות מכל ילדי הכיתה גם בשביל המורה, גם בשביל תמר עצמה ובטוח שבשביל העכבר. תמר היא אחותה של גפן, גפן פאוזנר, הדוגמנית. כשהיתה בכיתה ד', זאת אומרת לפני ארבע או חמש שנים, גפן הופיעה בפרסומת לתרופה לילדים נגד שיעול. בהתחלה היא השתעלה ונראתה מסכנונת, אבל אחרי שהיא קיבלה מאמא שלה (בפרסומת, לא האמיתית) כפית של תרופה, היא הפכה להיות מלאת חיים וזוהרת ומיד רצה להתנדנד בנדנדה בגן השעשועים.

מאז קוראים לגפן פאוזנר "הדוגמנית", ולתמר עדיין לא נמאס לספר איך הסוכנת של אחותה הבטיחה לה שגם היא תהיה יום אחד בפרסומת, כי היא פשוט מצטלמת נפלא ומרגישה בבית מול המצלמה. אני קצת מרחמת על תמר פאוזנר, גם כשהיא מחייכת היא נראית כזאת חמוצה ובכלל לא קורנת כמו אחותה גפן. בכל אופן, בינתיים, עד שתגיע הפרסומת המיוחלת, תמר מממשת את השאיפות הדרמטיות שלה בכיתה. כשהיא הבחינה בעכבר היא התחילה לצרוח לא כמו עצמה, אלא כמו ששחקנית בסרט או בסדרת טלוויזיה אמורה לצרוח כשהיא רואה עכבר.


רקפת, המחנכת שלנו והמורה לתנ"ך, ניסתה לשמור על קור רוח, אבל היה ברור שגם לה העכבר לא עושה טוב ושהיא מתה לקחת את הרגליים שלה ולעוף מהכיתה. במקום זה היא שלחה את דניאל לקרוא למקסים, אב הבית, וצעקה על כל הילדים שטיפסו על הכיסאות שלהם להירגע ועכשיו. העכבר האומלל בטח התפלל בלב העכברי שלו לאלוהי העכברים שיוביל אותו בחזרה לחור ובינתיים התרוצץ הלוך ושוב, חסר כל חוש התמצאות במרחב.

אני לא פחדתי. גם לא נבהלתי. אפילו לא נגעלתי. לא נעמדתי על הכיסא, אבל כן התיישבתי על השולחן, כדי לא להיות יותר מדי יוצאת דופן. כאשר העכבר התקרב לכיוון שלי, כאילו עברה בגוף הקטנטן שלו צמרמורת. הוא קפא לרגע והמבטים שלנו הצטלבו. העכברצ'יק נבהל כהוגן, ראיתי עליו. כדי להרגיע אותו חייכתי חיוך קטן, אבל בגלל שלא רציתי שאף ילד ישים לב שאני מחייכת, הוא כנראה יצא לי יותר מדי עווית ופחות מדי חיוך. בבת אחת העכבר התעשת, קלט איפה החור שלו, רץ לשם בלי להתבלבל ונעלם.

העפתי מבט לכיוון סתיו שיושב לידי: יכול להיות שהוא הבחין בחילופי המבטים בין העכבר לביני? ממש לא. הוא שלח אצבעות לשוק של רוני ודגדג אותה כאילו העכבר מטפס עליה. רוני כמעט נפלה מהכיסא. כשהיא התייצבה היא בעטה בסתיו בפיקת הברך. ירדתי מהשולחן וחזרתי לכיסא שלי.

בדיוק אז נכנסו דניאל ומקסים, שמשום מה הגיע עם הכלים הקבועים שלו: מברג ופטיש, ומורן אמר: "וואלה, מקסים, באת לתלות לעכבר תמונה במחילה?" כולם צחקו, חוץ ממקסים ששאל: "איפה העכבר שלכם?" רקפת הצביעה לכיוון החור. "שם, מקסים, שם! הוא נכנס פנימה, מהר!" יצא לה קול צווחני. כנראה עכשיו, כשהיה עוד מבוגר בחדר, היא נתנה להיסטריה לברוח לה. ומקסים, שתמיד נראה כאילו הוא חצי מנמנם בעמידה, דישדש לכיוון החור ואפילו לא טרח להתכופף לבדוק אותו. "אני אסתום בסוף היום," הוא מילמל, דפק איזו דפיקה סמלית על נעץ שמוט בפטיש שלו ויצא מהכיתה, מתעלם מקריאת המצוקה של תמר פאוזנר: "אבל מה אם הוא יצא שוב?" אפילו שהיה ברור שאותה שאלה בדיוק מטרידה את רקפת, היא צעקה: "שקט! אין סיבה להיסטריה! ממשיכים בשיעור!"

רקפת התעלמה מהמלמולים שעדיין רחשו סביב. היא המשיכה לקרוא מהנקודה שבה הפסקנו, מלכים א', פרק ג', משפט שלמה, והמילים נפלטו לה מהפה כאילו הן כדורים ממכונת ירייה שאמורים לפצלח את העכברצ'יק אם הוא יעז להראות את עצמו שוב בכיתה שלנו. התכווצתי בכיסא, בבת אחת תקף אותי רעב והבטן שלי התחילה לקרקר. גל של בחילה טיפס לי מהקיבה אל הגרון. סתיו נעץ בי מבט ושאל: "מה יש לך?" במקום לענות התחפרתי בין הכתפיים. ניחשתי טוב מאוד מה יש לי.

רקפת נעמדה עכשיו ליד השולחן שלנו והתכוונה לגעור בנו על הפטפטת, אבל נעצרה כשהבחינה בפנים החיוורות שלי. "נוגה, את בסדר?" היא שאלה.

"ככה," אמרתי, והיא שלחה אותי למזכירות.

זה לא שבמזכירות יעזרו למישהו. כמו שהמזכירה המכשפופה אסתי אומרת: "מה אנחנו, קופת חולים?" למזלי, כשנכנסתי היתה בחדר רק המזכירה הנחמדה, בקי, שהושיבה אותי בכיסא הקטן לידה והביאה לי מחדר מורים תה עם שמונה כפיות סוכר. אני מתה על זה. זה פשוט לאכול סוכר בטעם תה, ותאמינו או לא, זה עוזר. רציתי להישאר שם, על הכיסא ליד בקי, להחזיק בין כפות הידיים את כוס התה ובכל פעם ללגום טיפי-טיפי. לא רציתי לחזור לכיתה וגם הביתה לא התחשק לי ללכת. לא יודעת למה, אבל כשישבתי ככה ליד הרגשתי הכי נורמלית בעולם. ואז נכנסה היועצת, ליאת. יש לה שיער ארוך וצמידים וריח מעולה. אני תמיד מנסה למצוא את הבושם הזה כשאנחנו מחכים בתור בסופר-פארם. היא ניגשה אלי וליטפה לי את הראש. "הכול בסדר, חמודה?" היא שאלה.

אמרתי לה שכן ושאני תכף חוזרת לכיתה, אבל איך שאמרתי את זה, הרגשתי שהדמעות מתחילות להצטופף לי מאחורי העיניים וניסיתי לדחוף אותן בחזרה פנימה לתוך הראש. רציתי מאוד לספר לה ואולי גם לבקי את האמת, אבל זה באמת-באמת-באמת בלתי-אפשרי.

https://www.rosh1.co.il/השגנו-לכם-את-הפרק-הראשון-מתוך-הספר-מתונשמת
 
למעלה